אלי לבל

בסתיו 1979 התאבד בפאריס אלי לבל, יוצא קיבוץ נירים שהפך לגולה אנטי-ציוני, הנערץ על ידי חבריו לדעה בארץ ובחו"ל. בימים אלה יצא לאור הרומאן "ונפשו קשורה בנפשי" של המרצה לקולנוע יעקב מלכין, המבוסס על דמותו של לבל. גם הרומאן "חורף אחרון" של שמעון בלס, שפורסם לפני שנתיים, עוסק בלב, מי שדמותו נשארה חקוקה בלבם של חבריו הציונים והאנטי-ציונים כאחר. רולי רוזן על חייו ומותו של אלי לבל

[כתבה שהתפרסמה בשבועון הירושלמי "כל העיר", 11.6.1993]

הפגישה הראשונה שלהם היתה בפעולה כלשהי בגדוד ניר של השומר-הצעיר, תל אביב, גדות הירקון, אלף תשע-מאות ארבעים ומשהו. בארץ השבתאות המיתולוגית, עם בית הקברות המוסלמי, השיכונים הלבנים והצריפים שעל הים, היה עוד נער אחד, בלונדיני, כריזמאטי, אידיאולוג נסער, חכם, אהוב הבנות. הוא לא צולם נושא דגל, אבל נשאר שביב זיכרון מנצנץ בלבם של חבריו לגדוד ולגרעין, גם כשבגד בקולקטיביות הרעיונית, גורש מהקיבוץ, עבר לפאריס והיה שם למהפכן חסר תקנה על סוף ימיו.

הפגישה הראשונה שלהם השאירה טביעות חדות כל כך על הזיכרון של חבריו לגדוד, מפני שהיושר האישי של אלי לבל ומבחינות רבות גם התאבדותו בסתיו 1979 בפאריס הציבו סימן שאלה מתמשך על הדרך שבחרו בן-זוגו לאותה פגישה, יעקב מלכין, ושאר חבריו לגדוד. "כל הדור שלנו", אומר מלכין, מרצה בכיר לקולנוע שמפרסם בימים אלה רומאן המבוסס על דמותו של לבל, "חי בצורה מאוד אינטנסיבית את הקרע הזה, בין האידיאולוגיה הציונית לאינטרנציונליזם. אלי בחר בצד אחד, שאותו הביא להגשמה קיצונית, טוטאלית, אנחנו בחרנו בצד השני".

למה כתבת עליו?

"אני שמרתי על קשר איתו, והוא המשיך לסקרן אותי כל השנים. היה בזה איזה קסם: איש שהיה קרוב אלי בתקופה מסוימת, אחר כך הפך רחוק מבחינה אידיאולוגית, וכל הזמן היה משוכנע שהוא צודק ואנחנו טועים. חוץ מזה, גם אם אתה מאמין במשהו, ואני מאמין בציונות, בכל זאת יש צורך להתמודד עם סימני השאלה. ואלי כל חייו תיפקד כסימן שאלה כזה".

גירוש פה אחד (חוץ משתי נמנעות)

אלי לבל, בנה של משפחת סוחרים יקית-פולנית (כדברי חבר לכיתה, עמוס קינן) הגיע לארץ עם הוריו ואחיו קצת לפני או אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, והוא אז בתחילת שנות העשר'ה שלו. ההורים הדתיים התיישבו בתל אביב והמשיכו להתפרנס כסוחרים. את הצטרפותו של בנם לשומר-הצעיר, זוכרת אסתר גבעולי, גם היא חברה בגדוד ניר של אותם הימים, הם קיבלו בהסתייגות קרירה. "היה ידוע שהם לא אוהבים את זה, היה לו קשה להביא חברים הביתה". וחברים דווקא היו לו הרבה, "הוא היה מאוד מקובל, אפילו כריזמאטי", אומרת גבעולי. מלכין זוכר אותו כ"דמות מאוד עדינה, בלונדיני, מאוד חכם, מאוד פיקח, מאוד הרשים את כולנו".

השומר-הצעיר באותם ימים היתה תנועה אידיאולוגית מרקסיסטית מובהקת. לחברים לא היה ספק, שהפתרון היחיד האפשרי למצב שנוצר בארץ הוא מדינה דו-לאומית. לבל היה משתתף פעיל בדיונים התנועתיים, וכשהגדוד ירד לנגב ב-1946, להקים שם את קיבוץ נירים, היא היה בין המגשימים. בקיבוץ גם נשא את נירה הולצמן לאשה, אלא שקצת לפני מלחמת השחרור עזבו השניים את הארץ, ככל הנראה בשל טיפול רפואי כלשהו שלבל נזקק לו והיה יכול לקבלו רק בחו"ל. אחרי שהות בפראג הם עברו לפאריס, ומלכין, שהגיע ב-1949 למארסיי בשליחות רכש, פגש אותם שם.

לבל למד אז כלכלה בסורבון, קשר קשרים עם אנשי שמאל שונים ובשלב מסוים, כבר אחרי חתימת הסכמי הפסקת-האש, אף נשלח כנציגו של עיתון גרמני כלשהו לסקר את מחנות הפליטים בעזה. מן הצד השני של הגדר הוא ראה את הקיבוץ שלו, נירים, והכתבה שלו על החוויה ההיא פורסמה אז גם בעיתון "על המשמר". בקיבוץ, זוכרת ויווי קציר, אז מנירים, לא מצאו בכך כל טעם לפגם. "זה לא נתפס כבגידה או משהו, להיפך, זה היה נראה בעינינו כמין הרפתקה שלו, הוא היה אחד מאיתנו".

היחס הזה כלפיו נשמר גם בתחילת שנות החמישים, כשלבל סיים את לימודיו בפאריס והחליט לחזור למשק. מלכין עצמו, אגב, כבר לא היה אז בקיבוץ, אבל שאר חברי הגרעין עדיין עסקו שם בהפרחת השממה. "כולם שמחו שהוא חזר, הוא היה מקובל על החברים, מאוד מעניין, מאוד אינטליגנטי", נזכר אברהם קציר. המיפנה, הוא משחזר, חל עם פרסום מאסרו ומשפטו של שליח מפ"ם בפראג, מרדכי אורן. באחד ממשפטי הראווה הואשם אורן, כזכור, בריגול לטובת האימפריאליזם והציונות. לבל טען, שאם המשפט הסוציאליסטי הוא אמת ויציב, כפי שמפ"ם טענה, אז גם אורן אשם. הוא אמר שאי אפשר לחלק את המוסר והמשפט לפי אנשים שלנו או שלהם.

שאול גבעולי, לימים קצין בכיר בצה"ל, טוען כי באסיפה סוערת אחת הכריז לבל, שיש לו מידע בדוק שאורן הוא אכן מרגל מטעם הבריטים. "אמרתי לו, שאם יש לו מידע כזה, הוא חייב להעביר אותו ליעקב חזן, כדי שכל התנועה תדע. אם הוא לא מוכן למסור את המידע אז יש לו ולנו בעיה קשה". קציר זוכר, שקצת אחרי האסיפה ההיא התחילו להסתובב שמועות ("שהתבררו אחר כך כלא נכונות", הוא אומר) כאילו לבל הוא בעצם חבר במפלגה הקומוניסטית, סוכן שלה בקיבוץ. "כל העמדה שלו עורר עליו זעם", אומר קציר, "אבל בקיבוץ עצמו לא היו מגרשים אותו, זה בא מלמעלה".

כלומר?

"בא מישהו מהקיבוץ-הארצי, מתל אביב, כינסו אסיפה ודרשו מאיתנו להחליט על הוצאתו מהקיבוץ".

ואתם החלטתם?

"היו ויכוחים, אבל בסופו של דבר היתה הצבעה, וחוץ משתיים, כולם היו בעד".

שתי החברות שסירבו אז להרים את ידן בעד גירושו של לבל מן המשק היו אשתו (שכבר היתה אז בעצם פרודתו) וויווי קציר, שנמנעה. קציר: "לא הזדהיתי איתו פוליטית, אבל חשבתי שצריכה להיות זכות לחברים להיות בעלי עמדה אחרת, בלי להיחשב טמאים". חברי המזכירות ניסו ללחוץ עליה לשנות את דעתה ("היה להם חשוב שההחלטה תתקבל כאילו פה אחד") אבל היא סירבה. לבל ארז למחרת את מזוודתו והלך לבלי שוב.

הוא נפגע?

"זה היה קשה מאוד עבורו, בייחוד מהבחינה החברתית. מהבחינה האידיאולוגית הוא אולי הבין שמפ"ם, גוף מאוד מונוליטי, לא תסבול סטיות, בטח לא משמאל. אבל בקיבוץ היו לו חברים מגיל 13-14. זה היה לו מאוד קשה".

הוא דיבר על זה?

"לא, הוא לא היה איש שיגרום לך לרחם עליו, או שישתף אחרים בקושי שלו. הוא דיבר בעיקר על העניין הפוליטי, ניסה לשכנע שהוא צודק.

הבריחה למאלי

אחרי הגירוש מגן-העדן הקיבוצי עבר לבל לתל אביב, הצטרף שם למפלגת השמאל הסוציאליסטי שקמה אז בראשותו של פורש-מפ"ם אחר, משה סנה. בין חברי התנועה מצא לבל את מי שעתידים היו להיות חברים לדרך ארוכה, עקיבא אור ועודד פילבסקי. במקביל ניסה לחפש עבודה. לבל היה כלכלן שסיים את הסורבון, אבל לכל מקום שאליו התקבל הגיע מישהו אחרי כמה ימים, שאמר כמה דברים שהביאו לפיטוריו. המשרה היחידה שבה הצליח לבל להחזיק קצת יותר זמן, על פי זכרונות מכריו מאותם ימים, היתה של מנהל חשבונות בבית-חרושת יצהר, "אבל אפילו משם זרקו אותו", זוכרת קציר. בסופו של דבר, היא משוכנעת, חוסר היכולת למצוא עבודה הולמת הביא לעזיבתו את הארץ לפאריס.

כך הוא הסביר?

"לא. אני חושבת שאפילו לא נפרדנו ממש. יום אחד אמרו לנו שזהו, שנמאס לו והוא נסע לפאריס".

פאריס היתה אז מעוז של אינטלקטואלים מכל רחבי העולם השלישי, שלמדו בסורבון ותיכננו את המהפכה העתידית. לבל, שהמשיך את לימודיו בסורבון, השתלב באווירה. "אחר כך, כשכל המדינות האפריקאיות ההן זכו לעצמאות", מספר עקיבא אור, "היו לו חברים בכל מקום, ראשי ממשלות, שרי אוצר, אנשים שלמדו איתו בשנים ההן". עמוס קינן, חברו של לבל עוד מימי השומר-הצעיר ששהה גם הוא באותם ימים בפאריס, זוכר שכבר אז הם ניסו לארגן פגישות עם קבוצות ממדינות ערב שרצו שלום, "פלסטינים, מצרים, נפגשנו עם כולם". מי שתיווך בפגישות ההן היה אנרי קוריאל, אינטלקטואל יהודי שהיה ממקימי המפלגה הקומוניסטית במצרים, גורש ממולדתו וחי כגולה בפאריס. קוריאל גם אירגן רשת תמיכה בלוחמי האף-אל-אן, המחתרת שלחמה אז נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה. בשלב מסוים הוא נעצר על ידי המשטרה הצרפתית ולבל, שחשש שגורלו יהיה דומה, טס עוד באותו לילה למאלי באפריקה.

מה הוא עשה שם?

"הוא מונה כיועץ כלכלי לנשיא מאלי, ניסח את כל חוקי המטבע ותיפקד, בעצם, כשר אוצר".

ללבל היה ניסיון רב בהתוויית תוכניות כלכליות למדינות מתפתחות. עד בריחתו למאלי הספיק לשרת באו"ם ובמשרד האוצר הצרפתי, הוא נשלח כיועץ כלכלי להודו והספיק גם לנסוע לקובה, שם יעץ לפידל קסטרו בניהול משק הסוכר שלו. "לפני שהוא נסע הוא מאוד התלהב מקובה", זוכר חיים הנגבי. "אטבל כשהוא היה שם הוא ראה את הבעיות, וכשהוא חזר הוא אמר שהם בטח לא יתנו לו להיכנס לשם שוב".

הוא נהנה מהמעמד הבכיר שלו?

"היה בו משהו סגפני כזה. הוא היה איש משכיל, מלא ידע, גאון, ממש מחונן. אבל כל פעם כשראה שהוא עומד להצליח במשהו, הוא היה עוזב ומתחיל מהתחלה. מוותר על חשבון הוצאות פתוח של הבנק העולמי, למשל, וחוזר לתפריט כזה שהיה מבשל לבד, תפוח-אדמה מבושל, ביצת-עין וכוס קפה, שהיה מכין לבד כמו פילטר דרך גרב צמר".

המהפכה מגיעה

במשך כל אותן שנים המשיך לבל להחזיק בדעותיו האינטרנציונליסטיות. התנאי לפתרון הסכסוך במזרח התיכון, הוא האמין, הוא דה-ציוניזציה של מדינת ישראל. ב-1965, זוכר עקיבא אור, הוא הביא לסארטר מסמך, שנוסח על ידי חברי מצפן והגדיר את הסכסוך כחלק מהמאבק נגד הדיכוי הקולוניאלי. גם ביחס למשמעותה האימפריאליסטית של מלחמת ששת-הימים לא היה ללבל ספק. הקשרים עם עמוס קינן, שחזר בינתיים לארץ, נותקו אחרי המלחמה, על פי עקיבא אור, מפני שקינן כתב ללבל מכתב, שבו תיאר את נפלאות הארץ החדשה, "בלי להגיד מילה על הכיבוש". קינן אומר שהוא לא זוכר מכתב כזה, אבל הוא מודה בקרע. "היינו ידידים קרובים מאוד, אבל אחרי 67' הוא הצטרף למצפן, וזה היה קרע. לא אישי, אידיאולוגי. נפגשתי איתו מעט מאוד מאז".

המהפכה בארץ בוששה לבוא, למרות הציפיות. פאריס ב-1968, לעומת זאת, היתה ההבטחה וגם ההגשמה. הכלכלן הבכיר מהאו"ם (שחזר בינתיים ממאלי) הצטרף למועצה המהפכנית בסורבון, שבימי השביתה הכללית ריכזה את כל פניות הסטודנטים והפועלים השובתים. הוא פעל בבתי-ספר תיכוניים ועודד את התלמידים להקים ועדי-פעולה מהפכניים, שינסחו את דרישותיהם מן ההנהלות. בהשפעת אותם ועדי-פעולה הקימה אז גם קבוצת גולים מהארץ ועד-פעולה מהפכני ישראלי בחו"ל. לבל, כמובן, הצטרף.
מריוס שטנר, אז חבר מצפן, זוכר את לבל נואם באסיפות בתחילת שנות השבעים. פעם, הוא זוכר, באסיפה כלשהי, סירבו הפלסטינים לשבת עם הישראלים על הבמה. "הם לא היו מוכנים אז לשבת לאותו שולחן עם אף ישראלי, אפילו לא מהשמאל הרדיקלי, אפילו לא ממצפן". הוא אישית, זוכר שטנר, נפגע, כמובן, והחליט שבתנאים האלו הוא מסרב להופיע ("אמרתי שזה בלתי אפשרי, ושאני לא מוכן לדבר מן האולם, כמו מישהו מהקהל"), ולבל דווקא תמך בו בהחלטה הזו. "הוא תמך במאבק הפלסטיני נגד הדיכוי, אבל לא קיבל את הלאומנות שלהם, בדיוק כפי שלא קיבל את הלאומנות של ישראל".

הסתייגות מן הלאומנות הפלסטינית לא הפחיתה מהעוינות ללבל בקרב תומכי ישראל בפאריס, שראו בו אויב מספר אחת של ההסברה הישראלית. שטנר זוכר כינוס שבו הותקף לבל פיסית על ידי אנשי בית"ר הצרפתית, ואצל חיים הנגבי עוד שמור מכתב ממנו, המתאר את האירוע באופן הענייני והיבש שאיפיין את מכתביו בכלל. אחרי פירוט נושא האסיפה המתוכננת והנושאים שהיו אמורים להידון בה (השפעות הכיבוש, כמובן) הקדיש לבל שלושה משפטים להתקפה עליו.

"בכניסה", הוא כתב, "חיכתה קבוצת בריונים, כנראה מבית"ר. הם היו מצוידים במקלות ופגיונות… ההתקפה כוונה נגד הקבוצה הקטנה שלנו, ובמיוחד נגדי… בעלה של רות הותקף קשות, לי יש זעזוע מוח וקצת תפרו לי את הראש, נשארתי רק יומיים בבית החולים". אף מילה על הזעזוע או ההלם, אף מילה על רגשות אישיים. "מסור שלום לכל החברים", מסיים לבל את מכתבו ונשאר מאחורי מסך המילים, איש סגור, קשה לפיענוח, חידתי.

עמנואל מאבד את אהבתו

בפאריס, 1970, בתוך הלהט המהפכני הזה, בחר גם מלכין למקם את הספר שלו. עמנואל, גיבורו הפיקטיבי של רומאן המפתח הזה, מרצה לסטודנטים שלו על תפקידו הפוליטי של הקולנוע. סטודנטית שחורה מתלמידותיו טוענת במהלך השיעור, שמושגי ההסברה שלו אינם אלא מיסטיפיקציה של המציאות החברתית. כשהיא מבקרת אותו, כותב מלכין בפרק ההוא, היא מבטאת את שמו הפרטי, "בכוונה המבקשת להזכיר, כי 'המרצה שלנו' אינו נהנה עוד מן המעמד של מורים, שהיו מזכירים אותם בתואריהם לפני המהפכה".
עמנואל של מלכין הוא דמות מורכבת. מלכין: "זו אינה דמותו המדויקת של אלי, החלקים האידיאולוגיים הם שלו, אבל את החלקים הביוגרפיים והעלילתיים אני בניתי". עמנואל (בדיוק כמו מלכין, ובניגוד ללבל) הוא מרצה לקולנוע, ומשך רוב העלילה (המתפרסת על פני חודש אחד בשנת 1970) הוא עסוק בהכנות לצילום סרט דוקומנטרי בדיוני על קונפדרציית הקנטונים הרב-לאומית (דרוזים, סונים, שיעים, יהודים) העתידה לקום במזרח התיכון בשנות התשעים. כדי לקדם את הקמתה של הקונפדרציה, מקים הקולנוען הגולה תניעה לשחרור העמים מלאומיותם ומנסה לקשור קשרים עם פלסטינים, אלא שהדבר אינו עולה בידו. "אפילו הקומוניסטים", כותב מלכין, "לא היו מוכנים לקבל את טענותיו נגד הלאומיות הפלסטינית כ'גירסה מלאכותית ומיותרת של הציונות'."

עקשן ללא פשרות, ממשיך עמנואל להחזיק בדעה ש"האינטרנציונליזם הוא בסיסה של האמונה בהרציונלית היחידה האפשרית, בעולם שהו אין עוד בסיס ללאומיות". הוא קורא מאמרים המגיעים מן הארץ, כותב בעצמו תסריטים אפשריים, אך בסתר לבו יודע שהכל עתיד להיכשל. "בן שלושים ותשע, ולא הצליח להגשים אפילו אחת מכל התוכניות הגדולות שאותן תיכנן", כותב מלכין על עמנואל.

עמנואל, לפי מלכין, הוא איש מיוסר, טראגי וקרוע בין אינסוף סתירות פנימיות בחייו האישיים. אהבת חייו, נעמי, שהכיר במלחמת השחרור במטה ההגנה, נטשה אותו בשל דעותיו והפכה להיות סוכנת במוסד. הוא רואה בכך "עוד קורבן למען המהפכה העולמית", מוותר, בעצם, על אהבתו ונעזר כתחליף בשירותיהן של זונות הרובע ובקשר פרברטי, מיני כמעט בלבד, עם קומוניסטית יהודייה מבוגרת. "הוא נמשך להיות מוענש, אינו יכול לסרב לתשוקותיו, גם כאשר הם מנוגדות לכללי המוסר ולעקרונותיו, שדחו כל אלימות לסוגיה".

הסתירות האלו, הין חייו האישיים לאידיאולוגיה, חודרות לכל תחום מתחומי חייו. הוא כותב מאמרים בעד אמנות הריאליזם הסוציאליסטי, אך אוהב בסתר "את שירי הדקאדנס, ה'מזיקים למהפכה, אך עושים טוב לנשמה'." הוא חי בפאריס, אך לבו במזרח, הוא חולם על אינטרנציונליזם, אך רוב חבריו יהודים, קומוניסטים אמנם, ועם זאת כאלו שאינם מצליחים בשום אופן להשתחרר מיהדותם. הוא לא שייך לפאריס, הוא מרגיש בה בודד, זר, מנוכר, "כפי שאני ראיתי את זה", אומר מלכין, "זו היתה הטרגדיה שלו".

מהבחינה הזו, מלכין משכתב את הביוגרפיה של לבל כדי שתתאים לצרכיו הספרותיים. גיבור ספרו חי רק בחברתם של יהודים (בעיקר קומוניסטים זקנים), ואילו לבל, לפחות על פי עדותם של חבריו, היה מעורה בשמאל הפאריסאי והבינלאומי. "היו לו חברים ספרדים, ערבים, צרפתים ואפריקאים", אומר עקיבא אור. "לטעון שהוא היה מנוכר, זה פשוט עיוות". העיתונאי אהוד עין-גיל, שביקר את לבל בפאריס, זוכר במיוחד את לפיף לחדר [עפיף אל-אחדר], חברו התוניסאי. "אל-אחדר עזב את תוניס ב-1969/70. הוא היה בחזית הדמוקרטית בירדן ואחר כך עזב גם אותם. בתחילת שנות השבעים הוא הפיץ כרוזים של מצפן בלבנון יחד עם לילה קאדי, שמאלנית לבנונית ממוצא נוצרי". אל-אחדר, קאדי ולבל הוציאו יחד את גיליונות "חמסין" הראשונים, כתב עת שהגדיר את עצמו כביטוי לדעותיהם של "סוציאליסטים מהפכנים מן המזרח התיכון".

מה לגבי הטענה שהוא היה בודד וזר בפאריס?

"הוא לא היה איש פשוט, ואם מישהו בודד או לא בודד, זו שאלה שקשה לתת עליה תשובה נחרצת. אבל אין ספק שהיו לו המון קשרים. אברהים אל-סוס היה חבר טוב שלו, היו הרבה מצפון אפריקה, לבנונים, וגם פלסטינים. לטעון שהיה שבוי במעגל היהודי זה ממש לא מדויק".

תור לרונלד ליינג

הקשר בין מלכין ללבל נשמר במשך השנים באופן בלתי רצוף. מלכין: "היינו נפגשים בבתי קפה בפאריס, כשהייתי מגיע לשם, וזה היה מוזר. היינו מאוד רחוקים אידיאולוגית, ועם זאת, בגלל הקשר של פעם, של הילדות, גם מאוד קרובים". לבל, מספר מלכין, חשש שעצם הפגישות איתו מסכנות את בטחונו של המרצה לקולנוע. "הוא היה אומר לי: אתה בטוח שזה בסדר? השב"כ לא יעשה לך כלום בגלל זה? אבל זה היה חשוב לי, הוא המשיך להקסים אותי. מישהו שנאמן כל כך לרעיונות שלו, אבל לא באופן דוגמאטי, אלא בכל רגע זה היה טרי אצלו, כאילו זה רק עכשיו נודע לו. כל הזמן היה מלא רעיונות, מחשבות, היה משוכנע שהתחזיות שלו על המהפכה חייבות להתגשם".

השיחות שלהם היו בעיקר פוליטיות, ועל חייו האישיים של לבל לא ידע מלכין הרבה. "ידעתי שיש לו אשה וילד, אבל הוא אף פעם לא הציע להפגיש בינינו". את רעייתו השנייה, כריסטין קופר, צעירה סקוטית שהגיעה לפאריס ללמד אנגלית, נשא לבל לאשה בתחילת שנות השבעים. זמן קצר לאחר הולדת בנם, יונתן, החל לבל לשקוע בדיכאונות. "היה בו משהו מאני-דפרסיבי עוד קודם", אומר עקיבא אור. "המעברים לא היו חדים, אבל זה היה בא לו ככה, בתקופות".

התקופה המאנית, על פי אור, היתה מ-1968 עד אמצע שנות השבעים. "אז הוא עוד היה שיכור מהאירועים בפאריס, כל דבר שהיית מציע היה נדמה לו מועיל וחיובי". בשלב מסוים, ככל הנראה, הוא התחיל להבין בכל זאת שהמהפכה לא תגיע בקרוב. "כשפרצה מלחמת האזרחים בלבנון, למשל, הוא לקח את זה מאוד קשה". לבל כתב אז מאמר לעיתון מצפן על משמעויותיה החמורות של המלחמה, ושוב הראה שם את עצמאות מחשבתו. הוא ביקר את עמדת האירגון, שתמך אז בג'ונבלאט ובפלסטינים, ותבע להוקיע את כל הצדדים המעורבים במלחמה. במצפן היו תגובות מעורבות, "לא כולם הסכימו איתו", אומר עין-גיל, "אבל בסך הכל אנשים קיבלו את הביקורת".

המלחמה בלבנון השפיעה קשות על מצב רוחו של לבל, ואור, שהמשיך להיות איתו בקשר ממקום גלותו בלונדון, אומר שהוא לקח אותה באופן כמעט אישי. "הוא נעשה כזה נגטיבי. כל דבר שהיית מציע, הוא היה אומר: ממילא זה לא יעזור, שום דבר לא ישתנה". חיים הנגבי נפגש איתו אז בפאריס: "יצאנו לאכול, הסתובבנו, אבל מדי פעם היא היה כאילו נעלם, שוקע בעצמו". אור משוכנע, שהסיבות לדיכאון היו פוליטיות ("כולנו היינו אז במצב קשה"), הנגבי מטיל בכך ספק.

גם חברי האחרים של לבל אינם משוכנעים שדיכאונותיו נבעו רק ממצבו המחמיר של מעמד הפועלים והאינטרנציונליזם הבינלאומי. שטנר זוכר, שהוא היה בטיפול ב"איזו קליניקה מפורסמת מחוץ לעיר", אלא שהטיפול, ככל הנראה, לא באמת הועיל. מעקיבא אור ביקש לבל בסתיו 1979 לקבוע לו תור לרוני ליינג, נביא האנטי-פסיכיאטריה. אור סידר את העניין, אבל לבל לא הגיע לפגישה היעודה. ביום שבו היה אמור לבל להיפגש עם ליינג התאבד לבל. פעמיים במשך שנות השבעים הוא ניסה להתאבד ונכשל. הפעם הצליח, לזוועת ידידיו.

"מה שאני יודע", אומר אור, "זה שבערב לפני הוא עוד שיחק עם יונתן, אחר כך הוא נכנס לחדר העבודה שלו, שהיתה לו כניסה נפרדת. בפעמים הקודמות הוא רק לקח כדורי שינה ואז מצאו אותו והחזירו אותו לחיים. בפעם הזו הוא גם לקח כדורים וגם חתך לעצמו את הוורידים". לאשתו, שמצאה אותו בבוקר, לא נותר אלא להעביר את הגופה לבית החולים. אברהים סוס, נציג אש"ף בעיר, הניח על הקבר הטרי פרחים ועיתונה של מצפן הקדיש גיליון שלם להספדים. אור אומר, שיש אנשים שימי האבל עליהם לא נגמרים.
אור לא חזר מאז לפאריס. מלכין חזר לשם, כדי לכתוב את ספרו על לבל. לרומאן קרא "נקב"ן", ראשי תיבות של "ונפשו קשורה בנפשי". מלכין מקדיש את הספר שלו ללבל, "אחרון המאמינים בדו-לאומיות שתביא שלום עד מוות". ובסופה של ההקדשה הוא כותב, "כמה רחוק ממני, כמה קרוב".

*

נשמע מוכר

בשנת 1984 פירסם הסופר וחוקר הספרות הערבית, שמעון בלס, רומאן בהוצאת כתר בשם "חורף אחרון". גם גיבורו של הרומאן הזה הוא גולה ישראלי, אנטי ציוני, הנודד בין בתי הקפה של פאריס וכותב מאמרים בגנות הכיבוש. "כשקראתי את הספר", אומר חיים הנגבי, "היתה לי לפעמים הרגשה שזה לא רומאן בדיוני, זה פשוט תיאור של מציאות".

עמוס קופל הוא אלי לבל?

"אין בכלל ספק".

ברומאן של בלס מופיעות דמויות נוספות, המוכרות מהמיליה האנטי-ציוני בצרפת. דמותו של אנדרה סורל, קומוניסט מצרי הגולה אף הוא בפאריס, מבוססת על דמותו של אנרי קוריאל. משורר וחוקר מרוקאי בשם בשיר מייצג ברומאן של בלס את דמותו של לפיף אל-אחדר, חברו הקרוב של לבל, ושמאלן ישראלי בשם אלוני המשתתף במפגשים אינו אלא נתן ילין-מור. ישראלי גולה נוסף, צייר בשם שרגא, הוא בן דמותו של הצייר ניסן רילוב, ואשתו של לבל, כריסטין, נקראת בספר קתרין.

בלס, ידיד קרוב של לבל בשנותיו הפאריסאיות, נשאר נאמן יותר למציאות, בעוד מלכין משליך על עמנואל את ענייני הזהות היהודית שהעסיקו אותו. עם זאת, דמותו של אלי לבל מהלכת בין השורות של שני הספרים, והמשותף בין עמנואל שניאורסון לבין עמוס קופל רב מן המפריד. כמו עמנואל, עמוס קופל מנותק ולא שייך: "אדם שאין לו שפה משלו, שאין לו בית משלו, שאין לו זהות משלו". כמו עמנואל, הוא עסוק בהרהורים על עזיבתו את הארץ וגירושו מן הקיבוץ ("כך צריך היה לקרות", הוא חושב, "ואם לא היו מגרשים אותו, היה עוזב אותם מרצונו") ונהנה מהעוינות הישראלית כלפיו.

הנקודה המשותפת המדהימה ביותר, דווקא מפני שאין לה (ככל הידוע) בסיס במציאות, היא הנקודה הקולנועית: ב"ונפשו קשורה בנפשי" של מלכין עוסק עמנואל בהכנת סרט על ישראל. ב"חורף אחרון" עובדים אנשי החבורה על הכנת סרט חתרני על הארץ. "זה מאוד מפתיע אותי", אומר מלכין, "מפני שלא קראתי את הספר של בלס. אמנם שמעתי עליו באמצע הכתיבה מחברים משותפים לי וללבל, אבל לא פתחתי אותו כדי לא להיות מושפע".

_ _ _ _ _

[הבהרות אתר מצפן: אלי לבל לא כתב מאמר לעיתון מצפן על מלחמת האזרחים בלבנון, אלא כתב את דעתו וביקורתו על עמדת האירגון במכתב פנימי שנועד לחברי האירגון. לאחר מותו פירסמה מערכת מצפן את המכתב בגיליון מס' 88, בעברית ובערבית. עיתון מצפן גם לא הקדיש גיליון שלם להספדים על אלי לבל. בחלק הערבי של אותו גיליון, מס' 88, הועתקו שלושה הספדים על אלי לבל: אחד שפירסמה מערכת הביטאון הלבנוני-פלסטיני השמאלי "אל-חוריה"; מאמר הספד מאת סמיר אל-דוימי, שהתפרסם בכתב העת "א-נהאר הערבי והבינלאומי"; ומאותו עיתון גם שיר-הספד שכתב המשורר עבד אל-קאדר אל-ג'נאבי, שהיה חברו של לבל. צריך להתייחס בספקנות גם לטענתו של המרואיין הראשי יעקב מלכין, שהאידיאולוגיה של עמנואל, גיבור הרומאן שלו, זהה לזאת של אלי לבל].