אנשי מצפן בהפגנה נגד גוש אמונים בגדה המערבית: עודד פילבסקי עם הרמקול, חיים הנגבי מאחוריו (אוחז במוט), ראיף אליאס לידו, גילה פלינט במרכז הכרזה ודליה פילבסקי בפינה הימנית

כאשר ותיקי מצפן מתבוננים היום סביבם, דומה שאין להם סיבה טובה לחגיגה: 30 שנה מאז החלו בדרכם המשותפת, הסוציאליזם נראה רחוק לא פחות מאשר ב-1962, בוודאי במזרח התיכון. אבל בשיחות עם כמה מהפעילים הוותיקים נשמעת דווקא נימה הפוכה. כולם גאים בעברם, ומרגישים שתרמו תרומה משמעותית לעיצוב החברה הישראלית.

כאשר הם קוראים את מחקריהם של ההיסטוריונים החדשים, הבודקים בעין ביקורתית את תולדות הציונות, חשים חברי מצפן כי הנה מקבל הניתוח שלהם חיזוק מדעי; כאשר הם שומעים את חיים רמון מסביר את הצורך לשנות את מבנה ההסתדרות, להפריד את האיגוד המקצועי מקופת חולים ומחברת עובדים, הם מרגישים כי הוא מדקלם את מצעם. שלא לדבר על כך ששיחות השלום עם הפלסטינים מוכיחות להם, כי בדרך שפרצו הולך עכשיו הזרם המרכזי בחברה הישראלית.

קוריוז משעשע

בתחילה היה העיתון: הגיליון הראשון של "מצפן" יצא ב-21 בנובמבר 1962, מחר לפני 30 שנה. העורך היה עודד פילבסקי, המו"ל ‒ ד"ר משה מחובר. מאמר המערכת, שכותרתו "יש כתובת", הכריז כי "מצפן יחתור לשמש במה ופה, שופר ומצפן לשוחרי טובתה ועתידה של ישראל; למנוצלים, למופלים ולמקופחים".

רק כעבור חודשים אחדים הוקם האירגון הסוציאליסטי הישראלי, ש"מצפן" הפך לביטאונו. במשך ארבע שנים היה השם מצפן ידוע רק בשוליים צרים של השמאל; הדיבורים על מהפכה סוציאליסטית, על זכויות העם הפלסטיני, ראיית הציונות ככוח המניע של הסכסוך הישראלי-ערבי, האזהרות מפני שאיפות ההתפשטות של ישראל והקריאה לפרק את ההסתדרות, כל אלה הטביעו על מצפן חותם של מוּזרוּת. "למעשה באותן שנים אף אחד לא התווכח איתנו, כי אנשים לא ידעו מה להשיב לנו. נראינו תמהונים עם דעות משונות, קוריוז משעשע שלכל היותר מעורר גיחוך", אומר אחד המייסדים, חיים הנגבי.

"היינו חבורת ירושלמים וכמה תל אביבים, חברים ואוהדים של המפלגה הקומוניסטית", מספר עקיבא אור (60), מראשי שביתת הימאים שהצטרף למק"י ב-1954. "אחרי הוועידה העשרים של המפלגה בברית המועצות, כשחרושצ'וב הוקיע את פשעי סטלין, לא הבנו איך מק"י מעבירה את תמיכתה מסטלין לחרושצ'וב בלי שום ויכוח. רצינו להבין מי האחראי לזוועות של המשטר הסובייטי, מלבד סטלין".

אור ומשה מחובר, אז דוקטור למתמטיקה ומרצה באוניברסיטה העברית, יצרו קשר עם חברי מפלגה תל אביבים שחשבו כמוהם. אחד מהם היה עודד פילבסקי, מחסנאי בחברת טרקטורים וסטודנט להיסטוריה. בשלהי 1962 שלחו ארבעה חברי מק"י מכתב להנהגתה: "אם ימשיכו דפי 'קול העם' להיות נעולים בפני ויכוח פוליטי ורעיוני פנים-מפלגתי, אזי צורך חיוני דחוף הוא להוציא ביטאון פנימי מיוחד לוויכוח". ההנהגה הגיבה מיד, והארבעה נזרקו מהמפלגה בעוון התאגדות סיעתית.

"למעשה היינו חלוקים עם מק"י בשלושה נושאים", אומר עקיבא אור. "חשבנו שצריך לפרק את ההסתדרות; טענו שבברית המועצות אין סוציאליזם אמיתי, אלא שלטון של מנגנון מפלגתי אפל, והאמנו שהסכסוך במזרח התיכון ממוקד בפלסטינים, ואיתם צריך להגיע לפשרה ולהסדר, ולא עם נאצר אן עם דמשק".

אל ארבעת המגורשים הצטרפו שישה מאוהדי מק"י. "המהפכה היתה העניין המרכזי בחיינו", מספר חיים הנגבי, אחד מהם, אז סטודנט באוניברסיטה העברית. "היה לנו ברור שאסור להרים ידיים, שצריך להקים אירגון חדש. ומה עושים מהפכנים שמקימים אירגון? מיד מוציאים עיתון. כל אחד מאיתנו היה צריך לחשוב על שם מתאים. יום אחד נסעתי עם עקיבא במונית ופתאום אמרתי לו: יש לי שם. מצפן. העיתון יהיה זה שמראה את הכיוון".

המשימה הראשונה שהוטלה על חברי האירגון היתה גיוס חברים נוספים. בתוך זמן קצר הצטרפו לעשרת חברי מצפן כמה חברים חדשים, בהם אהרן בכר. המאמר הראשון שפירסם בכר ב"מצפן", בגיליון מס' 3 (ינואר 1963), נקרא "אפרטהייד": "בלעגו לערבי אין בן עדות המזרח לועג אלא לעצמו, למנהגיו, לתרבותו, לשפת אמו".

הציונות אשמה

במרכז הדיונים האידיאולוגיים הראשונים עמדו שני נושאים: מהות המשטר בברית המועצות ובגרורותיה, והסכסוך הישראלי-ערבי. כבר בגיליון הראשון התפרסם מאמר שבו נקבע כי אין כל סיכוי להסדר של שלום במזרח התיכון, כל עוד לא תיפתר בעיית הפליטים הערבים על בסיס ההכרה בזכויותיהם הלאומיות. "היה ברור שאנחנו בתהליך של התרחקות מהציונות, שהיא תנועה קולוניאלית מנשלת", אומר עודד פילבסקי, אחיו הצעיר של מאיר פעיל. "אצלי התהליך הזה החל כבר בתחילת שנות ה-50, עם הצטרפותי למק"י, והוא לא היה קל. אני יליד ירושלים, הייתי ממייסדי משאבי-שדה, המפעל הציוני היה חלק מהוויית הקיום שלי".

המבנה הפנימי של האירגון הקטן היה דמוקרטי. "כל אחד היה רשאי להביע את דעתו, גם אם היתה שונה מעמדת האירגון", אומר פילבסקי. "ואם חבר החליט לא לחלק כרוז מסוים מסיבה זו או אחרת, הוא היה רשאי לא לחלקו. היה לנו מרכז שהיה אחראי על פעולות מינהלתיות, אבל לא היו לו סמכויות פיקוד. ההחלטות התקבלו באסיפה הכללית בהצבעה דמוקרטית".

פריד פרח. חלוקה בין עשירים לעניים, לא בין יהודים לערבים

זמן קצר אחרי הקמת האירגון, ב-1963, קיבל מצפן חיזוק משמעותי. שמונה חברי מק"י מחיפה נזרקו מהמפלגה, ויחד עם כמה מהפכנים ותיקים, ובראשם ג'ברא ניקולא, הצטרפו למצפן. הקבוצה תרמה לאירגון לא רק מספרית, אלא גם רעיונית. "התייחסנו אליהם בהרבה כבוד", אומר הנגבי, "המיזוג בינינו, יהודים שבאו מלב החברה הישראלית, לבינם, ערבים פלסטינים ופועלים יֶקים בעלי הכרה מעמדית, היה פנטסטי. למדנו מהם הרבה, במיוחד מניקולא".

אשתו של ג'ברא ניקולא היתה ילידת המושבה מגדל. היו להם שני בנים. הוא היה מובטל, אשתו פרנסה את המשפחה מעבודתה כעוזרת-בית. "ישיבות רבות של מצפן נערכו בביתם". אמר עקיבא אור. "ניקולא העניק לנו תפיסה כוללת של האזור כיחידה אחת, שאנחנו צריכים להיות חלק ממנה, מבלי לגלוש לכיוון של הלאומיות הערבית".

במאמרים שפרסם באותן שנים ב"מצפן" תמך ניקולא במאבקם של הכורדים בעיראק להגדרה עצמית. הוא היה טרוצקיסט, אבל ב-1972, כשהטרוצקיסטים פרשו ממצפן, הוא כבר לא היה כאן. אחרי שנים רבות שבהן היתה תנועתו מוגבלת מכוח צווים מינהליים, עזב ניקולא את ישראל עם משפחתו, ומת כעבור שנתיים בלונדון.

פריד פרח היה אחד מהמצטרפים החיפאים. "גדלתי במשפחה קומוניסטית", הוא מספר, "אבל בשנת 60' התאכזבתי מהמנגנון המפלגתי ועזבתי את מק"י. הצטרפתי למצפן כי הם החזיקו בדעות שהיו דעותי. אצלנו לא שיחק העניין של יהודים וערבים; ב[עיני]תנועה הסוציאליסטית אין לאומים, רק עשירים ועניים".

עימות עם אבנרי

חברי מצפן המעטים פעלו באינטנסיביות רבה. "האווירה היתה של התלהבות", אומר אור. "הרגשנו שתפסנו משהו ביד, שאנחנו לא סתם מבלבלים את המוח, שיש אמת גדולה במה שאנחנו אומרים". הם הוציאו את העיתון אחת לחודש, מכרו אותו ביישובים ערביים ובכינוסים של השמאל, ערכו חוגי בית, הרצו בבתי ספר ובקיבוצים, לקחו חלק בהפגנות נגד הממשל הצבאי, חילקו כרוזים לפועלים שובתים.

כשאירגון אל-ארד הוצא אל מחוץ לחוק, ב-1964, הביע "מצפן" סולידריות עם המנודים. שנה אחר כך פסלה ועדת הבחירות המרכזית את הרשימה הסוציאליסטית, שהקימו אנשי אל-ארד. תמונתו של סאלח בראנסי מטייבה, המועמד מס' 1 של הרשימה הסוציאליסטית, התנוססה אז על שערו של "מצפן".

באותה שנה הקים אורי אבנרי את תנועת העולם הזה-כוח חדש. "חיפשתי אנשים שיעזרו לי לרוץ לבחירות ובין השאר פניתי לאנשי מצפן", מספר אבנרי. "דנו הרבה בשאלה אם להצטרף אליו", נזכר הנגבי. "החיפאים היו נגד. הם ראו בו זעיר-בורגני. בסוף החלטנו להצטרף, עבדנו כמו חמורים, ואבנרי נכנס לכנסת לא מעט בזכותנו".

הפיצוץ חל בוועידה הראשונה של העולם הזה-כוח חדש, ואנשי מצפן פרשו לאחר שסירבו לדרישה של אבנרי לפרק את אירגונם. "שמנו לב שהם מקימים מחתרת בתוך התנועה", אומר אבנרי, "אנחנו רצינו ליצור תנועה מקיפה של כל מחנה השלום, הם התייחסו לזה כאל מאסף גדול שמתוכו הם יאספו אנשים לחוג שלהם. והיה גם ויכוח על המצע. הם תמכו בגבולות החלוקה של 47', אנחנו דגלנו בקו הירוק".

הנגבי זוכר את הוועידה בבית החלוצות בתל אביב כאחד הארועים הדרמטיים בתולדות מצפן. "הוועידה היתה חמה מאוד. מצד אחד היה מצפן, מהצד השני היו אבנרי ואמנון זכרוני. הם רצו שנתפרק ונתמזג בתוך התנועה שלהם. אנחנו התנגדנו. באמצע הוועידה קמנו ואמרנו שכל מי שמזדהה איתנו מוזמן לצאת החוצה בעקבותינו. בהתחלה היתה שתיקה. לאט לאט אנשים התחילו לקום. הגענו לוועידה 20 אנשי מצפן, יצאנו מתוכה 50. ברגע אחד הכפלנו את כוחנו".

ב-1964 נסע עקיבא אור ללונדון, משם המשיך לשלוח מאמרים ל"מצפן". שנתיים אחריו נסע גם מחובר. הגם שאור ומחובר היו מעמודי התווך של מצפן, האירגון לא התפרק. "מצפן בשבילנו היה דבר טוטאלי", אומר הנגבי. "היינו גם מבלים, השתתפנו במסיבות סטודנטיאליות, אבל באותן שנים לא היינו בליינים גדולים. החיים שלנו סבבו סביב הפוליטיקה והאידיאולוגיה שלנו".

השנים הקשות

בתפנית הגדולה ביחסה של הסביבה למצפן התרחשה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. עוד לפני המלחמה נפגשו בלונדון אור ומחובר עם קבוצת ערבים פלסטינים שנקראה החזית הדמוקרטית הפלסטינית. יום לפני פרוץ המלחמה פרסמו ב"טיימס" גילוי דעת משותף האומר, שהפתרון באזור חייב לכלול את ביטול אופיה הציוני של ישראל, את שיבת הפליטים שרוצים בכך לשטח ישראל, הסכמה ישראלית להקמת מדינה פלסטינית ונכונות לוויתורים טריטוריאליים למענה.

באווירה של התרוממות הרוח שלאחר הניצחון, איימו הצהרות כאלה לקלקל את השמחה. אולי היו השנים הטובות של מצפן, אולי משום שהיו השנים הקשות: בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור היה מצפן מחוץ לגדר. ההתקפות נגד האירגון באו מכל הכיוונים: רק"ח, מק"י, מפ"ם, שי"ח, אורי אבנרי, עמוס קינן, אמנון רובינשטיין. כולם השתתפו.
"אני תקפתי אותם כשהם עשו דבר שמאוד לא מצא חן בעיני", אומר אבנרי, "המנהיגים שלהם ירדו מהארץ והקימו באירופה תנועה של גולים פוליטיים. הם טיילו בכל כינוסי השמאל החדש, שקיבל גוון אנטישמי פה ושם. אני חשבתי ששדה המאבק של הישראלים הוא בישראל ועל כך תקפתי אותם בצורה חריפה".

אהרן בכר, חבר לשעבר, תיאר בכתבה ארוכה ב"ידיעות אחרונות" את חברי מצפן כחבורה מתוסכלת המונהגת על ידי טיפוסים מסוכנים. "כל אחד וסיפור השנאה העצמית הקטנה שלו. אולם כאשר חבורה כזאת מופעלת על ידי אינטרסים זרים ועוינים, ועל ידי מוחות קונספירטיביים שלא יהססו לשתף פעולה עם הקיצוניים שבאויבי ישראל ‒ היא עשויה ביום מן הימים להיות מוקד של סכנה ממשית".

לא אחת הוכו כשחילקו כרוזים או כשניסו למכור עיתונים, המשטרה עצרה אותם בכל הזדמנות. "אז ראינו את זה כסוג של פולקלור משעשע", מספר מיכאל ורשבסקי (מיקדו). "היום אני מזדעזע כשאני חושב על זה. היתה תקופה שבכל פעם שמכרנו עיתון בנצרת היו עוצרים אותנו. ראינו בזה משהו טבעי ובכלל לא ניסינו לבדוק את החוק. לקראת הבחירות של 69' נרתמנו לעזרת רק"ח. נהגו אז לעצור לפני הבחירות את כל פעילי רק"ח, כדי שלא יוכלו לנהל תעמולת בחירות. אנחנו עבדנו במקומם, אז עצרו אותנו".

הערבים, אומר הנגבי, סבלו יותר. קודם כל כערבים, אחר כך בגלל הקשר שלהם עם מצפן. מזכיר ועד הסטודנטים הערבים באוניברסיטה העברית היה חבר מצפן, חליל טועמה. הוא נעצר בסוף 1967, ונשפט בבית דין צבאי בלוד על קשריו עם תושב השטחים שהורשע בחברות באירגון עוין. אחרי ששוחרר רותק לכפרו, ראמה, וכשהבין שלא יוכל להשלים את לימודיו, עזב את ישראל; מאז הוא גולה בגרמניה.

גם הצנזורה ניסתה להתנכל. "בתחילת שנות ה-70 החזירו לנו עיתון שלם מחוק לגמרי", אומר פילבסקי, "אפילו מאמר על הו-צ'י מין מחקו". בחיפה דחה הממונה על המחוז במשרד הפנים את בקשתם של אנשי מצפן להוציא עיתון בערבית בעריכת ויקטור ניקולא, בנו של ג'ברא.

בשדה התעופה חיטטו במזוודותיהם של חברי מצפן שטסו לישראל וממנה, ותחקרו אותם במשך שעות. מקומות עבודה דחו אותם. פילבסקי עבד כמורה בכפר סילבר, "ואחרי כמה חודשים סילקו אותי. הבנתי שכדאי לי להתרחק מתחום החינוך, מפני שלעולם לא אוכל לעבוד בישראל כמורה". הוא למד עמילות מכס, תחום שבו הוא עוסק גם היום.

עמנואל פרג'ון, היום פרופסור למתמטיקה, ניסה להתקבל לעבודה בחוג למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב. "ראש החוג אמר לי במפורש שהוא לא רוצה מצפניסטים אצלו בחוג". המחלקה למתמטיקה בירושלים קיבלה אותו לעבודה, אבל הוא נתקל בבעיות עם השכנים. "קראו לנו אש"פיסטים, הסתכלו עלינו בעין עקומה. גם המשפחה של אשתי לא אהבה את הפעילות שלי. אחדים מבני משפחתה שירתו בצבא קבע, והם חששו שהקשר המשפחתי המפוקפק איתי יגרום לכך שהם לא יקודמו".

ילדיו של פילבסקי סבלו מהטרדות. "ילדים ברחוב צעקו להם קומוניסטים וזרקו עליהם אבנים. לא פעם אני חושב שעשינו להם עוול גדול, וזאת כנראה הסיבה שהם לא חיים היום בארץ". בנו של מיקדו גדל בסביבה עוינת. "הוא חי בתחושת מצור מתמיד, כולם תקפו אותו, הוא היה מבודד", אומר מיקדו בכאב.

הצלחות בחו"ל

הקשיים לא ריפו ידיים. להיפך, הם היו כוח מניע, שהוכיח לחברי מצפן כי הם פוגעים בנקודות רגישות של החברה הישראלית. הם הפגינו הרבה, נגד מצעד צה"ל ביום העצמאות, נגד מלחמת וייטנאם, נגד גירוש והגליה של פלסטינים, נגד ריסוס שדורת עקרבה ובעד החזרת תושבי איקרית ובירעם לאדמותיהם, נגד "זוועות עזה" ונגד פינוי פתחת רפיח. בכל 5 ביוני, יום השנה למלחמת ששת הימים, הפגינו מול משכם הכנסת נגד הכיבוש, הפגנה שהלכה ותפחה עם השנים.

ב-1971 יצרו חברי מצפן בירושלים קשר עם פעילי הפנתרים השחורים. "נוצרה בינינו לבינם כימיה, משום שבאנו לעזור כחברים, בלי מניפולציות", אומר הנגבי, "השתתפנו בהפגנות הראשונות שלהם, ובשבילנו הפעילות המשותפת הזו היתה מאוד חשובה, מפני שתמיד חיפשנו קשר עם הדפוקים".

חלק חשוב מפעילותו של מצפן באותן שנים היו קשרי החוץ שלו. "השמאל החדש בעולם קנה את הניתוח שלנו על מקורות הסכסוך הישראלי-ערבי. בקמפוסים בברלין, ברומא ובברקלי היו מתרגמים את העמדות של מצפן", אומר הנגבי. במינכן הפריעו סטודנטים גרמנים לשגריר ישראל בגרמניה, אשר בן-נתן, לנאום. הם ביקשו שלצידו יופיע גם נציג מצפן. בינואר 1970 ביקר בישראל דניאל כהן-בנדיט (דני האדום), מראשי מרד הסטודנטים בצרפת, כאורח מצפן. הוצאת ספרים אמריקאית מכובדת הוציאה אסופת מאמרים של חברי מצפן, בשם "ישראל האחרת".

הפעילות האינטנסיבית וההתנכלויות מבית, לצד הקשרים הענפים עם העולם, הקיפו את מצפן בהילה מיסתורית, רומנטית. "אף אחד לא ידע אף פעם מה גודלנו האמיתי. תמיד חשבו שאנחנו יותר גדולים ממה שהיינו באמת", אומר הנגבי. "היתה לי נוסחה קבועה. לעיתונאים תמיד אמרתי שמספר חברי מצפן ואוהדי האירגון מגיע לשלוש ספרות. הכוונה שלי היתה שהמספר מתקרב ל-100, אם כי מעולם לא היינו 100 חברים".

אודי אדיב שמע פעם שני חברים בקיבוצו, גם שמואל, מדברים על מצפן. כמה חברים יש כבר במצפן הזה, שאל אחד מהם ורעהו ענה: לא יותר מאלפיים. באותו זמן מנה האירגון כ-50 חברים.

ילדי הפרחים

העיתונות האדירה את הצד הרומנטי של האירגון. לעוזי בנזימן, כתב "הארץ", התירו חברי מצפן בירושלים להיות נוכח בפגישה שבועית. "היא התקיימה בדירה פרטית של שלושה חברי מצפן ליד שכונת מאה שערים", כתב בנזימן בעיתונו, "בחדר נכחו 33 איש. כולם צעירים, פרט לאשה מבוגרת. בקהל הבחנתי בשני תלמידי תיכון. החדר מקושט בתמונות של צ'ה גווארה ולנין, בצילום של שוטרים עוצרים מפגין ובכרזה שיובאה מארצות הברית שבה נאמר: מבוקש ניקסון חי או מת. הנוכחים ישבו בצפיפות והאזינו להרצאתו של אלי אמינוב על ההסתדרות. אין ספק כי תנועה כמו מצפן עשויה לקסום לנוער".

והיא אכן קסמה. צעירים רבים התעניינו במצפן בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70. אביבה עין-גיל היתה אחת מהם. היא הגיעה למצפן ב-1968, כשהיא בשנת לימודיה האחרונה בתיכון. "כשכולם היו באופוריה אחרי 67' אני הסתובבתי עם תחושה לא נוחה. אף אחד לא דיבר אז נגד הכיבוש מלבד מצפן. בת דודתי היתה בחוג בית שלהם והיא הביאה אותי למצפן".

היא נהנתה מכל רגע. "היה אז מושג בתל אביב: 'אצל דוד מוזס על הגג'. מוזס היה פעיל במצפן וביתו היה פתוח לכולם. בילינו אצלו כל רגע פנוי. היינו צעירים, תוססים, היו היכרויות, זוגות, ריבים, כמו בכל חברה אחרת, אם כי אצלנו הכל היה יותר מרוכז, מפני שלנו היו הרבה יותר דברים משותפים מאשר לקבוצת צעירים אחרת. עסקנו הרבה בפוליטיקה בכל הרמות ‒ הפגנות, עצומות, דיונים, היינו מלאי תקווה ואופטימיות, קיווינו שאפשר יהיה להזיז דברים".

ב-1972 קמו בישראל הקבוצות הפמיניסטיות הראשונות, בלי לדעת זו על קיומה של זו. חברות מצפן היו שותפות באחת מהן. "מעבר לתחושה שאין בחברה, אפילו בשמאל, תשומת לב לבעיות המיוחדות של נשים", אומרת אביבה עין-גיל, :היתה לנו בעיה גם עם הנחת היסוד המרקסיסטית, כאילו הניגוד המעמדי הוא הניגוד העיקרי בחברה. החברה איננה רק קפיטליסטית, היא גם פטריארכלית".

גיורא נוימן הצטרף למצפן ב-1969. הוא היה אז בן 16, תלמיד תיכון אליאנס בתל אביב. "מצפן היו היחידים שהשתמשו במילה 'כיבוש'. כל היתר היו מעורבבים בתוך עיסה של שמאלץ משפחתי שבטי, איזה יופי ואין כמונו וטפיחה עצמית על השכם וצדקנות מפה ועד קצה גבול האופק".

שנתיים אחר כך, כשהגיע צו הגיוס, החליט נוימן לסרב לשרת בצבא, כל עוד הוא צבא כיבוש. "הסירוב לשרת היה הביטוי האמיתי לכך שהפוליטיקה זה לא סתם קשקוש, אלא לקיחת אחריות על העמדות. הייתי צריך להרגיש מאוד מושחת כדי להתנגד לכיבוש ואחר כך ללכת לצבא ולהשתתף בזה".

הצבא היה עקשן. נוימן הובא שש פעמים בפני בית דין צבאי, ובסך הכול היה כלוא במשך שנה. בסופו של דבר הלך הצבא לקראתו, הוא שירת כפקיד בתל השומר, ללא מדים ובלי אימונים צבאיים קודמים.

אביבה עין-גיל לא האמינה שיגייסו אותה, "אבל אם כבר גייסו, אז הלכתי". היא עברה קורס אלחוט מורס ונשלחה לשרת בתפקיד סודי ביותר. "הייתי שם ארבעה חודשים עד שפתאום מישהו קלט שאני לא צריכה להיות שם. תוך יום אחד הועברתי למחסן קטן של חיל הרפואה". פילבסקי אומר שלא העז לסרב. "פעם אפילו הגעתי לשכם, ובלילה, לפני שהלכתי לשמור, אמרתי לחיילים ששירתו איתי, שאם פלסטיני יהרוג אותי זה מגיע לי, כי אני חיל בצבא כיבוש".

הפילוגים

לצד הפריחה הגדולה, שנות ה-70 היו גם תקופת הפילוגים. "היינו צוחקים ואומרים שכשאנחנו מגיעים ל-50 חברים, מיד אנחנו מתפלגים", אומר הנגבי. בספטמבר 1970 עזבו את מצפן, אחרי ויכוחים סוערים, שתי קבוצות. אחת הוציאה ביטאון בשם "מאבק", ובים חבריה היו רמי ליבנה, אילן הלוי (היום נציג אש"ף באינטרנציונל הסוציאליסטי) ואודי אדיב. אחר כך פרש אדיב מ"מאבק", והקים עם דן ורד את "החזית האדומה". השניים נסעו לסוריה לפגוש נציגים של התנועה הפלסטינית, וב-1972 נאסרו עם אחרים, והורשעו כחברים ב"רשת הריגול היהודית-ערבית".

היחסים בין מצפן למאבק נשארו טובים, למרות הפילוג. כשנעצרו שני חברי מאבק, רמי ליבנה ומלי לרמן, והורשעו במגע עם סוכן זר (פלסטיני שהגיע לשטחים בצורה חוקית, במסגרת ביקורי הקיץ), הקימו שני האירגונים ב-1973 את הרשימה הסוציאליסטית המהפכנית, והעמידו בראשה את האסיר רמי ליבנה. בבחירות לכנסת קיבלה הרשימה 1,201 קולות.

קבוצת הפורשים השנייה הוציאה ביטאון שנקרא "אבנגרד". חברי אבנגרד זכו למנת הפרסום שלהם לאחר שאחת מחברות האירגון, רחל הלר, נרצחה, והמשטרה עצרה את חברהּ, יורם ביכונסקי. לאחר 40 ימי מעצר שוחרר ביכונסקי.

הפילוגים הללו ביטאו חילוקי דעות בשמאל הבינלאומי, על מהות המשטר הסוציאליסטי הרצוי ועל הדרך הטובה להגיע אליו, אבל גם בעיות מקומיות: האם ישראל היא מדינה קפיטליסטית רגילה (אבנגרד), או מדינה ציונית (מצפן); האם המאבק הלאומי הפלסטיני יתגלגל מעצמו למאבק סוציאליסטי (מאבק), או שסוציאליסטים חייבים לשמור מרחק ממנו ולהתמיד בביקורתם עליו (מצפן). שתי הקבוצות הפורשות, מאבק ואבנגרד, התפרקו כבר לפני שנים.

קבוצה אחרת, שפרשה ממצפן בפברואר 1972 בהנהגת מיקדו, עדיין קיימת. "הם היו טרוצקיסטים, חברים באינטרנציונל הרביעי שמרכזו בבריסל, והם רצו להפוך את מצפן למפלגה עם כללים נוקדים, ועד מרכזי ותקנונים", אומרת אביבה עין-גיל, "אנחנו היינו יותר דמוקרטים וחופשיים".

מיקדו: "היה לנו מודל לניניסטי של מהפכן מקצועי, האמנו שמהפכן צריך להיות כזה 24 שעות ביממה. היינו מאוד נוקשים ועבדנו באופן רצחני. אצלנו אפשר היה להיעדר מישיבת תא רק אם אמא שלך גוססת, וגם אם היית רעב ללחם היית משלם בראשון לחודש את דמי החבר". הפורשים ראו את עצמם כממשיכי הדרך של מצפן וסירבו לוותר על השם; לביטאונם הם קראו "מצפן מרקסיסטי".

מלחמת יום כיפור ותנועות המחאה שקמו בעקבותיה טשטשו את ייחודו של מצפן. הסיסמה "הלאה הכיבוש", שזוהתה עד אז עם מצפן, הפכה להיות מקובלת בשמאל; כך גם התביעה לנהל משא-ומתן עם אש"ף, נציגו של העם הפלסטיני.

יום האדמה הראשון, 30 במארס 1976, סימל את תקופת הפריחה השנייה של מצפן. הקשרים עם פעילים פלסטינים משני עברי הקו הירוק התהדקו, ובו בזמן הוסר בשמאל הישראלי החרם על מצפן, וחבריו הורשו להשתתף בוועדים שונים שפעלו נגד הכיבוש. יומן פעילות שרשם חבר מצפן מתעד במשך שלושה חודשים ב-1980 את הפעילויות הבאות: הפגנה ועצרת לקראת יום האדמה בטייבה; עצרות האחד במאי בטייבה, באום אל-פחם ובירושלים; הפגנת הוועד נגד ההתנחלות בחברון; חלוקת כרוזים נגד הכיבוש ב-5 ביוני והודעות לעיתונות נגד מעצרים מינהליים.

איפה הם היום

עמנואל פרג'ון, יליד צפת, הגיע למצפן ב-1964 בעת שלמד באוניברסיטה העברית. בשנות ה-80 היה פעיל בשטחים. "ביקרתי שם הרבה עם חברי ועד ביר-זית, הוועד נגד הכיבוש והמרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית. עברנו בבתים, ביקרנו משפחות של עצורים, היתה לנו הרבה פעילות סביב ההגנה על זכויות האדם".

האינתיפאדה עצרה גם את זה. בשנתיים האחרונות חדל פרג'ון כמעט מכל פעילות. "הפלסטינים יותר מאורגנים לעשות את זה לבד", הוא אומר, "וגם בישראל המסר שלי נעשה מקובל: הרבה אנשים מבינים היום שצריך להפסיק את הכיבוש. כולם יודעים שזה רע, אבל חיים עם זה. וכמו שאני לא מפגין נגד המון דברים רעים אחרים, אני כבר לא מפגין גם נגד הכיבוש. פעם בשבוע אני מתייצב בהפגנת הנשים בשחור, וזהו".

עמנואל פרג'ון. כולם יודעים שהכיבוש רע, אבל חיים עם זה

גם חיים הנגבי מרגיש כך. הוא פרש ממצפן לפני עשר שנים. ב-1984 סייעו חברי מצפן בהקמת הרשימה המתקדמת לשלום, ואחרי הצלחתה בבחירות פרשו ממצפן כמעט מחצית החברים. אחרי שנים של פעילות מתישה באירגון קטן, הם בחרו להשתייך עכשיו לתנועה גדולה, גם במחיר הוויתור על הטוהר הרעיוני של מצפן. חיים הנגבי, אחד מהם, היה מזכיר סיעת הרשימה המתקדמת בכנסת ואחרי מלחמת המפרץ פרש גם ממנה. "אני לא מתחרט על שום יום מ-20 השנים שהייתי במצפן", הוא אומר עכשיו, "ולעומת זאת אני מתחרט על כל יום שהייתי ברשימה המתקדמת".

בשנים האחרונות כבר אין מצטרפים חדשים. פחות מעשרה חברי מצפן עדיין מחזיקים בשם האירגון, נפגשים אחת לשבועיים בתל אביב, מלבנים בעיות בוערות, מפעם לפעם מוציאים חוברת או גילוי דעת. עקיבא אור, שחזר לפני שנתיים מלונדון, משתתף בפגישות האלה. "חשוב לנו להיפגש, לשמור על הראש מעל למים, להיאחז בדבר מה מעבר לחיי היומיום", אומר עודד פילבסקי, אף הוא עם ותק של 30 שנה במצפן. "אנחנו עדיין מאמינים שהסוציאליזם הוא התשובה הטובה ביותר לבעיות שמציב העולם המודרני. אנחנו גם מאמינים שיום יבוא וישראל תוכל להשתחרר מהאידיאולוגיה ומהפוליטיקה הציונית, ולהפוך למדינת אזרחיה".

התמוטטותה של ברית המועצות לא מוטטה עליהם את עולמם, כפי שקרה לאנשי שמאל רבים. להיפך, חברי מצפן ראו בברית המועצות ובמשטרהּ אויב של הסוציאליזם, שנזקו גדול במיוחד משום שדיכוי הפועלים והשמאל נעשה שם בשם הסוציאליזם וזיהם את האידיאל. על חורבות המשטרים במזרח אירופה לא קם אמנם סוציאליזם אחר, אבל גם כאן מוצאים ותיקי מצפן נחמות קטנות. כאשר פרסמו לראשונה, בתחילת 1967, את מה שכינו "הפרוגרמה של האופוזיציה הפולנית", היו מחבריה שני צעירים שמאליים שהושלכו לכלא. אחד מהם, יאצק קורון, היה אחר כך ממייסדי סולידריות. היום הוא שר העבודה בממשלת פולין.

מצפן, לעומת זאת, נשאר אירגון זעיר ושולי. ב-1983 הופיע הגיליון האחרון של "מצפן", מספר 90. לקראת מלאת 30 שנה לאירגון חשבו שרידיו לכנס את מצפנאי כל הדורות, אבל הבינו מיד שהמשימה גדולה עליהם. במקום זה התרכזו בהוצאת ספר ובו סקירה של כל גיליונות "מצפן": צילום השער, כותרות מאמרים ותמצית תוכנו של כל מאמר. את להט הפעילות הנושנה הם מעתיקים לתחומי עניין פרטיים. את חברי מצפן אפשר למצוא כמעט בכל הפגנה ועצרת של השמאל; בעמותת "קו לעובד" ובוועד להגנת מרדכי ואנונו; אביבה עין-גיל משתתפת במאבקים פמיניסטיים והיא אחת מעורכות "נגה", גיורא נוימן פעיל באגודה לזכויות האזרח.

"התחושה שלי היום היא שגורל החברה הישראלית לא תלוי יותר על כתפי", הוא אומר. "אין לנו במה להתבייש בעברנו, וזה הישג לפרוץ דרך מבחינה אינטלקטואלית. גם הקשר עם הסביבה התרכך. "יש אנשים שאומרים לי כל הכבוד", אומר פילבסקי, "ואלה שמתנגדים לנו מסתכלים עלי ברחמנות ושואלים: מה, אתם עוד קיימים?"