[מאמר זה התפרסם בעמוד השער של הגיליון הראשון של "מחאה" – בטאון תנועות המחאה נגד הכיבוש, דצמבר 1988. תרגום המאמר לאנגלית התפרסם בביולטין מס' 6 של "חמסין", יוני 1989.]
מתברר שאפשר לכתוב מאמר ארוך וביקורתי על השמאל בישראל, מבלי להזכיר ולו פעם אחת את המונח "ציונות", או את המונח "סוציאליזם". בלי הבנת הקשר, או הניגוד, ביניהם, אי אפשר להבין את הבעייתיות של השמאל בישראל, אבל כנראה שהשמאל שעליו כתב ארי שביט ב"פוליטיקה" האחרון אינו בדיוק שמאל: פעם זה "השמאל הישראלי" ופעם זה "המכונה בישראל שמאל", פעם זה "השמאל האליטיסטי", ופעם זה "האליטה השמאלית".
לא סתם מוגדר השמאל בישראל על פי עמדתו בשאלת הסכסוך הציוני-פלסטיני, ולא על סמך עמדותיו בעניינים חברתיים (לפעמים יש יוצאים מן הכלל; נטורי קרתא, למשל, למרות עמדתם האנטי-ציונית הקיצונית, אינם משוייכים לשמאל). השאלה הערבית, או היפוכה – השאלה היהודית, היא הנושא העיקרי, המבחן הראשון שעל כל אדם לעבור בדרך אל השמאל. בעיני הימין, עמדה מתונה כלפי הערבים מספיקה כדי להדביק לו את התווית השמאלית. גם ארי שביט סבור כנראה שדי בכך, אבל משום מה הוא מוציא מכלל השמאל הזה את 700 אלף הערבים אזרחי ישראל. החלוקה ל"אנחנו" (השמאל) מול "הם" (הימין) מתחלפת אצלו למרות כל המילים היפות ל"אנחנו" (הישראלים או נכון יותר היהודים) מול "הם" (הערבים). הוא מצליח איכשהו להתעלם גם מתנועות השמאל המזרחיות (המזרח אל השלום, החזית המזרחית), ומזמין את ההגדרה לשמאל שאליו הוא פונה: "השמאל האשכנזי".
שביט בטוח שעתידה של החברה הישראלית יוכרע בתוכה, ורק בתוכה. ממאמרו נראה שהוא סבור שהחברה הישראלית היא בעצם חברה יהודית. הוא רוצה לראות את השמאל שלו כשהוא פועל עם הגב לפלסטינים, ועם הפנים "אל המתנ"סים והמושבים, אל הפלוגות של גולני ואל המעבדות של רפא"ל, אל הבלוקים בעיירות הפיתוח ואל הווילות בשכונות 'בנה ביתך'." ומה הוא בעצם רוצה שהשמאל יאמר ויעשה בסביבה החברתית הזאת? – "להציע חזון-אמת הומניסטי דמוקרטי שיהיה אלטרנטיבה לחזיונות הסרק של הימין." כלומר, מלל אליטיסטי, בדיוק הדבר שנגדו מטיף שביט אצל השמאל.
אם זה מה שמוצע לשמאל לעשות, עדיף לו להמשיך בדרכו הנוכחית. גם את משימותיו הנוכחיות קשה לו לבצע במידה מספקת. עם זאת, מעניין לראות כיצד מצליח שביט לעקוף, קשה לומר שבאלגנטיות, את המלה "מזרחים" (הוא בטח היה כותב 'עדות המזרח') ואת המלה "פועלים". זה נשמע יותר מדי 'עדתי', וזה יותר מדי 'סוציאליסטי'. אחרי הכל, מה יש לו לומר לפועלים במפעל הסתדרותי המגלים שהאיגוד המקצועי שלהם הוא בעצם המעסיק? או לעובדי-מדינה המגלים שהאיגוד המקצועי שלהם מוכר אותם לממשלה כדי לקבל בתמורה סיוע למפעליו הכושלים? הוא ימשיך למכור להם את חזון האמת ההומניסטי והדמוקרטי שלו, והם ימשיכו לדחות אותו בתור נציג נוסף של האליטה ה'שמאלית'.
לשביט יש תחושה בריאה, שעל השמאל להציג לצד הפתרון המדיני גם תוכנית חברתית ולהילחם עליה. אלא שהתוכנית החברתית שהוא מציע יאה אולי לשמאל בנוסח אמנון רובינשטיין, אבל לא לשמאל אמיתי. הוא גם טוען שהשמאל מתחמק מתפקידו החברתי בגלל שהתאהב בעובדת היותו מיעוט, ולכן הוא דבק במאבק ה"טריטוריאלי" נגד הכיבוש. כאשר שביט כותב על הסיכוי של השמאל להפוך לרוב, הוא אינו סבור שהערבים יכולים להוות חלק מן הרוב הזה. הוצאת הערבים מהתמונה (במלל האליטיסטי אפשר לכנות זאת 'טרנספר קונספטואלי') מקטינה למעשה את הסיכוי שהשמאל יוכל אי-פעם להפוך לרוב, והופכת את טענותיו של שביט – למרות האופטימיזם שלו – לפסימיות.
קביעה נוספת שלו: לא רק שהשמאל אוהב להיות מיעוט, הוא גם דוחה את העיקרון הדמוקרטי של ריבונות העם, המתבטאת בהכרעת הרוב. זהו כמובן טיעון מבית מדרשו של הימין, שאף פעם לא רצה להבין את ההבדל בין "בחירות" לבין דמוקרטיה. דמוקרטיה אמורה להבטיח את זכויות האדם, וריבונות העם אינה יכולה לבוא על חשבון שלילת זכויות של ציבור שלם. שביט מתעלם מכך שהרוב הישראלי הדמוקרטי-כביכול שולט כבר 21 שנים על מיליון וחצי בני-אדם שזכויותיהם הבסיסיות נשללות מהם יום יום.
הרוב הישראלי הזה הוא בעצם רוב מלאכותי: זהו רוב שנשמר על ידי חוק גזעני (חוק השבות), על-ידי מדיניות גזענית הסוגרת את גבולות המדינה בפני מאות אלפי פליטים שגורשו או גלו ממנה לפני 40 שנה, ועל-ידי מימשל צבאי המדכא את מיליון וחצי תושבי השטחים. אנשי שמאל יכולים להיות חלוקים בדעותיהם על הפתרון המדיני המועדף, אבל אינם יכולים להכחיש את הקשר של הפלסטינים עם הארץ הזאת ולהישאר שמאליים. גורל הארץ לא ייקבע רק על-ידי יהודים; איש-שמאל אינו יכול להשאיר לפלסטינים תפקיד של גורם חיצוני, זר, סביל, בקביעת הגורל הזה.
אפשר להעלות הצעה שמאלית, שתסביר בצורה הגיונית מדוע עדיף לנטוש את זירת המאבק העיקרית – הגנה על הקבוצה המדוכאת והמנוצלת ביותר – לטובת ניסיון לנתק יותר ויותר ישראלים ממחנה הימין. שביט אינו מצליח לשכנע שהוא יודע כיצד לעשות זאת. אילו לפחות היה אומר איזה דגל הוא מציע לשמאל להניף בעת שהוא מחליף חזיתות. בשבועות האחרונים עשתה את התפנית הזאת קבוצה של "שמאל אליטיסטי" הנקראת 'לפיד'. דגלה של לפיד, ולא רק מילולית, הוא הדגל הכחול-לבן, עם הסמל הדתי היהודי המשושה במרכז. השם הוא ראשי תיבות של "לפתרון יהודי דמוקרטי". מכיוון שלא יכול להיות פתרון דמוקרטי שיהיה גם יהודי (אלא אחרי טרנספר מעשי או קונספטואלי של הערבים), משחק השמאל הזה לידיים של הימין. הסיסמה של לפיד, "מגיע לנו יותר ממה שהליכוד יכול", בתוספת תעמולה דמוגרפית גזענית המתריעה מפני הסיכוי שיהיה כאן רוב ערבי, אינה רק הכשרת-קרקע לאפרטהייד או לטרנספר. הדיבור על פתרון "יהודי דמוקרטי" הוא גם הצהרה שיהודים לא צריכים לקבל את הכרעת הרוב, אם הרוב הזה מורכב בחלקו מערבים.
אם שביט מציע לשמאל להתחסל בדרך זו, מותר להחזיר לו במשפט הסיום של מאמרו: "ההיסטוריה תשפוט בחומרה גם את מצעד האיוולת אנין הטעם שלנו".
=====