ערבים, יהודים וגזענים

חוברת הסברה בהוצאת "מצפן", 1986

ב-2 בפברואר 1979 ‏נכנסה לתוקף בישראל האמנה הבינלאומית בדבר ביעורן של כל הצורות של אפליה גזעית. על פי אותה אמנה מוגדרת "אפליה גזעית" כך:

‏"אפליה גזעית היא כל הבחנה, הוצאה מן הכלל, הגבלה או העדפה המיוסדות על נימוקי גזע, צבע, ייחוס משפחתי, מוצא לאומי או אתני, שמגמתן או תוצאתן יש בהן כדי לסכל את ההכרה, ההנאה והשימוש ‒ או לפגום בהכרה, בהנאה או בשימוש ‒ על בסיס שווה, של זכויות האדם וחוויות היסוד בחיים המדיניים, הכלכליים, החברתיים, התרבותיים או בכל תחום אחר בחיי הציבור".

‏במסגרת אותה אמנה מחויבת מדינת ישראל "לא לעסוק בשום פעולה או נוהג שבאפליה גזעית נגד בני אדם, קבוצות בני אדם או מוסדות, ולהבטיח כי כל הרשויות הציבוריות ומוסדות הציבור, הכלל-ארציים והמקומיים, יפעלו כהתאם לחובה זו".

‏כמו כן, מחויבת מדינת ישראל, כמו כל מדינה אחרת החתומה על האמנה הנ"ל, "לא ליתן חסותה לאפליה גזעית בידי בני אדם או אירגונים, ולא להגן על אפליה כאמור או לתמוך בה". זאת ועוד. באותה אמנה נאמר, כי "המדינות בעלות האמנה מגנות כל תעמולה וכל אירגון המבוססים על רעיונות או תיאוריות שבעליונותם של גזע או קבוצת אנשים בעלי צבע מסוים או מוצא אתני מסוים, או המנסים להצדיק או לקדם שנאה גזעית ואפליה גזעית בכל צורה שהיא".

‏באותה אמנה התחייבה מדינת ישראל "לאמץ אמצעים מיידיים וחיוביים המיועדים לעקור מן השורש כל הסתה לאפליה כאמור, או מעשי אפליה כאמור". בין השאר התחייבה מדינת ישראל "להכריז כעבירה ענישה בחוק כל הפצה של רעיונות המבוססים על עליונות גזעית או שנאה גזעית, הסתה לאפליה גזעית וכן כל מעשי אלימות או הסתה למעשים כאמור נגד כל גזע או קבוצת בני אדם בעלי צבע או מוצא אתני אחר".

‏האמנה הבינלאומית לביעור כל צורות האפליה הגזעית, מחייבת את מדינת ישראל "להכריז כבלתי חוקיים ולאסור אירגונים וכן פעילויות תעמולה מאורגנות, וכל פעילויות תעמולה אחרות, המעודדים ומעוררים אפליה גזעית, ולהכיר השתתפות באירגונים ובפעילויות כאמור כעבירה ענישה בחוק".

מה זו אפליה גזענית?

כאשר מוסד מדיני, ציבורי או פרטי מפלה אנשים לרעה בגלל מוצאם ‒ זו אפליה גזענית. חמורה במיוחד אפליה כזו כשהיא נקוטה בידי מוסדות של מדינה, האמורים לייצג ולשרת את כל אזרחיה במידה שווה. לדוגמה, העדפת אנשים ממוצא מסוים במתן הזכות להתאזרח. או מניעת אחרים מן ההשתתפות החופשית בחיים הפוליטיים. אך גם אפליה בכל הקשור לזכות להגר אל הארץ וממנה; הזכות לבחור בתוכה את מקום המגורים, את המקצוע ואת מקום העבודה; הזכות לרכוש השכלה; הזכות לנוע בארץ בחופשיות; ובמקרים קיצוניים ‒ הזכות לחיות. כאשר זכויות כאלה מוענקות לבני אדם מסוימים, ונשללות מאחרים, על יסוד מוצאם השונה ‒ הרי זאת אפליה גזענית.

ומה זו הפרדה גזענית (אפרטהייד)?

כאשר מונעים ‒ באמצעות החוק או על ידי הפעלת לחצים אחרים ‒ מבני אדם בעלי מוצא שונה את האפשרות לחיות יחד, לעבוד יחד או לבלות יחד, לקיים יחסי מין ולהתחתן אלה באלה ‒ הרי זאת הפרדה גזענית. אפרטהייד.

כיצד מתבטאת הגזענות במישור היחסים שבין אדם לחברו?

‏כאשר אנשים נמנעים מלהתחבר עם אנשים אחרים רק בגלל מוצאם; כאשר הורים מחנכים את ילדיהם להתייחס אל אנשים בצורה מסוימת לפי מוצאם; כאשר מיוחסת לקבוצה אנושית כלשהי תכונה שלילית (או חיובית) רק בגלל מוצאה; ‏כאשר אנשים מספרים בדיחה העושה לצחוק קבוצת אנשים בגלל מוצאם ‒ כל אלה הינם ביטויים של גזענות במישור הבין-אישי.

האם יש קשר בין גזע לבין גזענות?

‏יש הטוענים, כי אפליה שמקיימים יהודים כלפי ערבים אינה יכולה להיחשב ביטוי של גזענות, מאחר ששני העמים שייכים לאותו גזע ‒ הגזע השמי. אבל המינוח המודרני של "גזענות" אינו בא לעסוק בחלוקה של בני האדם לגזעים (עליונים ונחותים), אלא לדון בכל התופעות של אפליית אנשים לפי מוצאם, בין אם מדובר במוצא "גזעי" ובין אם מדובר באפליה בגלל מוצא עדתי, שבטי, לאומי, דתי או מיני.¹

‏האם נהוגה בישראל אפליה גזענית?

כן. וזאת למרות היומרה של המדינה להיות מדינה דמוקרטית. למשל, קיים חוק ("חוק השבות"), המכיר בזכותם של אנשים ממוצא מסוים (יהודי) להתאזרח כאן אוטומטית, אך שולל זכות זו מאנשים ממוצא אחר, אפילו נולדו כאן וזו מולדתם (הפליטים הפלסטינים). למשל, קיים מוסד ממשלתי (מינהל מקרקעי ישראל) השולט על רוב אדמות המדינה ומנהיג בהן את תקנות "הקרן הקיימת", שלפיהן רק ליהודים יש זכות להתגורר על אדמות אלה, לחכור אותן או לעבדן ולהנות מפירותיהן. למשל, במסגרת פינוי סיני נהגה הממשלה (על פי חוקים שנתקבלו בכנסת) בצורה מפלה כלפי שני ציבורי אנשים: המתנחלים בסיני (יהודים) זכו בפיצויים אסטרונומיים על רכוש שקיבלו בחינם, ושהיה שייך להם עשר שנים לכל היותר; ואילו הבדואים (ערבים) בנגב, שפונו מאדמותיהם לטובת הצבא, קיבלו פיצויים מינימליים על רכוש שהיה שייך להם מדורי דורות.

האם מנהלת מדינת ישראל גם מדיניות של הפרדה גזענית?

‏כן. במסגרת החוק הישראלי, אין לבני דתות שונות אפשרות להינשא זה לזה; בתעודת הזהות של כל אזרח ישראלי מצוין מוצאו הלאומי; עד שנת 1966 ‏חיו אזרחי ישראל הערבים תחת מימשל צבאי, שהגביל את חופש התנועה שלהם ושלט בדרך זו במקורות הפרנסה שלהם, ורק שלהם; על פי תקנות "הקרן הקיימת", שקיבלו בישראל מעמד של חוק, אין ערבי יכול להתקבל כחבר בקיבוץ או במושב, וישנם מקומות שבהם הזכות לרכוש דירות מוגבלת ליהודים בלבד: למשל, העיר כרמיאל שבגליל, או הרובע היהודי בירושלים העתיקה.²

אילו סוגי גזענות נוספים רווחים בישראל?

העובדה שעם היה בעבר קורבן לאפליה גזענית אינה ערובה בפני התנהגות גזענית של בני אותו עם כלפי אחרים. זאת מלמדת אותנו ההיסטוריה של היהודים במאה הנוכחית. גם הפלסטינים אינם מחוסנים מפני תופעות גזעניות. כך קיימת בעיה של גזענות מצד ערבים כנגד יהודים, המתבטאת בתחושה ש"כל היהודים אותו דבר", כולם אשמים כביכול במעשי הדיכוי והאפליה נגד הפלסטינים. גזענות זו יכולה לבוא לידי ביטוי בתקיפת יהודים באשר הם יהודים, או בהפצת דעות על פתרון רצוי, שבמסגרתו יתקבלו היהודים רק כאזרחים מדרגה שניה. השקפות אלה הן במידה רבה תגובה לאפליה הגזענית שממנה סובלים הפלסטינים מזה עשרות שנים. אך אין זו, כמובן, סיבה להתייחס אליהן בסלחנות.

‏בישראל קיימת גם בעיה של גזענות ושל אפליה גזענית על בסיס מוצאם העדתי של בני האדם. זאת, אגב, לא רק בחברה היהודית (אשכנזים ומזרחים) אלא גם בחברה הערבית (לבנים מול שחורים, מוסלמים מול נוצרים, יושבי קבע מול בדואים וצוענים). ראוי לציין, כי הגזענות מצד יהודים יוצאי אירופה ואמריקה כלפי יהודים יוצאי ארצות ערב והאיסלאם היא למעשה שלוחה של הגזענות של יהודים כלפי ערבים: מאחר שיהודים מזרחיים אלה התחנכו על ברכי התרבות הערבית, והם גם דומים לערבים במראם החיצוני, הושלכה גם עליהם הגזענות שהיתה רווחת נגד ערבים. בשנים האחרונות מבצבצת על פני השטח גם גזענות "אנטי-אשכנזית", שהיא בעיקרה תגובה מוגזמת של המקופחים על האפליה שממנה סבלו.

‏ישנם גם סוגים אחרים של גזענות, שבדרך כלל אינם מתקבלים בציבור כביטויים גזעניים ולכן הם זוכים להרבה יותר לגיטימציה. הכוונה לסוגי אפליה של בני אדם בגלל נסיבות הולדתם, או בגלל פרטים ביולוגיים שאינם תלויים בהם. למשל, אפלייתן של נשים לעומת גברים בחוקים רבים, ובעיקר הפגיעה בזכותן השווה בנישואים ובגירושים. בנושא זה רווחת גם תופעה של גזענות אנטי-נשית בעלת ממדים של אידיאולוגיה, הגורסת שכל הנשים נחותות מהגברים; שנשים אוהבות שיתייחסו אליהן בתקיפות ואף באלימות; שהנשים מתאימות רק לעיסוקים מסוימים ועוד. כמו כן, קיימים מרכיבים של גזענות באפליה שנוהגים כלפי אנשים בגלל מראם החיצוני, בגלל נכותם וכדומה. כל אלה הם, בסופו של דבר, ביטויים של גזענות, לפי שאין הם תלויים בכישרונותיו של המקופח, באופיו או בדעותיו, אלא רק בדברים שאין לו/לה שליטה עליהם.

התשובה לאפליה הגזענית ‒ שוויון זכויות!

‏שוויון זכויות מלא, הלכה למעשה, הוא הפתרון שלמענו יש להיאבק בכל מדינה שנהוגה בה אפליה גזענית כלפי קבוצה מאזרחיה. זהו מאבק חסר פשרות לביטול כל סוגי האפרטהייד והאפליה הגזענית, ולמען שוויון זכויות מלא לכל בני האדם, ללא תלות במוצאם הגזעי, העדתי, או הלאומי, או בהשתייכותם הדתית או התרבותית.

האם יכול החוק לתת תשובה גם לגזענות המתבטאת במישור הבין-אישי?

‏מדינה המקיימת שוויון זכויות מלא אמורה לכלול בספר חוקיה גם איסור על כל אפליה גזענית. אבל אין המדינה יכולה ורשאית להתערב במחשבותיהם של אזרחיה, או בצורה שבה הם בוחרים לחיות את חייהם הפרטיים. המדינה חייבת לאפשר לאנשים ממוצא שונה להינשא זה לזה, ואסור לה להפלות לרעה זוגות כאלה בכל צורה שהיא. המאבק לשינוי דעותיהם הקדומות הגזעניות של האנשים צריך להיות מאבק תרבותי-חינוכי, ולא מאבק שמנהלת המדינה באמצעות חוקים, איסורים ועונשים. אי אפשר לכפות על אדם להינשא, או לפתח יחסים חברתיים עם אנשים ממוצא שונה, אבל צריך להצמיח אווירה ציבורית שבה קשרים כאלה לא ייחשבו לגנאי, אלא יהיו מקובלים כדבר טבעי ונורמלי.³

עצרת האומות המאוחדות קבעה כי הציונות היא צורה מצורות הגזענות. האם באמת הציונות גזענית?

הנחת היסוד של הציונות גורסת, שיהודים ולא-יהודים אינם יכולים לחיות בצוותא ובשלום לאורך זמן, וכי שתי הקבוצות שונות זו מזו בצורה טבעית, מהותית ובלתי ניתנת לשינוי. זו, אגב, גם הנחת היסוד של האנטישמיות. אך יש הבדל בין השתיים: הציונות מקבלת את "הייחוד היהודי" כדבר חיובי, כ"עם סגולה", ואילו האנטישמיות רואה ביהודים קבוצה נחותה. גם הפתרון המוצע על ידי התנועה הציונית דומה לזה שהוצע על ידי אנטישמים רבים: הפרדה בין שתי הקבוצות בדרך של הגירת היהודים לארץ אחרת, והתנגדות ל"נישואי תערובת". עיקרון גזעני נוסף המקובל על התנועה הציונית קובע, שישראל הינה מדינה יהודית וכי היא שייכת לא רק ליהודים החיים בה אלא לכל יהודי העולם. קביעה זו שוללת מכל אזרח ישראל שאינו יהודי את האפשרות לראות במדינה את מדינתו.

‏הרעיון הציוני מבוסס גם על ההנחה, שהערבים תושבי הארץ מהווים קבוצה אנושית שאין לה זכות לקבוע בעצמה את גורלה ואת המסגרת הפוליטית שבה היא רוצה לחיות. גם אלה שהבינו כי העמדה הערבית בסכסוך מבוססת על טיעונים צודקים קבעו כי בכל מקרה "הצדק היהודי" עולה במשקלו על "הצדק הערבי".

מה המיוחד בתנועתו של כהנא?

‏כהנא לא המציא את הגזענות היהודית. תוכניתו המדינית מורכבת מאוסף של סעיפים, שכולם היו בעבר ‒ וחלקם אף מהווים בהווה ‒ חלק מתוכנית מדינית, או מאידיאולוגיה של תנועות ציוניות או של זרמים יהודיים דתיים. הייחוד של כהנא הוא באיחוד כל המרכיבים השונים של הגזענות בתנועה אחת, תוך הדגשה כי כולם עולים בקנה אחד עם ההלכה היהודית. ואלה הם עיקרי "תורתו" של כהנא:

‏• גירוש הערבים. בסוף שנות ה-30 ‏התנהלו בתנועת העבודה דיונים על הצעה לבצע "חילופי אוכלוסין" עם הארצות השכנות, או יותר נכון "העברה" ("טראנספר") של תושבי הארץ הערבים לארצות השכנות. בשנים 1949-1948, במהלך המלחמה, בוצעה מדיניות זו הלכה למעשה, במסגרת תוכנית ד' של ההגנה, שהציבה לפני הצבא את מטרת הלחימה: השתלטות על השטח שנועד למדינה יהודית בהחלטת החלוקה של האו"ם. בין הפעולות המומלצות באותה תוכנית: ‏"השמדת כפרים ‒ שריפה, פיצוץ ומיקוש החורבות". גם האצ"ל נהג לפי הדגם הזה, בדיר יאסין ובמקומות אחרים. מחתרת לח"י דגלה בפתרון דומה. ב"עיקרי התחיה" שחיבר אברהם שטרן (יאיר), המפקד הראשון של לח"י, נאמר: "משפט הזרים ‒ פתרון בעיית הזרים על ידי חילופי האוכלוסים".⁴

‏רוב המסתייגים והמתנגדים לגירוש המוני של הערבים בירכו לאחר מעשה על המוגמר. המדיניות הישראלית הרשמית אומרת מאז ועד היום: הפליטים לא יוחזרו.

‏• התנגדות לקשרים חברתיים בין יהודים לערבים, ובעיקר התנגדות לקיום יחסי מין בין נשים יהודיות לבין גברים ערבים. המסורת היהודית רואה ביהודי/ה הנישא/ת ללא-יהודי/ה אדם שאבד לעם היהודי. כהנא מציג את עצמו כמי שזה המניע היחיד לפעילותו בנושא, אך בעצם הוא מנסה ללבות את רגש ה"כבוד" הגברי של הישראלי בעל תחושת העליונות, הממאן להשלים עם העובדה שאשה יהודייה תבחר באמת ב"גבר ערבי נחות". ביסוד ההסתייגות מעצם קיום קשרים חברתיים בין יהודים לערבים קיים גם רגש נחיתות, וחשש שמא במפגש בין יהודי ללא-יהודי ישפיע האחרון על הראשון. אבל מניעת "נישואי תערובת" היא משימה מוצהרת ועיקרית לא רק של כהנא, אלא של התנועה הציונית העולמית, ששליחיה בחו"ל עוסקים בה כעיסוק מרכזי. הרצון להיבדל מכל העמים כדי להקים מדינה יהודית נפרדת הוא עיקרון ציוני בסיסי, שמהותו הסתגרות, היפרדות, אפרטהייד. מכאן הדחף להקים ישובים של יהודים בלבד (קיבוצים ומושבים), ומכאן הרצון להקים מרכזים עירוניים יהודיים נפרדים, אפילו במקום שבו היה קיים ישוב עירוני ערבי מפותח (תל אביב, נצרת-עילית וכו').

‏חשוב להזכיר, כי בעניין הקשרים החברתיים העתיק כהנא את חוקי הגזע הנאציים והציע להעניש בחוק את המקיימים יחסי מין "מעורבים". בכך חרג מהתנגדות אידיאולוגית גזענית רגילה ל"נישואי תערובת" ‏לעבר עמדה נאצית מובהקת של כפיית ההפרדה הגזעית בתוקף חוק.

‏• מדינת הלכה. הרצון להשליט את חוקי ההלכה הדתית היהודית על המדינה, ולבטל את כל המרכיבים הדמוקרטיים שבכל זאת קיימים בה, משותף לכל המפלגות הדתיות. אלה נבדלות זו מזו רק בטקטיקה שלהן בדרכן להשגת המטרה. אבל כהנא מחדד את ההשקפות הגזעניות של הדת היהודית ומשתדל להבליט רק אותן. הוא בונה על יסודות עמוקים בהכרה הדתית היהודית, כמו "עם נבחר", "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" וכו'. בקיצור, הוא מתבסס על אותם יסודות שבטיים, פרימיטיביים וגזעניים שמאפיינים את רוב רובם של הזרמים הדתיים היהודיים בישראל. אבל בניגוד אליהם הוא מצהיר על הדברים בפומבי ומציגם כמהות הדת היהודית.⁵

‏‏• הטפה נגד הקיבוצים, נגד "האשכנזים". כהנא מנצל בציניות רגשות קיפוח אמיתיים של היהודים המזרחיים (בעצמם קורבנות של גזענות), כדי לכוון את זעמם נגד הערבים ו"ידידיהם". לצורך זה הוא מציג את עצמו כמבטא ההתמרמרות המזרחית נגד המימסד הקיבוצי, ה"אשכנזי" וה"שמאלני". אך מקפיד לכתב את השנאה לעבר "האויב האמיתי" ‒ הערבים. כהנא מספק ליהודים המזרחיים תשובה גזענית לבעיה של אפליה גזענית.

‏• הצעת פתרון לבעיית האבטלה. כהנא מחבר את שנאתו לערבים עם רצונו להצטייר כמייצג היהודים המדוכאים ובכך לתפוס את מקומו ההיסטורי של השמאל. הוא מציע "פתרון" לאבטלה: פיטורי הפועלים הערבים והעסקת מובטלים יהודים במקומם. מדיניות כזו היתה נהוגה בתנועה הציונית כמעט מראשיתה, והיא בעצם המשכה של מדיניות "העבודה העברית".

‏כל הדברים הללו נשמעים מוכרים לרבים, ומשום כך אף "לגיטימיים". הצירוף של כל המרכיבים הללו במצע מפלגתי אחד גורם לכך שדברי כהנא נופלים על אוזניים קשובות. לא לחינם מצהיר כהנא שוב ושוב: "אני אומר את מה שכולכם חושבים". אנשים רבים יאמרו כי אינם מסכימים לכל דברי כהנא, אבל יסכימו לחלק מהצעותיו. כהנא הוא היחיד בתנועה הציונית, המוכן להציע הצעה לפתרון סופי, חד-משמעי, "אחת ולתמיד", של הבעיה שכל תושבי ישראל מתחבטים בה: אופי היחסים בין ערבים ויהודים. כהנא אומר: "הערבים החוצה", ולרבים נראה שזו יכולה להיות תשובה מהירה ושלמה לבעיה.

‏בעיני ציונים-דתיים רבים מצטייר כהנא כמי שהולך עם האידיאולוגיה היהודית הדתית "עד הסוף"; ואילו בעיני ציונים חילוניים רבים הוא מצטייר כמי שהולך עם האידיאולוגיה הציונית "עד הסוף", כלומר, הוא היהודי האמיתי, הוא הציוני האמיתי. אבל הצירוף של מרכיבי "תורתו" מביא למסקנה אחת: כהנא הוא הנאצי היהודי האמיתי.

מה זה, אם כן, כהניזם?

‏"כהניזם" הוא שמה של התנועה הנאצית היהודית. למה אין קוראים לשרץ בשמו? כי בישראל רוצים רבים להסתיר את העובדה שבארץ פעילה תנועה נאצית שרעיונותיה זוכים בתמיכה עממית רחבה יחסית. השימוש במונח "כהניזם" מאפשר לתנועות פוליטיות, הנגועות בעצמן בגזענות, להצטייר כמי שנאבקות נגד הגזענות, בעודן נאבקות ‒ במקרה הטוב ‒ רק נגד תנועתו של כהנא. אי לכך, המאבק ב"כהניזם" אינו מאבק נגד הגזענות, אלא רק נגד הביטוי הקיצוני והצעקני ביותר שלה.

‏מי שרוצה באמת להיאבק נגד הגזענות אינו יכול להסתפק במאבק הפוליטי נגד תנועתו של כהנא, כי מאבק נגד הגזענות הוא מאבק נגד השקפות ויצרים גזעניים שהשתרשו באוכלוסיה הישראלית מימים ימימה. למעשה, כהנא קרא דרור ליצרים אלה, והוא מייחס אותם לעצמו בריש גלי. ובמקביל, רחוק מאור הזרקורים, נהוגה אפליה גזענית על ידי אנשים ומוסדות המשתייכים לכל צבעי הקשת של התנועה הציונית, גם על ידי כאלה המתייצבים בראש המאבק נגד תנועתו של כהנא.

‏יחד עם זאת, הצלחתו הפוליטית של כהנא עוררה אצל ישראלים רבים רגשות אנטי-גזעניים חריפים. דבר זה איפשר למאבק נגד הגזענות לעלות אל פני השטח. אם עד כה נהגו להכחיש בישראל את קיומה של הגזענות כבעיה חברתית רצינית, הנה עתה אין עוד ספק בכך. המאבק נגד הרעיונות שמפיצים כהנא ותנועתו מאפשר לאנשים שהיו נגועים בדעות קדומות בעלות אופי גזעני, להבהיר לעצמם מהי גזענות כדי לדעת כיצד להיאבק נגדה ביעילות. ובישראל, כך מתברר, חייב המאבק נגד הגזענות לכלול הן ביקורת נוקבת של האידיאולוגיה הציונית, והן של היסודות הגזעניים של הדת היהודית.

האם הגזענות היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי?

‏בזמן האחרון התמקד הדיון הציבורי בישראל בסכנת התופעות הגזעניות החדשות, כאילו הן הבעיה העיקרית, או היחידה, שלפתרונה צריך לשאוף. אבל הבעיה הפלסטינית לא נולדה בגלל גזענות, אם כי הגזענות מהווה חלק ממנה⁶.

עד כמה שהדבר עלול להישמע מוזר, מבחינה תיאורטית יכול בהחלט להיווצר מצב, שבו תבוטל האפליה הגזענית בישראל והפלסטינים ימשיכו בכל זאת לסבול מדיכוי.

‏נתאר בדמיוננו תסריט כזה, שלפיו הצליחו מתנגדי הגזענות במאבקם בתוך ישראל: ‏בוטלו כל החוקים, התקנות והנוהגים המפלים בין יהודים לבין לא-יהודים ⁷; בתעודות הזהות אין רושמים את הדת או הלאום של בעליהן; מדינת ישראל מכירה בזכותם של כל הפליטים הפלסטינים לשוב לתחומה (או לקבל פיצויים) ולהתגורר בה בכל מקום שיחפצו; ומתקיים שוויון זכויות מלא, הלכה למעשה, בין כל האזרחים ‒ ללא תלות במוצאם. כל אלה בישראל שבתוך הקו הירוק. אך על פי אותו תסריט דמיוני, תמשיך ישראל בלתי גזענית זו להחזיק את השטחים הכבושים ואת תושביהם תחת שלטון צבאי; ובתוך ישראל ימשיכו להתקיים המוסדות הלאומיים היהודיים, אך ייאסר על האזרחים הערבים של המדינה להתארגן כציבור לאומי ולבחור להם מוסדות מקבילים משלהם; השפה העברית תמשיך להיות מוכרת כשפה הרשמית של המדינה, אך גם אז לא תקבל השפה הערבית מעמד שווה. במצב דמיוני זה, אזרח ערבי המוכן "להתבולל" מבחינה לשונית ותרבותית ברוב היהודי-הישראלי יוכל לעשות זאת ולהגיע לכל תפקיד ללא אפליה בגלל מוצאו; אבל הערבים כקבוצה ימשיכו לסבול מדיכוי. במצב תיאורטי זה לא תהיה אפליה גזענית של הפרט הערבי, אבל תימשך האפליה של הערבים כקבוצה. לאפליה מעין זו קוראים דיכוי לאומי.

מהו הדיכוי הלאומי?

‏דיכוי לאומי קיים כאשר אומה אחת כופה את שלטונה על קבוצה לאומית אחרת, שוללת ממנה את החופש להתקיים כיחידה לאומית, או שוללת ממנה כל זכות מן הזכויות הקבוצתיות של קיום לאומי חופשי.

‏כאשר שוללים מחטיבה לאומית כלשהי את החופש להשתמש בלשונה או לפתח את תרבותה, וכופים עליה התבוללות לשונית ותרבותית ‒ הרי זה דיכוי לאומי (דוגמה: דיכוי הכורדים על ידי ממשלת תורכיה).

כאשר, בארץ שחיות בה כמה חטיבות לאומיות, שואפת אחת מהן לאוטונומיה (שלטון עצמי) בתוך המסגרת הרב-לאומית, וזכות זו נמנעת ממנה ‒ הרי זה דיכוי לאומי (דוגמה: דיכוי הכורדים על ידי ממשלת איראן).

‏כאשר עם שואף להקים מדינה ריבונית באזורי מושבו (שהוא מהווה בהם רוב ניכר באוכלוסיה), וזכות זו נשללת ממנו על ידי התערבות מבחוץ מצד עם אחר ‒ הרי זה דיכוי לאומי (דוגמה: דיכוי הפלסטינים על ידי ממשלת ישראל).

‏במה מתבטא הדיכוי הלאומי בתוך מדינת ישראל?

בתוך גבולות ישראל אין המיעוט הערבי-הפלסטיני זוכה בהכרה כמיעוט לאומי. כאשר ניסו ערבים להקים תנועה פוליטית לאומית ("אל-ארד"), הוצאה זו אל מחוץ לחוק בשנות ה-60. כאשר ניסו ערבים בתחילת שנות ה-80 ‏להרכיב מוסד מייצג משלהם ("קונגרס ההמונים הערבים"), הוצא זה אל מחוץ לחוק. כאשר ביקשו ערבים להקים בגליל אוניברסיטה ששפת הלימוד בה תהיה ערבית, נדחתה הצעתם על ידי המועצה להשכלה גבוהה. המוסדות האקדמיים מתעקשים לא להכיר בוועדי הסטודנטים הערבים כגוף המייצג את הסטודנטים הערבים⁸.

בישראל קיים איסור להניף דגל לאומי פלסטיני, וזמרים עממיים נענשים על השמעת שירים לאומיים, אפילו במסיבות פרטיות כחתונות. כל התארגנות המנסה לייצג את הערבים כציבור, מעבר למסגרת המוניציפלית ‒ נאסרת מיד על ידי שלטונות המדינה.

‏התשובה לדיכוי הלאומי ‒ הכרה בזכות להגדרה עצמית!

הדיכוי הלאומי מעורר אצל המיעוט המדוכא שאיפות להיפרדות מדינית מן הרוב המדכא, כדי להשתחרר משלטונו. אבל נגד תופעות של דיכוי לאומי ניתן להיאבק גם מבלי לעודד שאיפות היפרדות אלה.

‏הדיכוי הלאומי הוא למעשה שלילת זכותו של ציבור לאומי להגדרה עצמית. הזכות להגדרה עצמית (כולל הזכות להקמת מדינה עצמאית) היא הזכות הלאומית העיקרית, וכל שאר הזכויות הלאומיות כלולות בה או נובעות ממנה. משמעות הזכות להגדרה עצמית היא, כי מיעוט לאומי זכאי להחליט להישאר במסגרת המדינית הקיימת או להיפרד ממנה; ‏אם החליט להישאר במסגרת הקיימת, זכותו להחליט לקיים בתוכה אוטונומיה שלטונית, או אוטונומיה לאומית-תרבותית, או להשתלב כפרטים בצורה מלאה בחיי החברה והמדינה, בתנאי שתובטח זכותו להחליט אחרת בעתיד.

‏אין מניע חזק יותר להיפרדות מאשר הנהגת דיכוי לאומי. ההכרה בזכות ההגדרה העצמית, אם כן, אינה רק עניין צודק אלא היא גם בבחינת "תעודת ביטוח" לרוב: זהו האמצעי הטוב ביותר לשיכנוע המיעוט לשמור על המסגרת המשותפת.

‏דוגמה טובה לכך נתן העם הבאסקי בספרד. בשנת 1936, כשפרצה בספרד מלחמת אזרחים, נטו רוב הבאסקים לימין מבחינה דתית וחברתית, ובעמדותיהם אלה היו קרובים למורדים הפאשיסטיים שבהנהגת פראנקו. אבל ממשלת הרפובליקה הספרדית הכירה בזכות ההגדרה העצמית של העם הבאסקי, שהקים במסגרתה ממשלה אוטונומית. פראנקו, לעומת זאת, סירב להכיר בזכויות הלאומיות של הבאסקים. לכן, בחר העם הבאסקי לעמוד לצד הרפובליקה, למרות הפער הגדול בינו לבין ממשלתה בשאלות חברתיות רבות. הבאסקים לחמו לצד הרפובליקה ולהגנתה, ונגד פראנקו, עד הסוף המר. כלומר, ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של הבאסקים היא שרכשה לרפובליקה את תמיכתם במאבק לחיים ולמוות.

‏דוגמה נוספת אפשר ליטול מקנדה, שם נאבקו תושבי קוויבק דוברי הצרפתית לעצמאות מיתר חבלי קנדה, דוברי האנגלית. תושבי קוויבק מחו על אפלייתם על ידי ממשלת קנדה, אפליה שעוררה את שאיפותיהם לעצמאות. והנה, כאשר נבחרו אנשי המפלגה הלאומית של קוויבק לעמוד בראש ממשלת החבל, וביכולתם היה להכריז על הקמת מדינה עצמאית, הם לא עשו כן. תוך שנים אחדות הצליחו למחוק רבים מחוקי הדיכוי שמהם סבלו, ועתה תומכים רובם בהישארות במסגרת הקנדית המשותפת. העובדה שיכלו בכל עת להחליט על הקמת מדינה עצמאית, השפיעה על תושבי קוויבק למצות את כל האפשרויות האחרות לשיפור מעמדם, לפני שינקטו בצעד הקיצוני של היפרדות. אין ספק, כי אילו זכותם להגדרה עצמית לא היתה מוכרת על ידי ממשלת קנדה, היו תומכי העצמאות בקוויבק מכריזים על עצמאות החבל כצעדם הראשון לאחר הבחירות שהעמידו אותם בראשו.

‏לעיתים לא נמנעת ההיפרדות. ובכל זאת, אם התהליך מתנהל בהבנה הדדית, ואם הצד השליט אינו נוקט אלימות כדי לשמור על המצב הקיים, נשמרים יחסי שכנות טובים בין שני העמים. דוגמה לכך היא ההיפרדות של נורבגיה משבדיה בתחילת המאה. השבדים קיבלו בהבנה (אם כי לא בהתלהבות) את החלטת הנורבגים להקים מדינה עצמאית, ושני העמים מקיימים עד היום, יותר מ-50 ‏שנה אחר כך, יחסי שכנות למופת.

‏מדוע משלבת ישראל אפליה גזענית עם דיכוי לאומי?

התנועה הציונית היא תנועה מתנחלת בעלת אופי מיוחד במינו⁹. הרעיון של הפיכת פלסטין למדינה יהודית פגע ישירות בזכויותיהם הלאומיות של הערבים תושבי הארץ. מכאן הצורך להתכחש במשך עשרות שנים לקיומו של עם פלסטיני (אם אין עם כזה ‒ אין צורך להכיר בזכותו להגדרה עצמית ולמדינה); וכשהמציאות התגלתה כחזקה מכל אידיאולוגיה, חל מעבר לקו הגנה שני ‒ יש עם פלסטיני, אבל אין לו זכויות בארץ.

‏התנועה הציונית, לפחות בחלקה הגדול, העלתה על נס עקרונות כמו "עבודה עברית", שמשמעותם הקמת חברה יהודית מסוגרת שבה יחזיקו יהודים בכל התפקידים¹⁰.

כדי לממש מטרה זו היה צורך לפגוע בכל ערבי-פלסטיני כפרט, כאדם, ולשלול ממנו את האפשרות להשתלב בחברה הנוצרת אם רצונו בכך. מכאן סגירת שערי ההסתדרות בפני חברים ערבים (עד 1961); מכאן הדיבורים על "מדינה יהודית" שהיא מדינתם של כל יהודי העולם, אך לא של אזרחיה הערבים; מכאן התמיכה המיוחדת של המוסדות רק במשפחות יהודיות מרובות ילדים; מכאן הבחירה בדגל ובהמנון שהם בעלי משמעות ליהודים בלבד. ועוד ועוד.

‏מדינת ישראל, בהיותה מדינה ציונית המנסה להגשים את הרעיון הציוני, אינה מכירה בזכויות הלאומיות של אזרחיה הערבים, ומצד שני גם אינה נותנת להם להשתלב כפרטים בחברה. משום שזו אמורה להיות חברה יהודית במדינה יהודית, אין הערבים יכולים לבטא את עצמם כקבוצה לאומית, וגם כפרטים חסומה בפניהם הדרך להשתלבות כשווים בין שווים. הדיכוי הלאומי והגזענות באים במדינת ישראל כשהם שלובים זה בזה¹¹, ולסכסוך הישראלי-ערבי לא יכול להיות פתרון אלא לאחר ביטולם.

‏המאבק נגד הדיכוי הלאומי ונגד הגזענות הוא תעודת הביטוח לעתידם של יהודי ישראל.

אפילו יתממש החלום הציוני מרחיק הלכת ביותר, והמוני היהודים יתרכזו במדינת ישראל, עדיין יהיו יהודי ישראל מיעוט קטן בעולם הערבי. לטווח הרחוק, יחסה של ישראל למיעוט החי בקירבה עשוי להוות דוגמה שעל פיה ינהג הרוב הערבי בעתיד, כאשר ישתנו יחסי הכוחות באיזור. ככל שירבו הזכויות שמעניקה ישראל היום לפלסטינים, כן יוכלו הישראלים לתבוע ביתר תוקף ‒ ולתביעתם יהיה  אז גיבוי מוסרי חזק יותר ‒ קבלת יחס דומה בעתיד מהערבים.

‏בין הישראלים והפלסטינים חל בשנים האחרונות תהליך מהופך: בעוד התנועה הפלסטינית עושה צעדים לקראת הכרה ביהודי ישראל כציבור לאומי בעל זכויות, ומוכנה להציע לישראלים פתרון שיכלול יותר ויותר זכויות, דבקה ישראל בעקשנות בעמדותיה. החברה הפלסטינית מציעה היום שני פתרונות חלופיים: חלוקת הארץ לשתי מדינות, או הקמת מדינה חילונית דמוקרטית ללא אפליה גזענית, בכל שטחה. החברה הישראלית, מצד שני, ממשיכה להתנגד לשתי הצעות אלה, וחלקים ממנה אף נוטים להחרפת הדיכוי נגד הפלסטינים. הרוב הגדול של החברה הישראלית ‒ כולל ה"יונים" ‒ אינו מוכן לקבל את שתי ההצעות הפלסטיניות, או אחת מהן. הישראלים אף אינם מציעים פתרון טוב יותר, או צודק יותר. להיפך, כל הצעותיהם מבוססות על שלילת זכויותיהם של הפלסטינים, מי פחות ומי יותר.

"…הפתרון היחיד הוא ארץ ישראל, לפחות ארץ ישראל המערבית, ובלי ערבים. אין כאן מקום לפשרות! העבודה הציונית עד כאן, בבחינת הכשרה והכנה ליצירת המדינה העברית בארץ ישראל, טובה ונאה היתה בשעתה ויכלה להסתפק ב'קניית קרקע' ‒ אבל היא לא תביא לישראל את המדינה. זו צריכה לבוא בבת אחת, בבחינת גאולה, וכאן סודו של רעיון 'המשיח'; ואין דרך אחרת אלא להעביר מכאן את הערבים לארצות השכנות, להעביר את כולם, מלבד אולי בית לחם, נצרת וירושלים העתיקה. אין להשאיר אף כפר אחד, אף שבט אחד".

(מתוך יומנו של יוסף וייץ, מנהל מחלקת הקרקע והייעור של הקק"ל מאז 1932, כרך שני, עמ' 182-181. הקטע המצוטט כאן נכתב ב-19 ‏בדצמבר 1940).