סובחי נעראני (מימין) ואהוד אדיב מובלים לבית המשפט, 1973 (צילום: העולם הזה)

[מכתב למערכת "העולם הזה", 1.2.1984]

עניינו של אהוד אדיב זכה ללגיטימציה בכלי התקשורת, וכמעט בכולם פורסמו דברים בזכות שחרורו עם ריצוי שני שלישים מעונש המאסר שהוטל עליו. עם זאת, אדיב נשפט והורשע במסגרת מה שכונה אז "רשת יהודית-ערבית", ואין הוא האסיר היחיד, או האחרון, מהחבורה ההיא. כיום יושבים בבית הסוהר שני אסירים נוספים: דאוד תורכי, שנידון כאדיב ל-17 שנות מאסר, ועניינו יידון אף הוא בקרוב בוועדת השחרורים, וסובחי נעראני, שנידון ל-15 שנות מאסר ולא שוחרר אחרי ריצוי שני שלישים מעונשו. אל האחרון הייתי רוצה להסב את תשומת הלב, משום שהוא הפחות ידוע בין השלושה. ראוי, לכן, לקרוא שוב מה אמר נעראני, בן הכפר הבדואי בסמת טבעון שבגליל, בעת משפטו. הקטע שלהלן לקוח מפרוטוקול המשפט (תיק פלילי מס' 29/73, 25.3.1973):

הורשעתי כאן על-ידי בית המשפט באשמות חמורות, כמו כוונה לפגוע במדינה וסיוע לאויב. אבל למרות זאת אני נשארתי מאמין בדרך ובהשקפה שהיו לי. מראשית קיומה היתה התנועה הציונית קשורה אל האימפריאליזם, אויב כל העמים, בתמיכתו עשתה והשיגה את הכל. היסוד הבסיסי של המדינה הזו הוא שוד האדמות והרכוש של מיליון פלסטינים שישבו כאן במשך דורות רבים, אולם זה איננו הכל. מאז נוספו עוד חטאים רבים על הפשע: אותו חלק של העם הערבי הפלסטיני, בגבולות של מלחמת 48', הפך למיעוט מופלה בכל שטחי החיים.

הערבי במדינה הזאת היה אחרון בכל דבר: בהשגת עבודה, בחינוך וברמת חיים. אפשר לומר שהמילה ערבי הפכה כאן שם נרדף לכל מה שמפגר ולא מצליח. הציונות דאגה קודם-כל להרוס ולדכא את העם הפלסטיני, כדי שתוכל לבוא אחר כך ולהגיד שהם פרימיטיביים ומפגרים, וכל זה כדי להצדיק את הגזענות שלה. כמה שזה נגד ההיגיון, שנציגי העם היהודי יהפכו למדכאים ויאמצו לעצמם אותן השקפות המפלות בין אדם לאדם לפי מוצאו הלאומי!

העם שסבל אולי יותר מכל עם אחר מגזענות ואפליה, כשישה מיליון ממנו הושמדו רק מפני שלא השתייכו לגזע הארי העליון, מקים לעצמו מדינה אשר בה האידיאולוגיה הרשמית הינה אפליית כל מי שאיננו יהודי, כאילו ששכחו את כל מה שעבר עליהם.

אני עומד כאן בפניכם, נאבק למען זכויותי וחרותי, בדיוק כפי שעמדו היהודים בפני מדכאיהם באירופה, וכמו היהודים – כל שאר לוחמי החופש, שהקריבו את עצמם במאבק למען שחרור עמם. מחשבה זו, שאני חלק ממחנה גדול הנלחם למען עתיד טוב יותר, מעודדת אותי ונותנת לי את הכוח לעמוד בפני הכל. אני יודע שהדרך בה בחרתי הינה קשה ומלאת מכשולים ורוויית דם, אולם זוהי הדרך היחידה המועילה לשחרור אמיתי, השחרור של העם הפשוט, של הפועלים והפלאחים מאדוניהם הזרים והמקומיים. כל שאר הדרכים הדיפלומטיות אינן אלא הסוואה לקנוניה שעושים נציגי העם כביכול, כדי למכור אותו מחדש במחיר קצת יותר גבוה. כל זה נעשה לא על מנת לפתור את הבעיות, אלא להשתיק את העם המתקומם כדי שלא יוכל להגיד שלא נעשה שום דבר לפתרון בעיותיו.

אני יודע שאני יושב כאן בגלל דעותי, מפני שאינני מוכן להשלים עם הגורל הדפוק שקבעו לי. התובע יכול להגיד אלף פעמים שאיננו שפוטים כאן על דעותינו, אולם ללא הכוונות הפוליטיות שלי – במה עוד אפשר להאשים אותי? לא מסרתי ידיעות, לא עשיתי שום פעולה ולא מצאו אצלי נשק או חומר נפץ, וכל זה היה לפני שנה וחצי. חושבים שבתי הסוהר ימנעו וירתיעו אנשים עם מצפון, כמוני, לפעול נגד הדיכוי, אבל אני אומר לכם שאין טעות גדולה מזאת. אני ישבתי בבית סוהר, וכל מה שלמדתי שם היה להמשיך להיאבק ולא להיכנע אף פעם.

דרך הכוח בכל העולם, בתי הסוהר, היא הנשק של המדכאים. ההיסטוריה רצופה מאבקים נגד שיעבוד וניצול, ואף פעם לא הצליחו בתי הסוהר – ואפילו עונשי המוות – לנצח את הרוח המהפכנית של המעמדות העניים במאבקם הצודק.

אני רוצה להדגיש לכל היהודים שמוכנים להקשיב לי: אני נאבק למען מהפכה סוציאליסטית במזרח הערבי כולו, ויושבים יחד איתי יהודים הנאבקים למען אותה מטרה – עתיד זה של מזרח ערבי ללא ציונות, ללא אימפריאליזם וללא ריאקציה ערבית. יש פה מקום ליהודים כאחים ושווים לעמי האזור.

עד כאן דברי סובחי נעראני, שלא גדל בקיבוץ ולא שירת בצנחנים, אך האידיאלים שבשמם הוא יושב במאסר אינם פחותים בערכם מאלה של אהוד אדיב, ואולי אף עולים עליהם.

אהוד עין-גיל, תל אביב