התארגנות פוליטית יוצאת דופן, בה נטלו חלק פעיל כמה מחברינו, היתה קבוצת "שטח משוחרר בעיתונות". אין ספק שמסיפור התארגנותה ודעיכתה ניתן ללמוד כמה לקחים מעניינים.
הקבוצה התארגנה בסוף שנת 1981, ומשכה לשורותיה אנשים שרצו לפעול נגד המדיניות הישראלית בכלל, ונגד הכיבוש בפרט, תוך שבירת מיסגרות הפעולה והאירגון הרגילות הנהוגות בשמאל הישראלי. הכלי שנבחר היה פירסום מודעה שבועית בתשלום בעיתון. המודעה נועדה לספק דיווח מהימן על הסכסוך הישראלי-פלסטיני וניתוח אלטרנטיבי לסיבותיו, שיהוו תחליף לשפע המלל בו נשטף קהל קוראי העיתונות הישראלית מדי יום.
היוזמה הצנועה זכתה בתחילת דרכה להצלחה בקני-מידה של ישראל לפני מלחמת לבנון, הצלחה שהפתיעה אפילו את בעלי הרעיון. תוך זמן קצר יחסית מנתה הקבוצה קרוב ל-300 חברות וחברים, ששילמו מדי חודש סכום כסף שאיפשר פירסום מודעת מאמר שבועית בעיתון "הארץ".
והנה, באופן פרדוקסאלי לכאורה, דווקא לאחר המלחמה שהוציאה את המחאה הפוליטית השמאלית בישראל מן הארון אל הרחוב, הלך ופחת מספר המשלמים למודעת המאמר השבועית, עד שלבסוף, כשעשרות מודעות שבועיות מאחוריה, הפסיקה הקבוצה להתקיים פורמאלית, ומודעותיה נעלמו מעמודי העיתון.
הגרעין האנושי שסביבו התארגנה קבוצת "שטח משוחרר בעיתונות" כלל הן חברים באירגונים פוליטיים קיימים, והן אנשים בלתי מפלגתיים. התארגנויות אד-הוק של השמאל בישראל, שהתארגנו בעבר על בסיס דומה, היו מועדות לעימותים ומאבקי כוח אינסופיים בין האירגונים השונים, וסבלו מפער גדול בין "המאורגנים", שהיו בקיאים ברזי השפה והפעילות הפוליטית, לבין "הלא מאורגנים", שלא היו מנוסים כמותם. כתוצאה מכך התגבש בדרך כלל מיבנה אירגוני לא דמוקרטי, שנשלט בידי הקבוצה המאורגנת החזקה ביותר, שהכתיבה לכל היתר את עמדותיה, תוכניתה ושיטות האירגון שלה.
דבר כזה לא קרה ב"שטח", והקבוצה הצליחה, לפחות בתחילת דרכה, לשמור על מיבנה דמוקרטי ועל פעולה ברוח דמוקרטית. ייתכן שהסיבה לכך היתה, שהאירגונים הפוליטיים, האמונים על טכניקות של השתלטות, היו פחות או יותר מחוץ לתמונה כבר מראשית הדרך. אך גם אופי פעילות הקבוצה תרם לכך.
המטרה לפרסם מאמרים בעיתון, איפשרה ל"לא מאורגנים" בעלי כשרון כתיבה לתרום ולהשפיע כמו "המאורגנים". קיום ההתארגנות היה מותנה גם בתשלום חודשי של חברות וחברי הקבוצה, וחשיבות החברים הפאסיביים לא היתה פחותה: הפסקת התשלום מצידם היתה גוררת להפסקת הפעילות. ולבסוף, בתוך תנאים מבניים כגון אלה, היתה למוטיבציה האישית של קבוצת הפעילים חשיבות בשמירת הרוח הדמוקרטית. יהיו הסיבות אשר יהיו – השיעור שנתן "שטח" הוא, שהסיבה לדינאמיקה הלא דמוקרטית של הוועדים והחזיתות בשמאלה של המפה הפוליטית אינה נעוצה בשילוב שבין "מאורגנים" ו"לא מאורגנים".
לי אין ספק, שהרוח הדמוקרטית ששרתה ב"שטח", היוותה אחד המפתחות החשובים להצלחת הקבוצה בראשית דרכה. יש חשיבות רבה מאין כמוה לשמור לקח זה בזיכרון, לקראת ההתארגנויות הפוליטיות החדשות ההולכות ומתגבשות היום.
אולם, אם מסכמים את חשבון ההצלחה והכשלון של "שטח", נראה לי שהפוטנציאל הפוליטי שנאגר ביוזמה לא בא לכלל מימוש. וזאת משלוש סיבות עיקריות:
- הקבוצה אומנם בחרה במודעת המאמר בעיתון ככלי פעילותה, אך בו זמנית היא איגדה אנשים שמודעה זו היתה בשבילם רק דרך אפשרית – אחת מרבות – לביטוי המוטיבציה שלהם לפעילות פוליטית מקיפה וטוטאלית. מהרגע שבו הפך הכלי למטרה בלעדית, נידונה הפעולה לכשלון. חלק גדול מהגוף הרחב של חברות וחברים איבדו עניין בפעילות הקבוצה, כשהתברר להם שלא "הולכים" על פעילות פוליטית רחבה יותר ממודעות בעיתון. קבוצת הפעילים הקבועה חששה, שבטווח הקצר תהיה משמעות הרחבת הפעולה הפוליטית דווקא צימצום השורות; אך בטווח הרחוק התגלה חשש זה כמוטעה. כאשר מספר האנשים שמוכנים לפעילות שמאלית רחבה מחוץ למסגרות הקיימות הולך וגדל, אין קבוצה פוליטית יכולה להסתפק, לדעתי, בפעולה בתחום מצומצם בלבד. ישנם מצבים שבהם מוטב להפסיד בטווח המיידי שותפים פוטנציאליים ואמיתיים, אם מתברר שיש סכנה לאבד בטווח רחוק יותר גרעין של אנשים שמוכנים ללכת רחוק יותר. אם הגרעין הזה הוא רחב וחזק דיו, יש לקחת את הסיכון. באסיפה הכללית השנייה של "שטח" אלה היו, לדעתי, פני הדברים.
- מבחינת תכני המודעות הלכו אלה והחווירו בהשוואה למאמרי הפרשנים המדיניים של "הארץ". ושוב, מתוך ניסיון לענות על ציפיות מדומות או אמיתיות של הגוף הרחב של החברות והחברים, לא העזה קבוצת "שטח" להיות הסמן השמאלי של העיתונות היומית הישראלית. התוצאה הבלתי נמנעת היתה, ש"השותפים מימין" העדיפו לקרוא את תכני מודעות "שטח" בעמודי החדשות והפרשנות הרגילים ב"הארץ", מבלי להוציא על כך כסף ואנרגיה נוספים. ואילו השותפים משמאל בוודאי שלא היו מעוניינים להמשיך ולשלם עבור דברים שאינם תואמים את עמדותיהם, דברים שממילא כבר מופיעים בעיתונות היומית.
- ואולם, גם בהיעדר פעילות פוליטית רחבה, ולמרות תכנים פושרים למדי, יכלה קבוצת "שטח" לשמור על קיומה, אולי אף להרחיב את שורותיה, אילו העבירה את מודעתה השבועית לעיתונים רבי התפוצה כמו "ידיעות" ו"מעריב", או אפילו לשבועון התל אביבי "העיר", הנקרא על ידי מאתיים אלף קוראים מדי שבוע. כאן טמון כשלון כפול של "שטח". ראשית, חוסר היכולת לפרוץ את המעגל הקבוע, הליבראלי ממילא, של קוראי/ות "הארץ". ושנית, מה שחשוב עוד יותר, נכשלה הקבוצה בשמירה על העיקרון הדמוקרטי של ריבונות האסיפה הכללית על הגופים המוציאים לפועל (המערכת, במקרה זה). ההחלטות בשלוש האסיפות הכלליות הראשונות היו חד משמעיות: לעבור לעיתונות רבת התפוצה מייד כשהתנאים הכספיים יאפשרו זאת.
אך מערכת "שטח" העדיפה מודעות ענק ב"הארץ" על פני מודעות קטנות יותר בעיתוני הצהריים, או ב"סופוני השבוע" רבי התפוצה בתל אביב וירושלים (כפי שדווח באחת האסיפות הכלליות, מודעה ב"הארץ", "העיר" ו"כל העיר" גם יחד היתה עולה רק 20% יותר מאשר מודעה ב"הארץ" בלבד!).
בדיעבד מתברר, שהגיונה של האסיפה הכללית היה נכון יותר משיקוליו של גרעין הפעילים הקבוע.
מרגע שנשמט הבסיס הדמוקרטי, שהיה כה חשוב בהצלחתה של קבוצת "שטח משוחרר בעיתונות", מרגע שנוצר פער בין הגרעין הפנימי, הקבוע, של הפעילים, לבין הגוף הרחב של התומכים והמשלמים, הפכה "שטח" לעוד אחת מההתארגנויות אד-הוק הרגילות בפוליטיקה השמאלית הישראלית. התחום הצר של פעילותה, והתוכן הפושר של עמדותיה המתפרסמות, גזרו עליה דעיכה בלתי נמנעת בתקופה של התעוררות פוליטית חסרת תקדים בחברה הישראלית.
גופים פוליטיים אחרים בשמאל הישראלי, הנוהגים לפעול באורח לא דמוקרטי ותוך פזילה מתמדת ימינה, מצליחים לשמור על קיומם בזכות משאבים חומריים ואירגוניים גדולים יחסית, שעומדים לרשותם: וזאת, גם כאשר רק קבוצה קטנה של פעילים ופעילות שותפה בקבלת ההחלטות ובמעש היומיומי. גוף כמו "שטח", שכולו מבוסס על מעורבותם החומרית, האירגונית והאידאית של כל חבריו וחברותיו, הוא חסר כל סיכוי מרגע שהבסיס הדמוקרטי מתחיל להישמט מתחת רגליו.
קבוצת "שטח משוחרר בעיתונות" היתה תופעה ייחודית בפוליטיקה השמאלית בישראל בשנה וחצי האחרונות. ראשית, היא התארגנה עוד לפני המלחמה והצליחה לגייס ציבור די גדול גם ללא הדחיפה הישירה של המלחמה ומוראותיה. דבר זה מוכיח על קיומו של ציבור גדל והולך שמתנגד לכיבוש. שנית, היא הצליחה ליצור מיבנה דמוקרטי א-מפלגתי שעשוי להוות דוגמא מוחשית לכל התארגנות פוליטית בעתיד. הקבוצה תרמה את תרומתה, אם כי קשה למדוד זאת במדויק, להתעצמותה של תנועת המחאה נגד הפלישה הישראלית ללבנון.
אך שמירה על תחום פעילות צר, תוך הפיכת הכלי למטרה; חוסר ההעזה לגלות קו רדיקלי עקבי; ההימנעות מלפנות לקהל חדש ורחב יותר, יחד עם נטישת ההיצמדות המוחלטת לעיקרון הדמוקרטי של ריבונות האסיפה הכללית, כל אלה היוו את הסיבות העיקריות לדעיכת הקבוצה.