נשים נגד הפלישה ללבנון - אביבה עין-גיל

10 ביולי 1983

in גיליון-90: קיץ 1983, מאמרים

היוזמה להקמת הקבוצה "נשים נגד הפלישה ללבנון" החלה כבר בימים הראשונים של המלחמה. חברות הקבוצה נטלו חלק פעיל בכל ההפגנות שנערכו בתקופת המלחמה והמצור על ביירות, ומלבד זאת קיימו פעולות עצמאיות רבות, כמו משמרות מחאה קבועים מדי שבוע, מיצג מחאה, ופגישות קבועות.

היו כמה סיבות להתארגנות זאת. בכל מלחמה עולה ערכם של דברי הלוחמים בעיני הציבור (בעד וגם נגד), ואילו דבריהן של הבלתי לוחמות, הנשים, מושתקים כאילו אינם לגיטימיים. על אחת כמה וכמה דבריהן של נשים המתנגדות למלחמה.

לנשים מותר לפצות פה רק אם הן אמהות של חיילים, או רעיותיהם. זכותן לדבר גדלה, אם הן חלילה אמהות שכולות, או אלמנות מלחמה. אך בתור נשים סתם, בתור שותפות לחברה האנושית, בתור שכאלה דבריהן מתקבלים בביטול ובעוינות. אנו רצינו להשמיע את קולנו כנשים, ולא כאמהות של, או כרעיות של...

מצד שני, בכל מלחמה מודגש ביתר שאת תיפקודן הביולוגי של הנשים, ומצפים מהן לא רק לתמוך בלוחמים מבחינה מוסרית, אלא גם לקבל אותם בברכה במיטותיהן, כדי לפצותם על סבלותיהם בשדה הקרב. ומאחר שהמלחמה היא עסק של גברים, גברים רבים מוצאים בה את מותם. ואלה שנשארים בחיים מצפים מהנשים להשלים את החסר בבשר התותחים: ללדת, ללדת ועד פעם ללדת.

ואכן, תקופת המלחמה נראתה כשעת כושר בעיני מתנגדי זכות האשה להפלה מלאכותית, ובהנהגת יועץ שר הבריאות, ד"ר סדן, נפתחה מערכה תעמולתית מזוויעה לביטול שרידיו הליברליים של "חוק ההפלות".

בתקופת מלחמה ולאחריה עולה תמיד מידת האלימות כלפי הנשים. החברה הגברית, שהתרגלה לבצע ולהלל מעשי רצח ללא עונש במלחמה, נוטה להקל ראש בתקיפות אלימות מסוג אחר, במיוחד כשהקורבן היא אשה.

תחת מנהיגותו הפאטרנליסטית של מנחם בגין הודגש שוב ושוב כאילו נועדה המלחמה "להגן על נשינו וילדינו". אנו לא רצינו לשמש אליבי לפשעי מלחמה. לא רצינו שישתמשו בנו כדי להצדיק מלחמה תוקפנית. הלוא גברים רבים, מאלה שנשלחו להגן עלינו כביכול, הם עצמם מהווים סכנה לנו: הם אנסים בפועל או בפוטנציה, הם אלה שמכים את נשותיהם, הם אלה שמטרידים אותנו במקומות העבודה וברחוב, הם אלה שמפניהם אנו צריכות להתגונן מדי יום ביומו.

לכל הסיבות הללו נוספה, כמובן, התנגדותנו העקרונית לכיבוש, לכל כיבוש. הקבוצה השתתפה, כאמור, בכל פעולות המחאה האחרות נגד המלחמה, אך חברותיה הרגישו צורך להרים את קולן בצורה עצמאית. משום שהדברים שהיה לנו לומר, כנשים, לא היו נאמרים בלעדינו. משום שהסיבות המיוחדות שלנו להתנגד לפלישה נראו, גם בעיני רוב המתנגדים האחרים למלחמה, כמשניות בחשיבותן. ונמאס לנו לראות כיצד תמיד, ואפילו בתנועת המחאה, מורידים סיסמאות המציגות את זווית הראייה הנשית מסדר היום, בטיעון שיש דברים חשובים יותר.

בכל פעם, ובעיקר בתקופת מלחמה, נדחה הטיפול והמאבק בנושאים הנוגעים לנשים, בטיעון דומה. התוצאה היא, שללא פעילות עצמאית של נשים, ובעיקר בשעת מלחמה, לא יזכו הנושאים המדאיגים אותנו לשום תשומת לב. נותר רק לקוות שפעילות הקבוצה "נשים נגד הפלישה ללבנון" תרמה משהו בהפצת חשיבות המימד הפמיניסטי של המחאה.

שלוש הסיסמאות העיקריות של הקבוצה נשארו אקטואליות גם בעת כתיבת שורות אלה:

צאו מייד מלבנון!

לא נהיה אליבי לרצח!

שתיקה פירושה הסכמה!

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: