לא רק האצ"ל והלח"י ביצעו מעשי טרור ללא הבחנה; גם ה"הגנה" לא טמנה את ידה בצלחת: האם היתה מלחמת 1948 מלחמת שיחרור או מלחמת הפחדה, כיבוש וגירוש? בן-גוריון ב-1937: שתי תקופות בהתפתחות המדינה היהודית ‒ תקופת הבניין ותקופת ההתפשטות
מלחמת השיחרור, מלחמת העצמאות, מלחמת הקוממיות ‒ אלה הם שמותיה של מלחמת 1948 בפי כמעט כל ישראלי. השמות מבטאים את הרעיון העומד מאחוריהם. המיתוס המקובל אודות מלחמה זו אומר בקיצור כך: אירגון האומות-המאוחדות החליט על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות בה ‒ יהודית וערבית. היהודים קיבלו את תוכנית החלוקה, ואילו הערבים דחוה ויצאו להילחם כדי למנוע את ביצועה. הם הפסידו. גם פלישת צבאות שבע מדינות ערב לשיטחה של מדינת ישראל למחרת היוולדה, ב-15 במאי 1948, הסתיימה בתבוסה. המדינה הערבית לא קמה, ואילו שיטחה של המדינה היהודית גדל במהלך המלחמה. מאות אלפי ערבים נטשו את בתיהם בעת המלחמה, כשהם נענים לקריאת מנהיגיהם, אשר הבטיחו להם שיחזרו במהרה לבתיהם בעקבות הצבאות הערבים המנצחים. אך היהודים, כמו דוד נגד גוליית, עמדו במבחן בהצלחה.
זהו המיתוס הציוני, בקווים כלליים. מאחר שאין בכוונתנו לערוך כאן ניתוח מפורט של מלחמת 1948, נסתפק בהצבת כמה סימני שאלה, ונציין כמה עובדות הסותרות את המיתוס הציוני. תוצאות מלחמת 1948 נקבעו למעשה עשר שנים קודם לכן. בשנים 1936-1939 ניהלו הפלסטינים מערכה ממושכת כנגד השלטון הבריטי ובעלי-בריתו הציונים, שבסיומה הובסו. במהלך אותו מרד נהרגו כ-5,000 לוחמים פלסטיניים, מהם כ-170 שניתלו על הגרדומים הבריטיים. אלפים רבים נוספים נפצעו והפכו נכים. נשק רב ותחמושת הוחרמו. ההנהגה הפלסטינית גורשה אל מחוץ לגבולות הארץ. עבור אוכלוסיה של כמיליון ורבע היתה זו מכה אנושה, ממנה לא התאוששה במשך דור שלם.
בן גוריון: התעודה הציונית של המדינה
עובדה זו, והמאורעות המחרידים של מלחמת העולם השנייה, הם שסללו את הדרך להחלטת החלוקה. אולם, מה היתה משמעות "קבלת החלוקה" על-ידי ההנהגה הציונית? עשר שנים קודם לכן הועלתה הצעה אחרת לחלוקת הארץ. וכך כתב אז דוד בן-גוריון לשר המושבות הבריטי (1.11.1938, מתוך ספרו "במערכה", כרך 2, עמ' 77):
"ארץ-ישראל ההיסטורית, שעליה חלה הצהרת בלפור, נחלקה כבר פעמיים. פעם בסידור התחומים בין המנדט הבריטי והצרפתי לאחר תום המלחמה, כשהגליל הצפוני, מהגבול הנוכחי ועד לנהר ליטאני, נמסר לצרפת, יחד עם מחצית ארץ-ישראל המזרחית שקוראים לה חבל החורן. אולם החלוקה לא נסתיימה בזאת. לאחר כך נקרע כל שאר ארץ-ישראל המזרחית ונהפך לאמירות ערבית… ברור שהחלוקה בין עבר-הירדן ובין מערב ארץ-ישראל היא מלאכותית, כפי שאפשר להיווכח מהעובדה ששני מפעלי משק גדולים (חברת החשמל וחברת האשלג) שוכנים בשני עברי הירדן, ועכשיו זוממים לקרוע שוב את ארץ-ישראל לגזרים".
שנה קודם לכן, ב-29 באוקטובר 1937, דן בן-גוריון באותה הצעה ("במערכה", כרך 1, עמ' 280-281):
"לא הרי המדינה היהודית כמדינה הערבית. הצעת המדינה הערבית מכוונת להענקת עצמאות לערבים היושבים בשטח הערבי. במדינה העברית אין המכוון הענקת עצמאות ליהודי ארץ-ישראל… המדינה היהודית שונה מבחינה ידועה לא רק מהמדינה הערבית, אלא גם מכל מדינה אחרת שבעולם. המדינה היהודית לא תהיה ככל שאר המדינות מטרה לעצמה, אלא אך ורק אמצעי למטרה שמחוצה לה. מדינה זו לא תוקם לשם הנאת תושביה בלבד. המדינה תשמש מכשיר ואמצעי להגשמת הציונות: לא סיפוק צורכי הישוב הנמצא בתוכה בשעת הקמתה, אלא מקלט וכלי קיבול להמוני ישראל שבגולה… הקמת מדינה יהודית על-פי תוכנית החלוקה, כלומר: בחלקה של הארץ, אין בה משום ביצוע השאיפה הציונית בשלמותה, כי רק בארץ ישראל כולה אפשר לפתור את שאלת היהודים בהיקפה המלא. המדינה המוצעת לא תוכל איפוא להיות אלא שלב, אחד השלבים, בהגשמת הציונות. ויש לראות שתי תקופות בהתפתחות המדינה היהודית: א. תקופת הבניין והייסוד; ב. תקופת ההתפשטות".
ב-7 ביוני 1938 מדבר בן-גוריון על "התעודה הציונית של המדינה היהודית", והוא אומר (שם, עמוד 294, 297):
"הקמת מדינה יהודית על-פי תוכנית החלוקה אין בה משום ביצוע השאיפה הציונית והגשמת כוונותיה של הצהרת בלפור, אלא משום דרך חדשה בקידום המפעל הציוני בתנאים מוצרים מצד אחד, ומורחבים מצד שני: בשטח מצומצם פי כמה מזה שהתכוונה לו הצהרת בלפור, ובסמכויות ואפשרויות מורחבות מאלו שהוגדרו במנדט – סמכות של מדינה סוברנית ואפשרות של העברת האוכלוסים הערבים… עם הקמת המדינה תינתן הברירה לכל האזרחים הארצישראלים, הדרים בשטח המדינה, לקבוע במשך שלוש שנים אם הם מקבלים את נתינות המדינה היהודית או לא. במקרה השני יצטרכו לאחר גמר תקופת הברירה לעזוב את הארץ".
זוהי תוכנית "העצמאות", "השיחרור" ו"הקוממיות" כפי שתוכננה עשר שנים לפני 1948; וחשוב לציין זאת, משום שהרבה מהדברים שנעשו ב-1948 הוצדקו לאחר מעשה בצורך לתקן את העוול שנעשה ליהודים באירופה במלחמת העולם השנייה. כאשר היתווה בן-גוריון [ב-1938] את קווי מלחמת 1948, גורל יהודי אירופה לא כל כך הטריד אותו. גם אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה לא עניין אותו גורל זה. ב-10 במארס 1940, בישיבה של הוועד-הפועל הציוני בירושלים, אמר בן-גוריון ("במערכה", כרך 2, עמ' 195):
"איני מוכן למדוד את מצבנו בארץ-ישראל באמת-מידה של גרמניה הנאצית או באיזו אמת-מידה אחרת. יש לי מידה אחת ובחינה אחת – המידה הציונית. ואת מצבנו ודרכנו יש לבחון בחינה ציונית בלבד. אין ארץ-ישראל אחת הארצות שיש בהן יהודים, ואין השאלה 'מה יאונה ליהודי פלוני אלמוני בגלל מעשה זה או אחר' מעניינת אותנו. החשבון שיש ליהודי בגולה הגרמנית או אפילו בגולה האמריקאית, אינו חשבוננו. הבחינה הציונית יודעת דבר אחד, ורק זה בלבד: העלול הדבר הנדון להקל ולהחיש העברת המוני יהודים לארץ והשתרשותם בה – או לא? שום נתון אחר אינו בא בחשבון".
אין זה מפתיע איפוא, שמי שהיה מוכן להתבטא בצורה כה אכזרית על גורל יהודים, היה מוכן גם להתוות מדיניות אכזרית כלפי תושבי הארץ הערבים. ב-6 באפריל 1948, יותר מחודש לפני הקמת המדינה, דיבר בן-גוריון לפני הוועד-הפועל הציוני (שם, כרך 4, עמ' 299-300):
"כל נצחוננו במלחמה זו תלוי בשינוי יסודי שנעשה בהרכב האוכלוסין היהודים ובחלוקתם בחלקי הארץ השונים. דומני שהמלחמה תביא בעקבותיה גם שינוי גדול בחלוקת האוכלוסיה הערבית. המלחמה אולי תתקן מה שעיוותה ההיסטוריה שלנו עד עכשיו".
תוכנית ד' ‒ להשמיד
דברים אלה נאמרו, באורח סמלי, שלושה ימים לפני הטבח שערכו אנשי האצ"ל והלח"י בדיר-יאסין. לא רק דברי בן-גוריון על "השינוי בחלוקת האוכלוסיה הערבית" קדמו לטבח דיר-יאסין. קדמה לטבח זה תוכנית מבצעית של "ההגנה", הידועה בשם "תוכנית ד'", וקדמו לו מעשי טבח וטרור רבים שביצעו אנשי "ההגנה". לא, לא טבח דיר-יאסין לבדו אחראי לבריחת המוני הפלסטינים, כפי שמתגאה מנחם בגין. האצבע המאשימה של יריבי בגין במחנה הציוני, הממקדים את ביקורתם בטבח דיר-יאסין, מיועדת להסיח את הדעת ממעשיהם שלהם.
וכך נאמר בתוכנית ד', שחוברה במטה הכללי של "ההגנה" ב-10 במארס 1948, כחודשיים לפני הקמת המדינה (פורסמה בספר "חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות", הוצאת "מערכות", 1959, עמ' 479-487):
"התעודה הנמסרת בתוכנית זו היא השתלטות על שיטחה של המדינה העברית והגנה על גבולותיה, וכן גם על גושי ההתיישבות והאוכלוסיה העברית שמחוץ לגבולות, נגד אויב סדיר, סדיר-למחצה וזעיר ‒ הפועל מבסיסים אשר מחוץ לשטח המדינה או מבסיסים הנמצאים בתוכה. תוכנית זו מסתמכת על שלוש תוכניות שקדמו לה, היינו: 1) תוכנית ב' ספטמבר 1945; 2) תוכנית מאי 1946; 3) תוכנית "יהושע" 1948…
"שיטת התקפת-הנגד תהיה, בדרך כלל, פשיטה לעומק של כוח בעוצמה ממוצעת של גדוד, אשר יתקוף במרוכז ישובים ומרכזי אויב ‒ במטרה להשמידם ולהשמיד את הכוח המזויין שבהם ‒ או יתפצל לתפקידי משנה כגון: הטרדת התחבורה הצבאית של האויב לעורקיה…
"תפקידי "גבעתי"… הכפרים במרחבך שיש לתפסם ‒ לבערם או להשמידם ‒ תקבע בעצמך, בהתייעצות עם יועציך לעניינים הערביים ועם קציני הש"י (שירות הידיעות)… פעולות אלה תתחלקנה לסוגים דלקמן: השמדת כפרים – שריפה, פיצוץ ומיקוש החורבות ‒ בעיקר, לגבי ישובים שאין באפשרותנו להשתלט עליהם בקביעות…"
וכו' וכו'. שלוש שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ובמטה הכללי של "ההגנה" לא נרתעו מלציין במפורש את מטרת המלחמה ‒ להשמיד…
קשה לעקוב אחר ביצועה של התוכנית לפרטיה. להלן רשימה חלקית ביותר של מעשי הטרור של "ההגנה", בלשון מבצעיהם (מפתח המקורות מצוי בסוף הרשימה).
שיטת הביצוע ‒ רצח ללא הבחנה
בחודש ינואר 1948 החליט פיקוד "ההגנה" כי "לא עוד תיתכן הבחנה אינדיבידואלית ‒ כי הפעם מלחמה היא, ובה לא יינקה גם החף-מפשע" (א', עמ' 85). נזכיר רק, כי ההבחנה לא היתה נהוגה ב"הגנה" גם קודם. ב-20 ביוני 1939 נעשתה פעולה בכפר לוביה שבגליל התחתון, לפי הוראת מפקד "הגנה" באיזור, נחום קרמר (שדמי). "החוליה שביצעה את הפעולה יצאה מסג'רה ללוביה, הגיעה לאחד הבתים במבואות הכפר ומפקד החוליה ירה בתת-מקלע דרך אחד מחלונותיו ורימונים נזרקו אל הבית. כמה גברים ונשים נהרגו" (ב', כרך ג', חלק 1, עמ' 72).
בחודש אוגוסט 1947, עוד לפני החלטת החלוקה של האו"ם, אירע ניסיון שוד בקפה גן-הוואי שעל גדתו הצפונית של הירקון, בו בילו אותה שעה אורחים יהודים וערבים. השומר הערבי של המקום פתח באש, התוקפים ‒ ערבים אף הם ‒ השיבו באש, ובחילופי היריות נהרגו ארבעה מאורחי המקום ושבעה נפצעו, יהודים וערבים גם יחד. "ההגנה" החליטה כי היה זה פיגוע עוין, והורתה על פעולת תגמול. ב-15 באוגוסט בלילה "הגיעה יחידה ההגנה לפרדס אבו-לבן בכביש תל אביב-חיפה. לפי ידיעות של הש"י שימשו פרדס זה והבניין שבמרכזו מקום אימונים ופגישה לכנופיות הרוצחים. פעמים מספר הובילו עקבות המרצחים למקום זה, ומהבית שבפרדס חולק הנשק לכנופיה שיצאה לפעולתה בגן-הוואי. היחידה פרצה אל הבית, נתקלה באחדים מאנשי הכנופיה ופתחה עליהם באש: כמה מהם נהרגו והיתר נמלטו. אותה שעה פרצה לבית חוליית אנשי ההגנה, עברה בחדריו ולא מצאה בהם איש. אז באו החבלנים ופוצצו את הבית. למחרת היום נודע כי בין הריסות הבניין נקברה משפחה שלמה, שבע נפשות, אם ילדיה, שנחבאו כנראה בבניין" (ב', כרך ג', חלק 2, עמ' 1334). העיתון "הארץ" כתב אז במאמר ראשי: "תפקידה המוצהר של ההגנה הוא להגן על הישוב בלי לפגוע בחיי חפים מפשע, ולמען מטרה זו הקריבו טובי הנוער את חייהם. אולם פעולות התגמול האחרונות מראות סטיה רצינית מקו זה. רצח זקנים וילדים חפים מפשע אין לו שום הצדקה" (שם, עמ' 1336). המטה הכללי של "ההגנה" החליט לפצות את המשפחה "שנפגעה"…
- ב-6 באוקטובר 1947 יצאה יחידת פלמ"ח לנקום הריגת שני יהודים על יד כפר סירקין, "כשהיא מחפשת אוהלים מסויימים בהם התגוררו המרצחים. המקום הוקף ורימון התקפה נזרק אל עבר האוהלים כדי להבריח את היושבים בהם. שלושה מבין גרי האוהלים נהרגו, ולאחר זמן אושר הדבר, כי 'המכה פעלה במקום הנכון ובשעה היעודה וכי כל הנפגעים היו שותפים למעשה הרצח'" (שם, עמ' 1337 ‒ הציטוט מ"ספר הפלמ"ח"); מחבר ספר "תולדות ההגנה" מוסר באותו מקום, כי בעת היריות נהרגה אשה ונפצע ילד…
- אמצע דצמבר 1947. "פעולות התגובה נגד התחבורה הערבית היו דומות זו לזו במידה רבה". כוח ערבי תקף שיירה "שהובילה תגבורת של גבעתי לבן-שמן". מפקד פעולת התגובה מספר: "ההוראות שקיבלתי קבעו כי עלי לעצור את המכוניות הערביות, לפגוע בנוסעיהן ולהעלותן באש… השהייה באותו מקום לא היתה נעימה, שכן על הכביש עברו מדי פעם מכוניות צבא בריטיות. תחילה לא האיר לנו המזל פנים. כל אימת שהופיעה מכונית ערבית, נסעה בעקבותיה גם מכונית צבאית. לבסוף הבחנתי באוטובוס המתקרב מכיוון פתח-תקווה. מסרתי התראה לאנשים (שנחבאו מתחת לגשרון) ואילו אני עצמי הרימותי יד, באורח תמים כביכול, כדי לעצור את האוטובוס. הנהג חשש וראיתי שאינו מתכוון לעצור. שלפתי רימון-יד מכיסי ובעבור המכונית על פני השלכתיו לתוכה. מיד קפצו אנשי מתחת לגשר ופתחו באש על המכונית. הנהג נפצע מיד, והמכונית החלה להתנדנד כשיכורה על הכביש, פגעה באחד מאנשינו, ולבסוף התהפכה לתעלה במרחק כמאה מטרים מאיתנו. הוספנו לירות, כשאנו מתקרבים לעבר המכונית… היתה זו אחת מפעולות התגמול, אשר דמתה לפעולות דומות ורבות נגד התחבורה הערבית" (ג', עמ' 89). אנו מסבים את תשומת-לב הקוראים לכך, שפעולה זו ‒ כמו גם אחרות ‒ נועדה לפגוע באזרחים חפים מפשע בתגובה על פעולה צבאית שבמהלכה הותקף כוח צבאי של "ההגנה".
- לאחר שהותקפה שיירה בדרך לירושלים "יצאה עם שחר ב-21.12.47 יחידה המורכבת כמעט כולה ממפקדים לכביש רמאללה-לטרון בקרבת ביתוניה. הם ירו באוטובוס הראשון שיצא לכביש זה והרגו ארבעה מנוסעיו; האוטובוס הועלה באש" (ב', כרך ג', עמ' 1393).
- ב-27 בדצמבר, "לאחר שהותקפה שיירת ים-המלח בסביבות כפר השילוח, ומפקד סדום, לוי שפיגלמן, נפצע פצעי מוות, אורגנה פשיטה לכפר השילוח. הפושטים שבאו מצפון לתלפיות חדרו לכפר בלילה, גרמו נזק רב לבתים ואבידות לאנשיו" (שם, עמ' 1393).
- בחודש דצמבר 1947 ביצעו אנשי האצ"ל פעולות טרור רבות. ב-13 בחודש הונח מוקש-חבית בשער שכם בירושלים, 10 נהרגו ועשרות נפצעו. מוקש-חבית נוסף הוטל לבית-קפה ערבי ביפו, 6 נהרגו ורבים נפצעו. באותו יום פשטו אנשי האצ"ל גם על הכפר טירה שליד חיפה (13 הרוגים) ויאזור שליד יפו (6 הרוגים). ב-18 בחודש פעלה יחידת "ההגנה" נגד כפר חסאס, על-יד מעיין ברוך. "לרוע המזל התמוטטה מעוצמת ההתפוצצות בקתה שבה היו ילדים" (ב', כרך ג' חלק 2, עמ' 1415). ב-29 בדצמבר שוב הניחו אנשי האצ"ל פצצה באזור שער שכם, 19 נהרגו, בהם שני בריטים והיתר ערבים. יום אחר כך הושלכה פצצה לבית-קפה ערבי ביפו.
- ב-30 בדצמבר 1947 זרקו אנשי האצ"ל פצצות לעבר ריכוז של פועלים ערבים בשער בתי הזיקוק שבמפרץ חיפה. שישה ערבים נהרגו ועשרות נפצעו. בהתפרצות זעם תקפו פועלים ערבים בבתי הזיקוק את עמיתיהם היהודים. 36 פועלים יהודים נהרגו. עוד באותו יום החליט פיקוד "ההגנה" על תקיפת הכפרים בלד א-שייח' וחוואסה, בהם התגוררו פועלים רבים מבתי הזיקוק. "ארבע מחלקות מהגדוד הראשון של הפלמ"ח ושתי מחלקות חיל-שדה מחיפה (בסך הכל 170 איש) יצאו מיגור ב-31.12 ופקודה ניתנה: להקיף את הכפר, לפגוע במספר גברים גדול ככל האפשר, לחבל ברכוש, להימנע מפגיעה בנשים ובילדים. בהגיעם לכפר נתקלו הלוחמים באש שבאה ממנו ומחיילי הליגיון שחנו במחנות סמוכים. האנשים פרצו לכפר והחלו בפעולה. בגלל אש שנורתה מתוך החדרים אי-אפשר היה להימנע מפגיעה גם בנשים וילדים. אבידות הערבים הגיעו כדי למעלה מ-60 הרוגים" (ב', כרך ג' חלק 2, עמ' 1383). לכוח התוקף היו שלושה הרוגים, אחד פחות מאשר לתוקפי דיר-יאסין שלושה חודשים לאחר מכן. הטיעון להצדקת הטבח ללא-הבחנה דומה לטיעון שהעלו אחר כך גם רוצחי דיר יאסין.
- ב-5 בינואר 1948 תקפה יחידת "ההגנה" בירושלים את מלון סמיראמיס, שהיה כביכול מטה ארגון הנג'אדה. אחד מאגפי המלון פוצץ על יושביו. 15 נהרגו, בהם הקונסול הספרדי שהתגורר במלון (שם, עמ' 1393). יומיים אחר כך הניחו אנשי האצ"ל פצצה בשער יפו בירושלים, 25 נהרגו ועשרות נפצעו. ב-16 בחודש תקפו אנשי "הגנה" אוטובוס אזרחי מצפון לקריות, 7 ערבים נהרגו ו-12 נפצעו. "אותו לילה כונה ליל פעולות הגמול – לבית החולים הממשלתי הובאו 14 הרוגים ערבים ו-14 פצועים, אך לפי ידיעות מוסמכות היו עוד עשרות ערבים הרוגים שלא הובאו כל לבית החולים הממשלתי" (ד', עמ' 325).
- ב-22 בינואר 1948 התקיפו ערבים בכפר יאזור את מכונית המשמר-הנע של חולון בעת סיורה השגרתי היומיומי בכביש תל אביב-ירושלים, שעבר על פני הכפר. שבעה נוטרים נפלו חלל. "בהתאם לפקודת המטה הכללי הגיבה ההגנה מיד בכמה פעולות תגמול שבוצעו בעיקר על ידי יחידת המילואים של הפלמ"ח, שמפקד המשמר-הנע שנפל, אליהו (אליק) שמיר, היה אחד מחבריה. מיד לאחר הרצח תקפו אנשי המילואים את התחבורה ליפו, חיסלו שמונה מכוניות ערביות על נוסעיהן" (ב', כרך ג' חלק 2, עמ' 1444).
- ב-7 בפברואר 1948 פשטה יחידת "ההגנה" על הכפר עין-מאהל שליד נצרת. "בסיס היציאה היה קיבוץ בית קשת. עם לילה פרצו התוקפים לכפר עין-מאהל, פוצצו בית אחד והטילו רימונים לבתים אחרים. הערבים שהופתעו ברחו מן הכפר, כשהם משאירים אחריהם עשרה הרוגים… היתה זו פעולה ראשונה לחיל-שדה באיזור והאנשים ראו בה הישג רב…" (שם, עמ' 1418).
- ב-15 בפברואר הותקף הכפר סעסע בגליל העליון. "לאחר מנוחה קצרה פרצו אל הכפר, הכניסו את מטעני ומר הנפץ לבתים והפעילום. בתים נהרסו, דליקות פרצו בכפר, ומיד חדרה יחידת חבלנים לפינה אחרת של הכפר. תוך 8 דקות נסתיימה הפעולה. כ-10 בניינים נפגעו, מהם 6 שניזוקו ללא תקנה. נהרגו עשרות ערבים… הפעולה, סיכם המפקד… הטילה פחד גדול בלב תושבי הכפרים" (שם, עמ' 1415).
- ב-19 בחודש "הותקפו אוטובוסים ערבים שהגיעו מכיוון בית-לחם". ארבעה נוסעים נהרגו. ב-24 בחודש נערכה "פעולת תגמול" שבמהלכה "נורתה אש חזקה אל מכוניות שבאו מבית-לחם ו-16 מנוסעיהן נהרגו" (שם, עמ' 1395). "ב-20.2 היכתה ההגנה פעם נוספת. כוח של חי"ש המורכב משתי חוליות מקלע, אשר יצא לתקוף את התחבורה הערבית, פגע באוטובוס ערבי שנסע מחיפה לכיוון גשר 'של'. האוטובוס המשיך לנסוע מטרים ספורים מעבר לגשר והתהפך. מתחנת-הכוח של חברת החשמל הודיעו לאנשי החוליה כי ההרג באוטובוס רב. אחריו הגיעה מונית של החברה הערבית 'אל-עלמין'. כעשרה כדורים פגעו בה – היא עצרה ונוסעיה הוצאו מתוכה על אלונקות. אחריהם הופיעו 4 מוניות. הכוח פתח עליהן באש מקלעים ורובים. רבים נפגעו… באחר-הצהריים של אותו יום שישי הפעילה ההגנה מרגמות ורגמה את העיר הערבית בתחתית (בחיפה). בהודעה של לשכת המודיעין הממשלתית נמסר על 4 ערבים הרוגים ו-37 פצועים" (ד', עמ' 335-336).
- ב-13 במארס יצאה שיירה אל הקיבוצים גת וגלאון בדרום הארץ. "בצאתה מפלוג'ה נתקלה באש חזקה, ותוך תגובה עליה יצאה מן העיירה. כאן אירע אסון כבד: בטעות פתחה השיירה באש על יחידת חסימה של אנשי ההגנה שנמצאו בין פלוג'ה ועיראק אל-מנשייה. שבעה בחורים נספו באש זו. אבלים וחפויי ראש הגיעו הפורצים לגת ובליבם החלטה נחושה ללמד את (…) פלוג'ה לקח. למחרת בבוקר פרצה שיירה של 8 מכוניות משוריינות בחזרה מגת למרכזה של פלוג'ה. ארבעה צוותים של חבלנים ירדו בחיפוי אש מן המשורינים והניחו מטעני נפץ בבניינים הציבוריים שבכפר (העירייה, בית-דואר, בית קפה וכד'), ובצאתם מן המקום שמעו את קולות הנפץ. לאחר מכן נודע כי בתים רבים נחרבו וכ-15 מדייריהם נהרגו" (ב', כרך ג' חלק 2, עמ' 1453).
ארבעה ימים במארס
במחצית השנייה של חודש מארס 1948, לאחר שהופצה "תוכנית ד'" בין יחידות "ההגנה", הוחל בביצוע התוכנית. ב-18 במארס "התקיפו אנשינו מגדוד א' את חירבת מחדאווי. התוכנית לא הוצאה לפועל. ערבי אחד נהרג ו-2 נפצעו" (ג', עמ' 140). אותו מקור, בעמ' 142-143 מדווח על הפעולות הבאות:
- 23.3.48 ‒ "בשעה 5:00 יצאה כיתה לתקוף את התחבורה הערבית בכביש קלקיליה-כפר סבא הערבית. לא נראו מכוניות ומפקד הכיתה החליט לפגוע בהולכי-רגל שעברו בכביש. 2 ערבים נהרגו". באותו יום "יצאה כיתה לפגוע בתחבורה הערבית בדרך ג'לג'וליה-כביש תל אביב-חיפה. ערבי שנראה בדרך החל לברוח ונהרג. הכיתה תפסה עמדות לפני הדרך. בשעה 8:00 הגיעה מכונית-משא מכיוון ג'לג'וליה ובה כ-20 ערבים. הכיתה פתחה באש והתקיפה ברימונים. רק 4 ערבים נראו בורחים".
- 24.3.48 ‒ "התקיפו אנשי הפלמ"ח מכונית טכסי ערבית על יד כפר-חיים. נהרגו 4 ערבים ונפצעו 2". באותו יום "בשעה 3:00 יצאה מחלקה לפגוע בתחבורה הערבית בכביש קלקיליה-ג'לג'וליה-ראש העין… שתי הכיתות תפסו עמדות ליד הכביש. ב-5:25 הגיעו שתי מכוניות-משא, אחת מכיוון ג'לג'וליה ואחת מכיוון ראש העין, ובכל אחת 3 ערבים. שתי המכוניות הועלו באש ונוסעיהן נהרגו".
- 25.3.48 ‒ "יצאו שתי כיתות לפגוע בתחבורת האויב בכביש ואדי עארה. בשעה 7:20 הופיעו שתי מכוניות. הן נעצרו על ידי האש שלנו ונוסעיהן נהרגו".
באותם ימים פעלו גם יחידות חטיבת "גבעתי". להלן תמצית הדוחות על פגיעות גדוד 2 בתחבורה הערבית בתקופה שבין 24 במארס ל-26 בו, כפי שהיא מופיעה בספר "חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות", כרך א', עמ' 355-356:
24.3.48 ‒
- משאית עמוסה אנשי אויב נוקשה על ידי כיתה מפלוגה א', בדרך העפר שפון-ואדי חנין (נס ציונה). המשאית נתרסקה ו-7 מנוסעיה נהרגו.
- משאית עמוסת אנשי אויב נוקשה על ידי כיתה מפלוגה א', בקטע הכביש בית דג'ן-רמלה. היא נתרסקה ולאויב נגרמו אבידות.
- מוקש שהונח על ידי כיתה מפלוגה ב' בקטע הכביש עקיר-רמלה לא הוסווה כראוי, נתגלה לקבוצת ערבים הולכי-רגל, ולא נותרה ברירה אלא לפוצצו. בהתפוצצות נהרגו 4 מהם.
- כיתה מפלוגה ב' שארבה בשעת אחר הצהריים לתחבורת אויב, בקטע כביש עקיר-רמלה, פגעה במשאית טעונת פרי שבאה מכיוון עקיר והרגה את נהגה ועוזרו.
- כיתה מפלוגה ג' פגעה במכונית ערבית, בקטע דרך העפר כפר אהרן-קובייבה, והרגה את שני נוסעיה.
25.3.48 ‒
- כיתה מפלוגה ב' פתחה באש אחר הצהריים על שתי מכוניות ערביות שנעו בקטע הכביש עקיר-רמלה.
- כיתה מפלוגה ג' פתחה בשעות הבוקר באש על שתי מכוניות ערביות שנעו בדרך העפר כפר אהרן-קובייבה.
- כיתה מפלוגה ג' שארבה לתחבורת אויב בקטע דרך העפר כפר אהרן-קובייבה, פגעה בקבוצת הולכי רגל ערבים והרגה שניים מהם.
26.3.48 ‒
- משאית עמוסה אנשי אויב נוקשה בקטע הכביש בית דג'ן-רמלה ליד מסעף צפריה; 12 מנוסעיה נהרגו.
- כיתה מפלוגה ב' שארבה לתחבורת אויב בקטע הכביש עקיר-רמלה נתקלה ב-2 ערבים ש"עלו" עליה ונאלצה להרגם ביריות.
את שבוע הדמים הזה פתחה מכונית תופת של "ההגנה" שהוחדרה לעיר התחתית בחיפה. 5 נהרגו, ו-31 נפצעו (ד', עמ' 341). "פעולות נגד תחבורת אויב" היו עניין שיגרתי, שספרי הזיכרונות הצבאיים לא הקדישו להן מקום נרחב. הרשימות הנ"ל הן רק קצהו של הקרחון – דוגמא הבאה להמחיש את האינטנסיביות של הפעולות.
הגירוש
עם התקרב מועד יציאת הבריטים מהארץ התרחבו פעולות "ההגנה". קשה למצוא עדויות ישירות על גירוש התושבים הפלסטיניים מבתיהם, אך לעתים מופיעות עדויות כאלה כבדרך-אגב. בדיווח על הדיפת התקפה על קיבוץ רמת-הכובש (שימו לב לשם רב המשמעות) נכתב: "עם סיום הקרב נהדף האויב וכוחותינו עלו על מיסכה וכבשוה. לא נגענו בערביי הכפר לרעה והתרנו להם לקחת בצאתם כל מה שרצו. ב-21 באפריל לא נותר עוד ערבי במיסכה. אנו לא הסתפקנו בגירוש ערביי מיסכה ודרשנו פעולה מיידית נגד טירה, אך תביעתנו לא נתקבלה" (ג', עמ' 103).
כאשר באים סניגורי הציונות לנקות את עצמם מאשמת הגירוש, הם מביאים לדוגמא את העיר חיפה, בה נתבקשו הערבים להישאר. אך בצד הבקשות הצבועות הללו להישאר, דיברה "ההגנה" גם בלשון אחרת. בחודש אפריל 1948, הוא חודש נפילתה של חיפה הערבית, הוחדרה מכונית-תופת ובה כ-700 ק"ג חומר נפץ למרכז העיר הערבית בחיפה. נפלו "חללים לא מעטים" (ב', כרך ג' חלק 2, עמ' 1386).
פקודת המבצע לכיבוש חיפה הערבית, שהוצאה ב-22 באפריל 1948, כללה את ההוראה הבאה: "עם גמר ההפצצה יש להתחיל לפרוץ בעוז ובתוקפנות ולהרוג כל ערבי שפוגשים" (ד', עמ' 356). ביום נפילתה של חיפה הערבית נודע למטה החטיבה "כי הערבים מפעילים רמקול ומזעיקים את כולם להתרכז בכיכר השוק, היות והיהודים כבשו את רחוב סטנטון והם ממשיכים לרדת העירה. עם קבלת הידיעה נמסרה הוראה למפקד פלוגת הנשק המסייע, אהוד אלמוג, להפעיל את המרגמות בנות 3 האינץ', שהיו מוצבות ליד בניין בית החולים רוטשילד, ולהפגיז את כיכר השוק. ואמנם הצטופף בכיכר השוק המון רב. משהתחילה ההפגזה ופגזים נפלו לתוכו, קמה בהלה עצומה. ההמון פרץ לתוך הנמל ובהודפו הצידה את השוטרים ששמרו על השער, הסתער על הסירות והחל בורח מן העיר. משך כל אותו היום המשיכו המרגמות להפגיז את העיר לסירוגין, והבהלה בקרב האויב הפכה להתמוטטות" (ד', עמ' 365).
בספר "תולדות ההגנה" נאמר על "תוכנית ד'" שהיא כללה "פעולות נגד ישובים של האויב, הנמצאים בתוך או בקירבת מערכת ההגנה שלנו, במטרה למנוע את שימושם כבסיסים לכוח מזויין פעיל". פעולות אלה כללו "הרס כפרים כאלה, עריכת חיפושים ובמקרים של התנגדות – השמדת הכוח המזויין וגירוש האוכלוסיה אל מעבר לגבול המדינה" (שם, כרך ג' חלק 2, עמ' 1473).
כיבוש העיר לוד (ביולי 1948) היווה דוגמא לביצוע הוראות אלה. כוח של הפלמ"ח כבש את העיר, וכלא את כל הגברים במסגד המרכזי. בעוד הכוח צר על תחנת המשטרה פרצה בעיר התקוממות. "רימונים נזרקו מתוך המסגד, ופיאט (נשק אנטי טנקי) הופעל נגד זורקי הרימונים (כ-30 נהרגו מירי זה. הקצין האחראי הועמד לדין). נתמשכו הסריקות באש ברחובות ומאות נפגעו. לפי דו"ח (מפקד חטיבת) יפתח נפלו באותו יום 250 ערבים בלוד. עארף אל-עארף מדבר על 400 חללים 'בני בלי שם', וקובע שמתוכם נהרגו 176 במסגד. באיזור המסגדים והכנסיה במרכז העיר היו מרוכזים גם לוחמים שפורקו מנשקם. כאשר נזרקו רימונים בסביבה זאת, וחלק מן השבויים ניסו לפרוץ ולחמוק במהומה – נורו, והוסבו אבידות כבדות גם ללא-מזויינים" (ה', עמ' 110).
בליל 12-13 ביולי הגיעה למפקדת מבצע "דני" הוראה של המטה-הכללי, ובה הנחיות לגבי היחס לאזרחי לוד: 1. הכל חופשיים לצאת, פרט לאלה שתעוכב יציאתם; 2. להזהיר שאיננו אחראים להגנת הנשארים… (שם, עמ' 124).
האם זה מפתיע שהתושבים עזבו את העיר בהמוניהם? התיאור של מחבר הספר הוא דו-משמעי, וניכר שהוא מנסה להעלים את האמת, או לפחות להצדיק במידת האפשר את הטבח. המשורר נתן אלתרמן קרא לילד בשמו, בשיר שפירסם אז "על זאת":
חצה עלי ג'יפ את העיר הכבושה,
נער עז וחמוש… נער-כפיר,
וברחוב המודבר
איש זקן ואשה
נלחצו מפניו אל הקיר.
והנער חייך בשיניים-חלב:
"אנסה המקלע"… וניסה.
רק הליט הזקן את פניו בידיו…
ודמו את הכותל כיסה.
מאחר שבציבור הישראלי רווחת הטענה, כאילו קראו מנהיגי הערבים לפלסטינים לנטוש את בתיהם, ולפיכך הם האחראים להיווצרות בעיית הפליטים, יש מקום לציין כי הרעיון אכן עלה בראשם של מנהיגים ערבים, אך לאחר מעשה. בדו"ח של ועדה פרלמנטרית עיראקית לחקירת נסיבות התבוסה הערבית במלחמה בישראל, שחובר בספטמבר 1949, מצויה הביקורת הבאה: "לא ננקטו כל צעדים להעברת האוכלוסיה הבלתי לוחמת מאזורי הקרבות לאזורים מרוחקים יותר, ואף לא חולקו בלתי לוחמים אלה בין מדינות ערב; אלא להיפך, אוכלוסיה זו הפכה ברבות הזמן נטל על הצבאות הסדירים אשר נכנסו לקרב, ובמקום שיטילו צבאות אלה את הציונים לים, כפי שהכריזו, עסקו בטיפול בפליטים והגנו עליהם מפני אימות המלחמה. זו שגיאה פטלית שבעטיה ניגפו צבאות מהוללים לא מעטים" (הופיע בספר "מאחורי הפרגוד", הוצאת "מערכות", 1954, עמ' 24).
אולם, יותר חמור אולי מעצם הגירוש היה הסירוב הישראלי להתיר לפליטים לשוב לבתיהם. כדי למנוע את חזרתם ננקטו, כבר במהלך המלחמה ומתוך כוונה מראש, פעולות כמו זו שלהלן:
"עם שחר הותקפה כברי והגדוד חדר לכפר. מיד לאחר ההתארגנות להגנה הוחל בהריסה. למטרה זו הוקצבו 2 טונות של חומרי נפץ. החבלנים עבדו ללא לאות, ובית אחר בית הועף באוויר… עם ערב הפך הכפר לעיי הריסות. הכפרים האחרים (אום אל-פרג', א-נהר) נכבשו גם הם, ותושביהם נמלטו. רק אנשי כפר רבאסיה יצאו לקראת הלוחמים ודגליהם בידיהם. ראשי כפר זה שיתפו פעולה עם ההגנה ועמדו במבחן גם בימי השפל במלחמתנו. עתה הובטחה להם חסות" (ו', עמ' 173).
להשכלת הקוראים, משמעות ה"חסות" שקיבלו תושבי רבאסיה היתה, בסופו של דבר, גירושם מכפרם (כמו מקרה איקרית ובירעים) ויישובם מחדש בכפרים שבסביבה. הכפר רבאסיה נמחה מעל פני האדמה, כמו כברי, אום אל-פרג', א-נהר וכ-400 כפרים נוספים.
מעטים מול רבים?
ניתוח מעמיק ומפורט של מלחמת 1948 אינו יכול להיעשות במסגרת זו. אוסף העובדות החלקי המצוי כאן נועד לרמוז, ואולי אף להוכיח, כי המיתוס הציוני בדבר אותה מלחמה הוא חסר בסיס. אפילו האגדה בדבר מלחמתם של מעטים מול רבים, ישראל הקטנה מול צבאות שבע מדינות ערב, אפילו היא אינה אלא אגדה. הכוח הצבאי של הצבא הישראלי – לפני הקמת המדינה ולאחריה – עלה במספרו ובציודו על הכוח הערבי שעמד מולו. על פי המספרים המוגזמים ביותר שבנמצא, והם המספרים שמסרו מנהיגי מדינות ערב זה לזה על הכוחות ששלחו למערכה, לא הגיע מספר החיילים הערבים בתוך שטח פלסטין ל-60 אלף. מספר זה כולל את הלוחמים הפלסטינים הבלתי סדירים, כמו גם את אנשי "צבא ההצלה" שבפיקוד קאוקג'י. באוקטובר 1948 היו בצבא הישראלי, לעומת זאת, יותר מ-90 אלף מגוייסים גיוס מלא, מלבד אלפי אנשי חיל-המצב. לפני כניסת צבאות ערב למערכה, נטו יחסי הכוחות במידה גדולה הרבה יותר לטובת הציונים, מה שאיפשר להם לתכנן ולבצע תוכנית גרנדיוזית כמו "תוכנית ד'".
בדצמבר 1947 הוחלט בליגה הערבית להקצות לפלסטינים עשרת-אלפים רובים. עד ראשית פברואר 1948 סופקו המספרים הבאים: עיראק ‒ 1,260 רובים, מצרים ‒ 800 רובים, סעודיה ‒ 1,600 רובים (יותר ממחציתם בלתי ראויים לשימוש), ירדן ‒ 500, סוריה ‒ 2,000 רובים [ובסך הכל 4,960 רובים]…
במקום להוכיח כי האגדה הציונית אינה נכונה, מה שידרוש מחקר מפורט הרבה יותר מזה המוגש כאן, אפשר להפנות אתגר לציבור הקוראים: אדרבא, יוכיח מישהו כי אכן היתה כאן מצד ישראל מלחמה של מעטים מול רבים.
תוכנית החלוקה נדחתה על ידי הפלסטינים. בדיעבד, לפי תוצאות המלחמה, אפשר להטיח בהם שטעו. אך תוכנית החלוקה הקצתה רק 45% משטח הארץ לפלסטינים, שהיוו אז כשני-שלישים מתושביה. גם אלה מהם שהיו אולי מוכנים להסכים לעקרון החלוקה, היו מתקשים להסכים לחלוקה בלתי צודקת כזאת. ובדיעבד, צדקו גם צדקו אותם ערבים, שחזו מה יהיה אופיה של המדינה יהודית שתוקם. בסוף מארס 1946 כתב העיתון "פלסטין" על "המזימה האנגלית-ציונית של ריכוז הצעירים היהודים המאומנים, כדי ליצור רוב כלפי ערביי הארץ ולהגשים אחר כך את הקמת המדינה היהודית, ואחרי זה תבוא יציאתם של הערבים ממשכנותיהם בארץ".
את הצד השני של המטבע טבע דוד בן-גוריון בישיבת מרכז מפא"י ב-13 בדצמבר 1947:
"המדינה היהודית תושתת על שוויון מלא ומוחלט של כל אזרחיה, כיהודים כערבים. בשום דבר לא תפלה המדינה בין אזרחיה – לא לגבי זכויות ולא לגבי חובות; רק בעניין אחד תשרת המדינה את היהודים בלבד, ולא זו בלבד שתכיר בזכותם המיוחדת, אלא שירות יהודי מיוחד זה יהווה אבן-פינה במיבנה המדינה: בשטח העלייה. קידום עלייה יהודית הוא לא רק תפקיד מרכזי של המדינה היהודית, אלא ההצדקה העיקרית של הקמתה וקיומה" ("במערכה", כרך 4 חלק 2, עמ' 262).
ונחזור שוב על דברי בן-גוריון על "התעודה הציונית של המדינה היהודית", מ-7 ביוני 1938:
- "הקמת מדינה יהודית על-פי תוכנית החלוקה אין בה משום ביצוע השאיפה הציונית והגשמת כוונותיה של הצהרת בלפור, אלא משום דרך חדשה בקידום המפעל הציוני בתנאים מוצרים מצד אחד, ומורחבים מצד שני: בשטח מצומצם פי כמה מזה שהתכוונה לו הצהרת בלפור, ובסמכויות ואפשרויות מורחבות מאלו שהוגדרו במנדט – סמכות של מדינה סוברנית ואפשרות של העברת האוכלוסים הערבים".
‒‒‒‒‒‒‒‒‒‒‒
מפתח המקורות:
א' ‒ נתנאל לורך, "קורות מלחמת העצמאות", הוצאת מסדה, תל אביב 1958
ב' ‒ יהודה סלוצקי, "תולדות ההגנה", הוצאת עם עובד, תל אביב 1972
ג' ‒ ג' ריבלין ו-צ' סיני (עורכים), "חטיבת אלכסנדרוני במלחמת הקוממיות", הוצאת מערכות 1964
ד' ‒ צדוק אשל, "מערכות ההגנה בחיפה", הוצאת משרד הבטחון, תל אביב 1978
ה' ‒ אלחנן אורן, "בדרך אל העיר – מבצע דני", הוצאת מערכות 1976
ו' ‒ צדוק אשל, "חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות", הוצאת מערכות 1973
מקורות נוספים:
‒ אברהם אילון, "חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות", הוצאת מערכות 1959
‒ ועדה פרלמנטרית עיראקית על המלחמה בישראל, "מאחורי הפרגוד", הוצאת מערכות 1954
‒ רמי ליבנה (עורך), "האמת על פרשת חירבת חיזעה", תל אביב 1978
‒ דוד בן-גוריון, "במערכה", הוצאת מפא"י, תל אביב 1950.