"האם כל העסק הזה היה כדאי?", היקשה אורי אבנרי בעיתונו ב-11 במאי 1983. "המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מלבד המלחמה לחיים ולמוות של ייסוד המדינה. מלחמה יקרה מאוד. מלחמה שגם לדברי מחולליה לא היתה מלחמה של 'אין ברירה'. מלחמה שפילגה את העם ואת הנוער, שפצעה את צה"ל עצמו.

"עברה שנה. התוצאות קבועות עתה, פחות או יותר.

"האם זה היה כדאי?

"אינני מעלה את השאלה המוסרית. כי מבחינה מוסרית אין כלל שאלה.

"מבחינה מוסרית, כל מלחמה שאינה מלחמה להגנה על הקיום הלאומי, שאינה מלחמה של 'אין ברירה', היא מלחמה בלתי-מוסרית.

"מלחמת-הלבנון היתה מלחמה בלתי-מוסרית ובלתי-צודקת מהרגע הראשון עד האחרון, מן הקילומטר הראשון דרך הקילומטר ה-45, ועד לביירות, עליי ובחמדון.

"מבחינה זו, אין התוצאות משנות כלל. המלחמה היתה נשארת בלתי-צודקת גם אילו הישגנו בה הישגים מופלגים".

גם אילו הישגנו בה הישגים מופלגים… מי זה "הישגנו"? אורי אבנרי ו"העולם הזה"? מחנה השלום הישראלי? האופוזיציה לממשלת הליכוד? הישראלים כולם?

אנו – אלה שחותרים לשלום ישראלי-פלסטיני – יכולנו גם יכולנו להשיג הישגים במלחמה, וגם הישגנו. תנועת המחאה – על כל מיגבלותיה – היתה אחד ההישגים שלנו במלחמה. גם עמידת הכבוד של הפלסטינים ובעלי-בריתם הלבנונים בעת המצור על ביירות היתה הישג, הישג שלנו במלחמה. אבל לא להישגים אלה מתכוון אבנרי. כשהוא אומר "הישגנו" הוא מתכוון – אולי בהיסח-הדעת – להישגים של הממשלה, של הקונסנזוס הציוני, של מדינת-ישראל.

ובכל זאת, כשנכנס אבנרי לדיון בשאלה "האם זה היה כדאי", שהיא – ולא השאלה של המוסר והצדק – מטרידה את רוב הציבור הישראלי, הוא מסיק שישראל-המדינה לא השיגה דבר במלחמה. היו רק כשלונות, והיה מחיר נורא ששולם בדם. "בשביל מה, למען השם?" הוא מסכם בשאלה.

ובכן, לישראל של בגין-פרס היו גם הישגים.

ראשית, מלחמת לבנון דחתה את הדיון בעתיד הגדה המערבית ורצועת-עזה. לפני המלחמה נראה היה כאילו תאולץ ישראל סוף-סוף לעשות אי-אלה ויתורים בשטחים אלה, אך עתה ברור כי עוד חזון למועד. מדיניות ההתנחלות לא הוקפאה, אלא אף הוחשה, ויש גם מי שהגיעו למסקנה כי השינוי בהיערכות ההתיישבותית בגדה המערבית אינו רק כמותי, אלא גם איכותי.

שנית, הסכם השלום עם מצרים עמד במבחן. מצרים קיבלה את חלקה (כל שטח סיני) עוד לפני פרוץ המלחמה, ובכל זאת לא ביטלה את ההסכם, אפילו כאשר צר הצבא הישראלי בפעם הראשונה בתולדותיו על עיר בירה ערבית. אין זה הישג של מה-בכך. ישראל הצליחה ליצור לעצמה, לפחות בעיני מצרים, מעמד של מדינה לגיטימית באזור, שיש לה זכות להתערב במדינות ערביות שכנות לה. התערבות זו אינה מתקבלת בהכרח בעין יפה, אך היא מתקבלת בהסכמה שבשתיקה. אם נשווה את יחסי מצרים-סוריה עם יחסי מצרים-ישראל, נגלה את המרחק הרב שעברה ישראל בעשור האחרון: ממדינה מוקצית מחמת מיאוס, למדינה המשתייכת למשפחת מדינות האזור, אם גם כבת-חורגת בלבד.

שלישית, התהדקה הברית בין ישראל-המדינה לבין גורם ערבי נוסף, מפלגת הפלנגות, שקיבלה הודות למלחמה את רסן השלטון בלבנון. באורח מפתיע אף התקבל הצבא הישראלי בראשית המלחמה על-ידי לבנונים רבים ככוח משחרר, ולא ככוח כובש. האיבה המתפתחת עתה כלפי הצבא הישראלי הכובש בכל מגזרי החברה הלבנונית, אין בה כדי להמעיט מחשיבות ההישג הישראלי: ממשלת לבנון רוצה את הצבא הישראלי בחוץ, אך בקרבת-מקום. ההסכם הישראלי-לבנוני-אמריקאי מאשר, שגם בעיני ממשלת לבנון, ישראל היא מדינה בעלת אינטרסים לגיטימיים במדינות השכנות לה. אפשר להתמקח על מהותם של האינטרסים האלה, וכיצד יש לשמור עליהם; אך גם מצרים וגם לבנון מכירות היום בקיומם.

רביעית, הברית האמריקאית-ישראלית, שרבים קיוו כי נפגעה ואחרים חששו מכך, עומדת על כנה. מלחמת לבנון עלתה, בסופו של חשבון, בקנה אחד עם האינטרסים האמריקאיים. הסיוע האמריקאי לישראל לא יקטן, אלא דווקא יגדל. ההגבלות שהטילה ארצות-הברית על הסיוע הצבאי לישראל כבר התבטלו ברובן, והתגלו כעלה-תאנה שנועד להסתיר את מבושי ארצות-הברית מעיני ידידיה בעולם הערבי. הלחץ האמריקאי המפורסם התממש רק במקרה אחד. כשהוחלט בוושינגטון שישראל תפנה את נמל-התעופה של ביירות, ורפאל איתן הצהיר שצבאו ישמור על נוכחות במגדל הפיקוח, ואחר-כך רק בשולי הנמל, סולקו החיילים הישראליים משם תוך 24 שעות. "החוצה", קבעו האמריקאים, והחוצה צעדו הישראלים.

חמישית, מה שלא השיגה ישראל בשלום עם מצרים, היא כפתה על לבנון בכוח. היצוא הישראלי ללבנון הגיע לממדים כאלה, שהבהילו אף את בעלי-בריתה בביירות. בתקופה שבה חלה ירידה בערך היצוא הישראלי, אין ערוך לחשיבות השוק הלבנוני.

אבנרי קובע כי "ההישג היחידי של בגין בהסכם החדש הוא שהצליח להוציא את חיילי צה"ל מלבנון – שאליה הוא עצמו שלח אותם". אין מנוס מלקבוע שזוהי זריית חול בעיני הבריות. אפשר לומר שישראל נכשלה בהשגת מטרותיה המוצהרות בלבנון. אפשר לציין את כשלונותיה. אפשר גם לעשות את המאזן הציוני, ולסכם שערך הכשלונות עולה על ערכם של ההישגים. אבל אסור לרמות את הציבור ולהעלים את ההישגים. יש להתמודד עם המציאות בעיניים פקוחות, להעריך אותה כמות שהיא, ולהסביר אותה לציבור.

ישראל-המדינה השיגה הישגים רבי-ערך במלחמה. ישראל-החברה זועזעה קשות במהלכה. אך הישראלים – אלה שיצטרכו לחיות עם בעתיד בשלום ובשוויון עם הפלסטינים – הם לא השיגו בלבנון שום הישג. ההישגים שלהם הושגו כאן, ברחובות תל אביב, חיפה וירושלים; ובעיקר – בכיכר מלכי-ישראל, בהתארגנויות כמו "יש גבול" ו"הוועד נגד המלחמה בלבנון", וגם בתנועת שלום עכשיו, בתנועה הדתית "נתיבות שלום" ובהתערערות "הקונסנזוס הלאומי".