המלחמה בלבנון הולידה התארגנויות מחאה חדשות, נתנה דחיפה להתארגנויות ותיקות יותר, ובאופן כללי אפשר לומר ששינתה את פרצופה של האופוזיציה: היו התארגנויות לשעה, שפרחו ונבלו במהרה, והיו גם התארגנויות שצמחו כדי להישאר על המפה. "שלום עכשיו", "הוועד נגד המלחמה בלבנון", "חיילים נגד שתיקה", "נשים נגד הפלישה ללבנון", "שטח משוחרר בעיתונות", "הורים נגד שתיקה", וגם התארגנות של הציבור הדתי המתון "נתיבות שלום".

אך הגילוי החשוב ביותר לחברה הישראלית היה הופעתה, התפתחותה וגידולה של קבוצת "יש גבול". כמה עשרות צעירים וצעירים פחות, חיילי חובה ומילואים, הוכיחו את התנגדותם למלחמה במעשים של ממש, תוך נכונות לשאת בעונשים שמטיל המישטר על המסרבים למלא את פקודותיו.

לכאורה, החיילים שמסרבים לעבור את הגבול עושים זאת בשם אינטרס אישי ומיידי – אין הם רוצים להצטרף לרשימת הקורבנות הישראליים (עד כתיבת שורות אלה – יותר מ-500 הרוגים ואלפי פצועים). למעשה, הם פועלים בשמו של אינטרס ציבורי ממעלה ראשונה; מתוך מרד נגד ההשקפה הרשמית, הגורסת שניתן ליישב את הסכסוך עם העם הערבי-הפלסטיני בכוח הזרוע, על ידי כתישתו ומיגורו. לכאורה, הם פעלו מתוך פחדנות. למעשה – מתוך אומץ לב. להתייצב נגד הרוב, בשירותו של עניין צודק, ולהסתכן בביזוי, במאסר וביציאה מהחמימות המשפחתית המאפיינת את המחנה הציוני – לשם כך צריך אדם להיות אמיץ, לא פחדן.

אנשי "יש גבול" קבעו חידוש במסורת הפוליטית הישראלית. סירוב מאורגן לקחת חלק בפעולות מלחמה, כמעשה מחאה פוליטי נגד מטרותיה, מעמיד בפני השלטונות אתגר מסוג חדש. כיצד יוכלו הממשלות לבצע מדיניות תוקפנית, "יורים, בוכים, ואחר כך מוחים". אין זו בבחינת מחאה מילולית, שרישומה מועט ומשקלה בהשפעה על קובעי המדיניות אפסי.

היו מעשים של סירוב גם בעבר. לפציפיסטים, שסירבו מתוך התנגדות לכל אלימות, התייחס המישטר בסלחנות בדרך כלל. גיורא נוימן ישב במאסר שנה תמימה, ב-1972, על סירובו לשרת בצבא כיבוש. היו חיילי מילואים שסירבו לשרת בשטחים הכבושים, ושילמו על כך בתקופות מאסר קצרות. היתה קבוצת ה-27, שאנשיה סירבו לשרת מעבר לקו הירוק במיסגרת שירות החובה שלהם, וחלקם שילמו על כך במאסר. אך קבוצת "יש גבול" יצרה, בכל זאת, תקדים חשוב. אנשיה סירבו לשרת בתקופת מלחמה. ההדים למעשים לא יישכחו במהרה, גם אם ישככו רעמי התותחים בלבנון, או שיוצבו שם כוחות ממושמעים ונאמנים בלבד. כבר עתה מכריזים רבים מסרבני השירות בלבנון, כי להבא יסרבו לצאת גם לשטחים הכבושים ה"ותיקים" יותר, בגדה, ברצועה ובגולן.

חשיבות מיוחדת נודעת למעשי הקבוצה בכך ששברה את אחת המוסכמות שעליהן נשען המישטר. המישטר מספק למתנגדיו כסות דמוקרטית כביכול, שתחתה הם יכולים לבצע מעשי פשע בשירותו ובה בעת לשמור על מצפון נקי. "הכרעת הממשלה הנבחרת" אומרים תועמלני המישטר, "מחייבת גם את האופוזיציה ותומכיה. אם יש לכם התנגדות – תביעו אותה בקלפי". אך אנשי "יש גבול" העדיפו לדחות מוסכמה זו, ולהחליפה בעקרון אחר, עקרון האחריות האישית של כל חייל למעשיו בעת מלחמה בלתי צודקת, והסירוב לקחת אחריות לפשעים בדרך של סירוב לבצעם.

הכבוד להשתייך לקבוצת "יש גבול" נפל בחלקם של אלה (מלבד הצעירים ביותר שבהם), אשר עד כה הסכימו לשרת בצבא, היססו, התחמקו מהכרעה אישית, או ניסו לעבור בין הטיפות. עובדה זו אינה צריכה להפריע לכל אלה שהחליטו כבר קודם שלא לשרת בכוחות הכיבוש, לומר: כל הכבוד!