דעיכתה (הזמנית?) של תנועת המחאה, שהגיעה לשיאה בהפגנת ההמונים לאחר טבח סברה ושאתילה, זרעה יאוש ואכזבה בחוגי מחנה השלום הישראלי. רציחתו של עיסאם סרטאווי בפורטוגל והתפוררותה של של"י יצרו מעין חלל ריק בשמאל הישראלי, וציפייה למילויו בהתארגנות מסוג חדש, בעלת תוכן חדש.

מלחמת לבנון רק החריפה את רגשות התסכול והניכור בקרב מיגזר רחב של הציבור הישראלי. מעולם לפני כן לא דיברו ישראלים רבים כל כך על סופה האפשרי של מדינת ישראל, ועל קיצו הצפוי של המפעל הציוני, כפי שמדברים היום. מלחמת לבנון דחקה הרבה אנשים לעבר גבולו של הקונסנזוס, ובפעם הראשונה צפו ישראלים רבים כאילו מן הצד במלחמה שמנהלת ממשלתם, כאילו אין זו מלחמתם.

מלחמת לבנון משכה את תשומת ליבה של האופוזיציה, ובצדק. אך בחסות אותה מלחמה נשכחו כמעט הדרישות האמריקאיות להקפאת ההתנחלויות בגדה וברצועה, ומגמות הסיפוח התבטאו בשטח באיכלוס מזורז של עשרות התנחלויות חדשות.

"המגמה להדק את הקשר בין הגדה לבין מדינת ישראל מוכרחה להביא לשואה", אמר הפרופ' יהושע אריאלי לכתב "הארץ" לפני יותר משנה. "או שהפלשתינאים עצמם יתמרדו, או שתהיה מלחמה וגירוש המוני, ואינני מאמין שמדינת ישראל תוסיף להתקיים אחרי שתארגן גירוש המוני מהגדה. העולם לא יקבל את זה. הכל – אבל זה לא..." ("הארץ", 7.5.82).

הפרופ' ישעיהו לייבוביץ' אמר ל"העולם הזה" (22.2.82) לאחר הטבח בסברה ובשאתילה, שאותו הישווה לפוגרומים שנעשו באוקראינה בחסות השלטונות:

"מה שקרה בלבנון, הטבח הנורא במחנות הפליטים, הוא צעד נוסף להתאבדותה של מדינת ישראל. לאנושות לא תהיה ברירה אלא להשמיד את מדינת ישראל".

הנוכחות המתמדת של הבעיה הפלסטינית ושל הפלסטינים עצמם, חותרת בהתמדה תחת בסיסה המוסרי של החברה הישראלית. היא משפיעה באורח ישיר או עקיף על כל מיגזר של החברה, על הפוליטיקה ועל הכלכלה, על אורח החיים ועל רמת החיים, על התרבות ועל המוסר, על הדת ועל המשפט. אי אפשר להתעלם ממנה.

על ראשיתו של הסכסוך ההיסטורי שבין הציונות לבין התנועה הלאומית הפלסטינית מעיב עדיין ענן כבד של מיתוסים, של שקרים ושל זיופים. דווקא הימין הציוני, כדי להגן על זכותו להתנחל בשכם ובחברון, מעז לעיתים להשוות את מעשיו דהיום למעשי המתנחלים הציוניים הראשונים, לפני מאה שנה. "מי שמערער על זכותנו לשבת בשכם, מערער בעצם גם על זכותנו לשבת בתל אביב", הם טוענים. ואילו השמאל הציוני, שמאמין עדיין כי מימוש הציונות היה אפשרי בדרך דמוקראטית ואף סוציאליסטית, מנסה בכל כוחותיו המידלדלים להכחיש את האמת ולכפור בעובדות. הוויכוח הזה מיותר, אומרים השמאליים האלה, מוטב לדבר על העתיד ולא לחפור בעבר.

ראשיתה של כל ביקורת בישראל היא ביקורת ההיסטוריה הציונית. בגיליון זה מתפרסמת רשימה המאירה את מלחמת 1948 באור אחר לגמרי מזה המקובל על כל המחנה הציוני. אנשי מחנה השלום ושלום עכשיו חייבים להתמודד עם העבר הזה. לא כדי לשקוע בוויכוח היסטורי עקר, אלא כדי לנסות להבין את ההיגיון ההיסטורי של הסכסוך הישראלי-ערבי, ולעצב השקפה ביקורתית על מקור הסכסוך שבין הציונות לפלסטינים. ההתמודדות הזו היא תנאי הכרחי להבנת ההווה; בלעדיה לא יהיה אפשר לעצב פתרון לבעיה הפלסטינית, או – לצידו השני של המטבע – לבעיה הישראלית.

בסוף 1957, לאחר שהורחק משולחן הממשלה, הירשה לעצמו משה שרת לגלות באוזני קהל מפלגתי בבית ברל מהירהורי ליבו על מקור הסכסוך, ועל תחושות הצד השני.

"ראו את תהליך גידולו והתגברותו של הישוב היהודי בארץ. היה זמן שהערבים היו 100%, אחר כך נעשו 90%, אחר כך 80%, 70%, ירדו מ-70%. אם יימשך תהליך זה, תצא הארץ מידיהם. הם ראו חלקים של הארץ שיצאו כבר מידיהם – כאשר הם נקלעים לתוכם, הם כזרים בתוך ארצם... כך נתגלגלו הדברים. נוצרה המדינה. היתה מלחמת השיחרור..."

ובהמשך: "לפי החלטת האו"ם, פסקו לנו 55% משטח הארץ ולמדינה הערבית 45% – שטח מחולק לשלושה משולשים, שחולקו בנקודה אחת. ובתוך 55% שלנו, היה הישוב הערבי צריך להוות 45% מן האוכלוסיה. זו היתה החלטת או"ם, שכל העם היהודי צהל לקראתה ויצא מדעתו מרוב שמחה, ב-29 בנובמבר 1947. גמר מלחמת השיחרור השאיר אותנו במצב כדלקמן: לערבים 20%, לנו 80% משטח הארץ – שטח רצוף, לא מפוצל, שהאוכלוסיה הערבית בתוכו מהווה, בקושי, 15%. זו היתה התוצאה של מלחמת השיחרור..." ("אות", בטאון המערך, ספטמבר 1966).

על עשרים האחוזים הללו מתווכחים בישראל יום יום, שעה שעה.

לספח או לא לספח? להתנחל בכל השטח הזה או רק בחלקים מסוימים ממנו? לפי תוכנית שרון או לפי תוכנית אלון? אוטונומיה או פשרה טריטוריאלית? נסיגה שלמה או ארץ ישראל השלמה?

עמדתנו בנושא זה התבטאה במשך שנים ארוכות בסיסמה שהעלינו כבר ב-1967: "הלאה הכיבוש!". לאחר מלחמת 73', כשעתיד השטחים הכבושים עלה על סדר היום המדיני, פירטנו את עמדתנו כך ("על השאלה הפלסטינית, כאן ועכשיו", נובמבר 1974):

אנו תומכים במאבק העם הערבי הפלסטיני לשיחרורו – לרבות מאבקו לנסיגה ישראלית ובלתי מותנית מכיבושי 1967 ולהקמת מיסגרת מדינית עצמאית בהם – ונאבקים –

  • למען נסיגה ישראלית מלאה, מיידית ובלתי מותנית מכל השטחים הכבושים!
  • נגד כל ניסיון ישראל להכתיב להמונים הפלסטיניים מי ייצגם!
  • נגד כל ניסיון ישראלי להכתיב מה יהיה עתידם של השטחים מהם תיסוג ישראל!

כעבור זמן לא רב הרגשנו צורך להדגיש את שתי הנקודות האחרונות בניסוח קצת אחר, ובצורה יותר מפורשת. משום כך העלינו בסדר העדיפויות את התביעה להכיר באירגון השיחרור הפלסטיני (אש"פ) כנציג הפלסטינים, ולנהל עימו משא ומתן, וקראנו להכרה בזכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית, כולל זכותו להקמת מדינה עצמאית.

יושם לב, שנזהרנו להישאר במישור הדיון על הזכויות הלאומיות, לא נכנסנו לדיון על גבולות ועל הסדרים מדיניים, והקפדנו לתמוך בזכותם של הפלסטינים לממש את זכותם להגדרה עצמית כרצונם. הדבר לא עבר ללא חילוקי דעות בקירבנו. היו חברים שהעלו בשלב זה או אחר הצעה לתמוך בהקמתה של מדינה פלסטינית בגדה וברצועה; לדעתם, עמדתנו עד כה אינה עונה בצורה חדה מספיק על השאלה העיקרית המעסיקה את דעת הקהל הישראלית: מדינה פלסטינית, כן או לא?

הצעה זו לא התקבלה. ההתפתחויות בשנה האחרונה מרמזות על הבעייתיות של עמדה כזאת. בעקבות מלחמת לבנון הולכת ומתחזקת האפשרות שירדן (עם או בלי אש"פ) תצטרף למשא ומתן המדיני. קיימת סבירות די גבוהה שבמקרה זה יעדיפו תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה הסכם שיכלול את נסיגת ישראל, גם ללא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הם עשויים לראות בהסדר כזה רע במיעוטו. עמדתנו הרשמית בעד נסיגה ישראלית ללא תנאי, ובעד זכות הפלסטינים להחליט על גורל השטחים מהם תיסוג ישראל, אינה מסבכת אותנו בשום בעיה במקרה כזה. יסכימו הפלסטינים לסידור על נסיגה ללא עצמאות, זו זכותם. מי אנו שנבוא להטיף להם אז, להתנגד להסדר כזה בשם "המדינה הפלסטינית העצמאית"? הלוא כל הסדר שיכלול פירוק ההתנחלויות, ועצירת הדינאמיקה ההתיישבותית הציונית, עדיף על פני המצב הקיים! למה לנו, אם כן, להתחייב על פתרון מסוים אחד, במיוחד כשאנו יודעים שאף הוא איננו בבחינת פתרון אמיתי של הבעיה הפלסטינית?

בניגוד לחברינו, רוב התומכים בהקמת מדינה פלסטינית בגדה וברצועה (ורק שם), כורכים את תמיכתם זו בתנאים מסוימים.

מדינה פלסטינית? כן, אך בתנאי שתהיה מפורזת...

מדינה פלסטינית? בוודאי, אך בתנאי שתכיר במדינת ישראל...

מדינה פלסטינית? למה לא, אך בתנאי שהדבר לא יסכן את בטחונה של ישראל...

התנאים הללו הופכים לקריקטורה את מימוש הזכות להגדרה עצמית, ומייעדים לפלסטינים תפקיד של עניים בפתח המייחלים לרצונו הטוב של הפריץ הישראלי, כדי לקבל טובה מידיו. לעיתים מבטאת הקמת המדינה הפלסטינית, בעיני היונים הציוניות, מטרה אחרת לגמרי.

א"ב יהושע, למשל, רוצה שמדינה זו "תפתור" גם את בעייתם של הפלסטינים אזרחי ישראל.

"הניכור הנוכחי של ערביי ישראל הוא, וכולנו מאמינים בכך, מצב ביניים עד לשלום ולהסדר הסופי, שבמיסגרתו תקום אותה מדינה פלשתינאית לצידה של ישראל, אשר במובן מסוים תעזור לפלשתינאים הישראלים לשכך את ניכורם. כי בוודאי תצטרך להימצא הדרך להציע אפשרות של שיחרור הישראליות של הערבים הישראלים, על ידי יצירת סטאטוס מיוחד של אזרחים פלשתינאים בתוך המדינה היהודית, אשר יהיו קשורים מוניציפאלית למקום מושבם בישראל, ופוליטית למדינה הפלשתינאית שליד ישראל. דווקא קיום האופי הציוני המתמיד של ישראל יחייב מחשבה על סוג אזרחות 'כפולה' כזו..."

אך במיסגרת הפתרון המוצע, רוצה א"ב יהושע, לא פחות ולא יותר, להתגורר אף הוא בגדה המערבית, לפי אותו סידור:

"אלה יכולים להיות חיים משוגעים ממש. לגור למשל בפרבר של רמאללה, לשלם מיסים עירוניים נמוכים לעיריית רמאללה, ליהנות מאקולוגיה ערבית כפרית ובה בעת ליהנות מתרבות יהודית מלאה בירושלים, להשתתף בחיים פוליטיים ישראליים, לצפות בטלביזיה יהודית..." ("עמדה", פברואר 75').

מיסים נמוכים ואקולוגיה כפרית, משמעם מדינה פלסטינית מפגרת, לא מתועשת, התלויה כלכלית בישראל. והאם יוכל, לדעת א"ב יהושע, פליט פלסטיני מ-1948 לנצל סידור כזה, ולחזור למולדתו? לא – "אני חושב שיש להתנגד לחלוטין להחזרתם של פליטי 1948 למדינת ישראל..."

כל התניה של הנסיגה כמוה כהסכמה להמשך הכיבוש, גם אם בעל הדבר עצמו אינו מתכוון לכך. כל ניסיון להכתיב מראש דפוסים פוליטיים, חברתיים וכלכליים שלפיהם יתנהלו השטחים לאחר הנסיגה הישראלית, כמוהו כדחיית עקרון זכות ההגדרה העצמית.

לעומת כל אלה, אנו אומרים: כדי להתקדם לשלום, כדי לעלות על הדרך שתובילנו לפתרון מלא של הבעיה הישראלית-ערבית, עלינו לתמוך בזכותם של הפלסטינים לכונן מדינה עצמאית בגדה וברצועה, אם רצונם בכך; לתמוך ללא שום תנאי . הווה אומר: להיאבק נגד הכיבוש, למען נסיגה מלאה, מיידית ובלתי מותנית של ישראל מכל השטחים הכבושים.

לא צריך להיות ב"מצפן" כדי לתבוע נסיגה כזו; אפשר להתייצב מאחורי עמדותיו המוצהרות של הפרופ' ישעיהו לייבוביץ'.

מוטב לסגת היום ללא תנאי, ולפתוח בתהליך אמיתי לקראת שלום מעמדה של רצון טוב, מאשר לדחות את הנסיגה למחר, להתעקש על תנאים ותנאי תנאים, ולאבד את הסיכוי לשלום לשנים ארוכות.

מי שמקבל את ההיגיון הזה, כמונו, לא יכול לחתום בשתי ידיים על הסיסמה "מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל"; לא רק שהיא מבטאת יחס סימטרי בין כובש ונכבש, בין מדכא ומדוכא, בין מנשל ומנושל, אלא גם מתנה את הקמת המדינה הפלסטינית בהכרה בישראל, בישראל הקיימת, הציונית, המיוסדת ופועלת על חשבון הפלסטינים תוך כדי נישולם, דיכויים ואפלייתם. סיסמה זו באה לבטא הרבה יותר מאשר מציאות גיאוגרפית רצויה למחבריה. היא באה לבטא השלמה עם המימסד הפוליטי הציוני, הבנוי על שלילת זכויות הפלסטינים, גם אם תוך צימצום שליטתו הישירה לגבולות ה-4 ביוני 1967. אנו לא השלמנו איתו לפני 1967 (הפקעת קרקעות, תקנות ההגנה לשעת חרום, הקרן הקיימת, יהוד הגליל, הוצאת "אל ארד" אל מחוץ לחוק...) ואין לנו שום סיבה להשלים איתו היום.

השמאל הישראלי ומחנה השלום הישראלי סובלים באורח כרוני מ"מעשיות" ו"ריאליזם". תחת חזון לעתיד לבוא – מנסחים דרישות מעשיות לכאורה, מטליאים טלאי על גבי טלאי, מתפשרים עם עצמם ועם תביעותיהם שלהם, כאילו השלטון בידם וכאילו יש לפשרותיהם משמעות מעשית. ותחת מצע מהפכני, שידרבן ישראלים נואשים ואובדי דרך לחפש מסילות חדשות – מתחככים בשולי הקונסנזוס, בתקווה לנגוס ממנו נתחים.

מעשיות – כן; ריאליזם – בוודאי, אבל לשם מה ובשם מה?

עיסאם סרטאווי המנוח זכה רק לאחר הירצחו להערכה על מאמצי השלום שלו, מפי אנשים רבים שסרבו להודות בכך בחייו. למרות כל הסילופים והרמיזות, ועל אף נכונותו של סרטאווי לנהל מגעים עם גורמים ציוניים, הוא לא השלים אף פעם עם הציונות. ראיה לכך היא ההצעה שהעלה בראיון לשבועון הסעודי "אל-מג'לה" ושתוכנה פורסם ב"העולם הזה", 21.4.82, לפני מלחמת לבנון והשפעותיה:

"לדעתנו יש להידבר עם כל הכוחות שמתקיימים בהם התנאים הבאים: ראשית, הסכמה לנסיגה מלאה מן השטחים שנכבשו בשנת 1967. שנית, הכרה באש"פ כבנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני. שלישית, הכרה בזכות העם הפלסטיני לכונן את מדינתו העצמאית בהנהגת אש"פ, שבירתה ירושלים. רביעית, הכרה בזכות השיבה של העם הפלסטיני".

אין ספק שהנקודה הרביעית הרתיעה את מחנה היונים הציוניות, במיוחד בגלל "חוסר המעשיות" שלה. למה לדבר עכשיו על הפליטים? מספיק לדבר על הנסיגה הישראלית והקמת המדינה הפלסטינית... באה מלחמת לבנון והחזירה את בעיית הפליטים לראש סולם העדיפויות.

בשבילנו אין זו רק שאלה עקרונית ומוסרית. שאלת הפליטים היא שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה, המצביעה על כך שפתרון הבעיה הפלסטינית אינו מתמצה רק בנסיגה מכיבושי 67'. הבעיה הפלסטינית אינה דומה לבעיית סיני, או הגולן, או בעיית לבנון. השלום עם העם הפלסטיני מורכב יותר ומסובך יותר מהשלום שנחתם בין בגין וסאדאת, ומההסכם הישראלי-לבנוני. הוא נוגע לא רק בדיפלומטיה, בנסיגה של צבאות ובקשרים כלכליים, אלא גם באופייה של מדינת ישראל.

האם לאחר הנסיגה תיוותר מדינת ישראל כמות שהיא? מסתגרת, אקסקלוסיבית יהודית, בעלת שליחות עולמית כל יהודית, תלויה בארצות הברית ונכונה לשרת אותה גם בעתיד, או שתהפוך למדינה דמוקראטית באמת, מדינת תושביה היהודים והערבים? האם ינוצלו הנסיגה והשלום עם הפלסטינים ליצירת גשר וקשר אל העולם הערבי כולו, או שהשטחים שיפונו ישמשו כמאגר של פועלים וככלי קיבול שלתוכו אפשר יהיה, בהזדמנות, לדחוף את מאות אלפי הפלסטינים אזרחי ישראל ולייהד את המדינה היהודית הלכה למעשה? האם ינוצל הסדר של שלום לתחילת השתלבות החברה הישראלית במרחב, או להקמת מסך ברזל תרבותי וליצירת גטו יהודי מרצון במזרח הערבי?

שאלות לא נעימות, אולי, אך דורשות תשובה.