כבלי השיעבוד של האשה – משה מחובר

‏‏הקדמה לתרגום העברי:
להלן תרגומו המעובד של מאמרי שהתפרסם במקורו באנגלית בכתב-העת המארכסיסטי "קריטיק", היוצא-לאור בסקוטלנד (גיליון 15, שנת 1981‏).

מטרת המאמר היתה לערער על אחת ההשקפות הרווחות בקרב האגף הסוציאליסטי של התנועה הפמיניסטית במערב, והמתמצה בסיסמה: "אין סוציאליזם ללא שיחרור האשה, ואין שיחרור האשה ללא סוציאליזם". בעוד שחציה הראשון של סיסמה זאת נראה לי נכון לחלוטין, ואף מובן מאליו, הנני חולק על חציה השני. לדעתי אין השאיפה לשיחרור האשה מובילה בהכרח למאבק נגד הקפיטאליזם בתור שכזה, ולמען מהפכה סוציאליסטית.

כמובן, אם במונח "שיחרור האשה" הכוונה היא לשיחרור מכל דיכוי וניצול, ובכלל זה דיכוי וניצול שאינם מיוחדים לנשים בלבד, הרי ברור ש"שיחרור" במובן רחב זה מחייב הפלת הקפיטאליזם והקמת חברה סוציאליסטית. אולם במאמר זה הנני מתייחס רק לשיחרור האשה במובן הצר של המונח: שיחרורה מן האפליה-לרעה לעומת הגבר, מניצול האשה ודיכויה כאשה, מחוסר השוויון בין נשים לגברים. לדעתי ניתן להגיע למצב של שוויון מלא, הלכה למעשה, בין נשים לגברים גם במסגרת הקפיטאליזם; המאבק למען שוויון בין המינים אינו מחייב, כשלעצמו , מהפכה סוציאליסטית. יתר-על-כן, ההתפתחות, הממשית אכן מובילה בכיוון זה; המאבק לשוויון האשה (שבראשו עומדות פמיניסטיות מכל הגוונים, לא רק סוציאליסטיות) לא נתקל עדיין בשום מחסום שבכדי להתגבר עליו מן ההכרח לבטל את המישטר הקפיטאליסטי . ולדעתי אין כל סיבה, תיאורטית או מעשית, שייתקל במחסום כזה בעתיד.

הפמיניסטיות הסוציאליסטיות בוודאי לא יסתפקו במצב כזה; אין הן שואפות להשיג שוויון בין המינים במסגרת הקפיטאליזם, אלא לשיחרור החברה כולה, נשים כגברים, מן הקפיטאליזם עצמו. הרי משום כך הן סוציאליסטיות. אילם השאלה הנדונה במאמר זה איננה האם מצב של שוויון בין המינים במסגרת הקפיטאליזם הוא מצב אידיאלי שיש להסתפק בו (ודאי וודאי שלא!) אלא האם הוא מצב אפשרי. לדעתי הוא לא רק אפשרי מבחינה הגיונית, אלא אף ההתפתחות הממשית מובילה אליו, וקיימים סיכויים ניכרים להגשמתו.

אם אכן יושג שוויון מלא בין המינים במסגרת· הקפיטאליזם, הרי שבכך תבוטל עצם סיבת קיומה של התנועה הפמיניסטית (ובכלל זה אגפה הסוציאליסטי). וזאת לא משום שבכך יוגשמו כל שאיפותיהן של כל הפמיניסטיות, אלא פשוט משום שבמצב של שוויון בין המינים לא תהיה כל סיבה או הצדקה לקיים תנועה מיו‏חדת לשיחרור הנשים. במובן זה ניתן לומר כי ביטול האפלייה בין המינים – ולו גם במסגרת הקפיטאליזם! – היא המטרה האובייקטיבית של התנועה הפמיניסטית, אם כי בוודאי איננה מטרתן הסובייקטיבית של הפמיניסטיות הסוציאליסטיות.

במאמר זה אין כוונתי לערער על הפמיניזם ובוודאי שלא על הסוציאליזם. וכן אינני יוצא נגד השילוב בין פמיניזם לסוציאליזם; להיפך, הנני שותף לדעה שבין השניים יש קשר הכרחי: אין סוציאליזם ללא שיחרור האשה. אבל הנני מערער על התפישה שלפיה יש סימטריה בין סוציאליזם לפמיניזם, ועל הטענה שהפמיניזם, מתוך הגיונו הפנימי, חייב להוביל לסוציאליזם.

*  *  *

מזה עשור שנים מעורר הפמיניזם בן-זמננו ויכוח ודיון ערים בשמאל. מאמרים לאין ספור נכתבו על שיחרור האשה ועל היחס בינו לבין המאבק לסוציאליזם. ובכל זאת עדיין אפוף הנושא בערפל כלשהו. במיוחד, עדיין לא הכירו המארכסיסטים בבהירות מספקת בכך, ששיחרור האשה בתור שכזאת הוא עניין "בורגני-דמו‏קראטי" ולא עניין ספציפי לסוציאליזם. הנני משתמש כאן במונח "בורגני-דמוקראטי" ללא כוונת גנאי או זילזול. להיפך, תביעות בורגניות-דמוקראטיות הריהן בסיסיות יותר מתביעות סוציאליסטיות ‏ספציפיות, ובמובן זה קודמות הראשונות לאחרונות. גישה של זילזול כלפי תביעות ומאבקים ליבראליים "גרידא" נוגדת את המארכסיזם ניגוד עמוק.

כדי להבהיר זאת בתכלית הבהירות, הבה נתאר לעצמנו שכאן בבריטניה עדיין קיימת העבדות – לא בתעשייה ובשאר הענפים המייצרים סחורות לשיווק, אלא במשק-הבית: ‏נדמה לעצמנו שעבודות משק הבית נעשות בידי עבדים. במצב כזה, אין ספק שהסוציאליסטים היו מתייצבים בשורות הראשונות של המאבק לביטול העבדות. את ‏הנימוקים לכך כמעט שאין צורך לפרט: העבדות איננה רק מתועבת מבחינה מוסרית, אלא ‏גם היתה מהווה , בנסיבות זמננו , מכשול עצום בפני הקידמה של החברה בכללותה, בפני התפתחות כוחות הייצור. ואם היה מתגלה ‏שאי-אלה בני-אדם המתקראים "פעילים סוציאליסטים" מחזיקים עבדים המכבסים ומבשלים בשבילם, הרי היה זה נחשב לגילוי מביש ביותר – מביש לאין-ערוך מן העובדה שסוציאליסטים מסויימים (כמו אנגלס, ובאמצעותו במידה מסויימת גם מארכס) התפרנסו או מתפרנסים מניצול עבודה שכירה. ואם היה מתגלה שאי-אלה מפלגות או קבוצות סוציאליסטיות מחזיקות עבדים המשמשים כמגישי תה וכעובדי עבודה משרדית "שחורה" – הרי היתה פורצת שערוריה נוראה, שהיתה בוודאי שמה כל מפלגה או קבוצה כזאת כמטרה לבוז וללעג, וגורמת להתפרקותה. ואף-על-פי-כן, אין שום מארכסיסט יכול להכחיש שהתביעה לביטול העבדות היא תבי‏עה בורגנית-דמוקראטית, ולא תביעה סוציאליסטית ספציפית.

כוח הלידה וכוח הארנק

המשל הזה (עבדות) אינו כה רחוק מן הנמשל (שיעבוד האשה) כפי שאולי נדמה במבט ראשון. היחסים הנכפים על הנשים, בתור ‏נשים, בחברה הנשלטת על-ידי גברים, דומים הרבה יותר ליחסי השיעבוד שהיו קיימים ‏בחברות טרם-קפיטאליסטיות (עבדות או צמיתות) מאשר ליחסים האופייניים לקפיטאליזם, שצורתם "כלכלית טהורה". יחסי השיעבוד הטרם-קפיטאליסטיים היו יחסים בין-אישיים במישרין, יחסי שליטה ישירה של אדם על אדם. וכן היו הם יחסים מסורתיים: מקומו של אדם במסגרת יחסים אלה – מעמדו בחברה – נקבע מלידה; האדון היה אדון-מלידה, והצמית – אף הוא היה צמית מלידה. אדם שהתעשר או התרושש לא שינה בגין זה את מעמדו החברתי, לפחות לא באופן אוטומאטי. היו אצילים דלים וצמיתים אמידים; וברומא היו אף עבדים עשירים מאוד. לעומת זאת, היחסים הקפיטאליסטיים הם סחורתיים; ‏מה שמאפיין יחסים אלה (בצורתם האידיאלית ה"מושלמת") הוא היותם בלתי אישיים ואנונימיים. אין הם יחסים אישיים ישירים, אלא מתווכים באמצעות חפצים. מה שקובע את מעמדו החברתי של אדם אינו "מי הוא" אלא "מה יש לו"; כוח שליטתו של אדם על זולתו חבוי בתוך ארנקו. העושר הבורגני הוא-הוא ‏כוח השליטה הבורגני.

היחס המיני היחיד שיש לו אופי קפיטאליסטי מובהק הוא יחס הזנות. מה שמאפיין את הזנות הוא היותה יחס מסחרי-טהור, שירות בתשלום; ויחס הזנות הוא גם בלתי-אישי ואנונימי עד כמה שמגע גופני קרוב בין יצורי ‏אנוש מסוגל להיות בלתי-אישי ואנונימי. יחס ‏חילופי הסחורה מופיע כאן ממש במערומיו (העובדה שהזנות היתה קיימת אלפי שנים לפני שבא הקפיטאליזם לעולם איננה חשובה לגבי הדיון הנוכחי; הקפיטאליזם לא המציא את חילופי הסחורות, אלא רק הכליל אותם והביאם למסקנתם הקיצונית). ואופייני הדבר, שתביעה לביטול הזנות אינה מועלית לא על-ידי הליבראלים ולא על-ידי הפמיניסטיות (עד כמה שידוע לי) – ובצדק; אם-כי הן הליבראלים והן הפמיניסטיות, וכן כמובן הסוציאליסטים, שואפים ליצור תנאים חברתיים שבהם תעבור הזנות מן העולם.

ואולם, פרט ליוצא מן הכלל זה של יחסי הזנות, הרי מקום הגבר והאשה במערכת יחסי השליטה והכפיפות הבין-מיניים בחברה המבוססת על עליונות גברית – מקום זה נקבע מלידה, ובעצם תשעה חודשים לפני כן, ברגע יצירת העובר. כי מרגע זה כבר נקבע אם יוולד בן זכר, עדיף זכויות, או בת נקבה, נחותת זכויות. שיעבוד האשה במשפחה שבה קיימת עליונות גברית הוא שיעבוד אישי במובן הישיר ביותר, ההיפך הגמור מיחס סחורתי אנונימי. אומנם, האשה יכולה למכור את עצמה לשיעבוד זה; אבל הרי גם בחברות שהיתה קיימת בהן עבדות יכלו גברים ונשים להתמכר לעבדים ושפחות. לכן כאשר אומר פרידריך אנגלס (בספרו "מוצא המשפחה, הקניין הפרטי והמדינה") שבמשפחה המודרנית, הנשלטת על-ידי הגבר, "הבעל הוא הבורגני" ואילו האשה כביכול "מייצגת את הפרוליטאריון" – הרי שבכך הוא משתמש בלשון ציורית ובלתי מדוייקת, ואף מטעה במידת-מה. לעומת זאת, שני פסוקים לפני-כן מתבטא אנגלס במירב הדיוק המדעי באומרו: "המשפחה האינדיבידואלית המודרנית מבוססת על שיעבודה הביתי של האשה, אם בגלוי ואם בסמוי." (בדימוי הקודם, הבלתי-מדוייק, אין כמובן כל רע אם מתייחסים אליו כאל ציור-לשון גרידא, ולא כאל הגדרה מדעית – באותה רוח כפי שמדברים לעיתים על העבודה השכירה כעל "עבדות-בשכר", ביטוי שאינו מדוייק מבחינה מדעית.) והנה, ההיגיון הפנימי וההכרח של הקפיטאליזם חותר, צעד אחר צעד, לפירוקם של כל יחסי השליטה והשיעבוד המסורתיים והאישיים במישרין, של כל יחסי הכפיפות הנקבעים מלידה. שיעבוד האשה הוא, כפי שראינו לעיל, יחס כזה כדיוק. מבחינה חשובה אחת המשפחה ה"בורגנית", כלומר זו הקיימת בחברה הבורגנית בת-ימינו, איננה בורגנית כלל: שליטת הגבר מהווה שריד של תופעה טרם-קפיטאליסטית, אשר לא נעלמה עם התהוות הקפיטאליזם. לא הקפיטאליזם יצר את שיעבוד האשה; הוא ירש תופעה זאת מתצורות חברתיות קודמות וסיגל אותה במידת האפשר לצרכיו. אבל הישרדותה של השליטה הגברית נוגדת ‏את ההיגיון הפנימי של הקפיטאליזם, והתביעה לביטול שליטה זאת היתה תמיד תביעה ליבראלית, בורגנית-דמוקראטית – ואכן, בכך כבר הכיר בבירור ג'והן סטיוארט מיל, נביאו המובהק של הליבראליזם.

‏מדוע נשתמרה עליונות הגברים זמן כה רב גם תחת הקפיטאליזם? יתכן מאוד שהסיבה לכך היא זו שעליה הצביע אנגלס: הקפיטאליזם התפתח לראשונה בקרב חברות שכבר היו נתונות בשליטה גברית, והוא אימץ לעצמו את נוהגי ירושת הרכוש, מאב לבן. בכדי להסדיר את ענייני הורשת הרכוש, צריך לדעת בביטחון מיהו אביו של מי. התנאי ההכרחי לכך הוא כפיית "צניעות" מינית על האשה, כלומר דיכוי מיניותה ופיקוח עליה על-ידי הגבר ¹.

כוח מילואים תעשייתי

ואף על פי כן, התקדם עניין שוויון הנשים התקדמות עצומה במהלך העידן הקפיטאליסטי. אין ספק שהיו גם נסיגות; והדרך לשוויון מלא עדיין רבה. אבל אם נשווה את מצבה של האשה היום בארצות הקפיטאליסטיות המפותחות אל מצבה באותן ארצות לפני מאה, חמישים, או אף עשרים וחמש שנה, או אל מצב האשה בימינו בארצות התת-מפותחות, שבהן מפגרת התפתחותם של היחסים החברתיים הבורגניים – אז נוכל להעריך נכונה את ממדיהם וממשותם של ההישגים שכבר הושגו.

ברור שקידמה זו לא התרחשה "מאליה", אלא כתוצאת פעולת-הגומלין הדיאלקטית של השינויים בתנאים החומריים, ההתקדמות ‏בגישה לשאלות מין ומוסר, והמאבק הפעיל והנחוש למען זכויות האשה. במאבק זה חייבים הסוציאליסטים לתמוך תמיכה מירבית. אולם אין צורך להיות סוציאליסט כדי לתמוך במאבק לזכויות האשה, ואף להשתתף בו השתתפות פעילה. ואכן, רבות מפעילות המאבק הן ליבראליות-רדיקאליות, שאינן סוציאליסטיות כלל, אלא חסידות הקפיטאליזם.

אין יסוד להניח שהתביעה לשיחרור האשה היא "תביעת-מעבר", כלומר שהמאבק להגשמתה מוביל בהכרח אל מחוץ לגדר הקפיטאליזם, ומצביע לעבר הסוציאליזם. על כל פנים, המאבק לזכויות האשה איננו בעל פוטנציאל כזה יותר מאשר המאבקים למען שאר הזכויות והחרויות הבורגניות- דמוקראטיות. אומנם, כל הזכויות והחרויות הללו כפופות, תחת שלטון הקפיטאליזם, למיגבלות חומריות מרחיקות לכת, מיגבלות שרק הסוציאליזם יוכל להביא לביטולן. אולם הסרת המיגבלות האלה תביא לא רק להרחבה עצומה של הזכויות והחרויות הבורגניות למיניהן, אלא גם לביטול המחיצות בין זכות לזכות, ולהתמזגותן בתוך החרות הכללית של היצרנים המאוגדים.

‏יש המצביעים על כך שהקפיטאליזם זקוק לעבודת משק-הבית לשם ייצורו-מחדש של ‏כוח העבודה; ועבודת משק-הבית מבוצעת ברובה בידי נשים. מכאן נובע, כביכול, כי הקפיטאליזם מחייב את ריתוק האשה לעבודת משק-הבית. ואולם אין הדבר כך; אין שיחרור האשה מתפקיד זה סותר את קיום הקפיטאלי‏זם. הקפיטאליזם אומנם זקוק לכוח עבודה שכיר, ולשם ייצור-מחדש של כוח-עבודה זה ‏מן ההכרח שיבוצעו עבודות משק-הבית – בישול, ניקוי, כביסה, גידול ילדים והשגחה עליהם. אבל מבחינת הקפיטאליסט (או הקפיטאליסטית) אין זה משנה מי מבצע עבודות אלו ובאיזו מסגרת. הקפיסאליזם יכול להמשיך ולהתקיים בין אם עבודת משק-הבית מבוצעת על-ידי נשים ובין אם היא מבוצעת ‏על-ידי גברים (או במשותף, על-ידי בני שני המינים); בין אם עבודה זאת מתבצעת במסגרת המשפחה הגרעינית, או במסגרת של הסדר קיבוצי כלשהו.

‏מן המפורסמות היא העובדה שהקפיטאליזם מנצל בכל מקום את מצבן הנחות של הנשים ומשתמש בהן כבכוח מילואים תעשייתי , המועסק בעבודות גרועות, בשכר נמוך ובתנאים ירודים. אין ספק שמצב זה הוא נוח לקפיטאליסטים, ומביא להם רווחים נאים. אבל מכאן לא נובע עדיין כי יש סתירה הכרחית בין המשך קיומו של הקפיטאליזם לבין השגת שוויון ממשי בין נשים וגברים. האמת היא שהקפיטאליזם השתמש תמיד לצרכיו ולרווחיו בצורות שונות של כפיפות ושיעבוד חברתיים, גם כאשר אלה נוגדות ניגוד עמוק את הגיונו הפנימי של הקפיטאליזם. כדוגמה בולטת לכך נזכיר את השימוש הקפיטאליסטי בעבדות: ‏למרות הסתירה בין מהות הקפיטאליזם לבין מוסד העבדות, לא בחל הקפיטאליזם מלהפיק רווחים שמנים ממוסד זה. ואולם, באורח בלתי-נמנע יוצר הקפיטאליזם את התנאים לביטולן של צורות שיעבוד אלה. כמובן, מכאן לא נובע שביטול זה מתרחש באורח אוטומאטי; להיפך, הוא מצריך מאבק מר.

הנימוק היחיד המובא בזכות ההנחה, ששיחרור האשה נוגד במהותו את הקפיטאליזם וניתן להגשמה רק בסוציאליזם, הוא הנימוק שהקפיטאליזם קשור מעיקרו בתכונות גבריות כביכול, ואילו הסוציאליזם במהותו כרוך בתכונות נשיות כביכול. אבל זהו נימוק סכסיסטי, שיש לדחות אותו מכל-וכל: אין לקבל את ההנחה בדבר קיום הבדלים "טבעיים" ובלתי-משתנים בין אופי "גברי" לאופי "נשי". הסיבה היחידה שנימוק זה נראה אולי סביר במבט שטחי, היא בכך, שהקפיטאליזם התפתח למעשה בחברה שהיתה נשלטת על- ידי גברים, וכתוצאה מכך חל זיהוי חלקי בין אי-אלה תכונות אופי שנחשבו ל"גבריות" לבין תכונות שאותן עודד הקפיטאליזם. אולם הקשר בין הקפיטאליזם לבין שלטון הגברים איננו מהותי, והזיהוי בין תכונות-אופי קפיטאליסטיות לבין ה"גבריות" הוא עניין שבמוסכמות גרידא. לאמיתו של דבר יכולה אשה להיות, בהצלחה גמורה, לא רק פועלת או מלכה, אלא גם חיילת, סוחרת, בעלת-הון, או ראש ממשלה שמרנית. אשה כמו מארגרט ת'אצ'ר איננה "נשית פחות" מאשר אשה כרוזה לוכסמבורג. הקפיטאליזם אינו "גברי" יותר מאשר הוא "לבן-עור".

הקרון והקטר

‏בכל הנאמר עד כה אין חידוש רב; אלה הן אמיתות מארכסיסטיות פשוטות וברורות, אך קיימות כנראה שתי סיבות לכך שקבוצות מארכסיסטיות כה רבות לא הכירו בהן בבהירות מספקת.

‏הסיבה האחת היא, שסוציאליסטים רבים ממין זכר, ביחוד בקרב האינטלקטואלים, לוקים ברגשות אשמה ובושה בנושא זה של שיעבוד האשה. ניתן להשוות זאת לרגשות האשמה והבושה הרווחים בין סוציאליסטים מערביים רבים בנושא הדיכוי הקולוניאלי המתועב של העולם השלישי – רגשות אשר עודדו את הסטיה האידיאולוגית הרווחת, הרואה כל תנועה אנטי-אימפריאליסטית לשיחרור לאומי כאילו היתה בהכרח סוציאליסטית ‏במהותה. בשני המקרים, רגשות האשמה והבושה יש להם על מה שיסמכו. אך רגשות כאלה, ויהיו מוצדקים ככל שיהיו, אינם יכולים לשמש מדריך בלעדי לתיאוריה ולמעש הפוליטיים. יתר על כן, במקרים מסוימים יכולים רגשות כאלה להוביל לשגיאות פוליטיות נוראות; למשל, רגשות האשמה והבושה כלפי קורבנותיו היהודיים של הנאציזם גרמו לכך שסוציאליסטים רבים במערב נוקטים עמדה סלחנית כלפי הציונות.

‏הסיבה השניה היא, שהסוציאליסטים, נשים וגברים כאחד, התרשמו עמוקות מן המרץ שאינו מוטל בספק, מן הרוח הלוחמת, מן החדשנות היוצרת ומן החמימות האנושית שבהן מצטיינים חלקים מסויימים של תנועת הנשים. וכתוצאה מכך התעוררה בלב רבים מהם התקווה לחבר את קרון הסוציאליזם המהפכני (אשר איבד משהו מתנופתו אחרי שנות ה-70‏ המוקדמות) אל הקטר של תנועת שיחרור האשה. ובהשתעשעם בתקווה זו, הם רואים מהרהורי ליבם ומאמינים שהקטר הפמיניסטי עתיד בהכרח להוביל אל המטרה שאליה מועדות פני הקרון הסוציאליסטי המהפכני. באמונה זו טמונות סכנות הן עבור התנועה הפמיניסטית והן עבור התנועה הסוציאליסטית. הברית ביניהן היא אפשרית ואף נחוצה, אך ברית המבוססת על אשליות ועל חוסר-בהירות עלולה להביא לחבלה בפמיניזם – כתוצאה מחוסר הערכה מספקת של מה שניתן להגשים במסגרת הקפיטאליזם! – ­או לסטיה מן המטרה הסוציאליסטית, כתוצאה מהערכה מופרזת של הפוטנציאל הסוציאליסטי הגלום כביכול בפמיניזם.