מנחם בגין השחית את המילה והעניק לה פירוש מעוות. אך במושג "אוטונומיה" גלום הסיכוי לפתרון המתקדם ביותר של השאלות הלאומיות.

 

מלחמת לבנון הציבה מחדש על סדר היום של המזרח התיכון את בעיית הפליטים. בלי משים נסגר מעין מעגל היסטורי: לפני 1967 נחשבה הבעיה הפלסטינית כבעיית פליטים בלבד, שאלה אנושית ללא מימד לאומי; מלחמת יוני 1967 אישרה את הקביעה הפלסטינית, שנתמכה על-ידי מאבקו המזוין של ה"פתח", כי השאלה הפלסטינית היא בעיה לאומית, בעייתו של עם שנשללו ממנו זכויותיו הלאומיות; ומלחמת לבנון סגרה למעשה את המעגל ההיסטורי: שעה שהעולם כולו משוכנע עתה שהשאלה הפלסטינית היא בעיה לאומית (שיש לפותרה במסגרת מדינה פלסטינית בגדה וברצועה), צצה ועולה שוב בעיית הפליטים ומציבה סימן שאלה על הפתרון הפוליטי הזה: מדינה בגדה וברצועה אינה פותרת את בעיית הפליטים, אלא אם יגורשו אליה נגד רצונם.

הפתרון היחיד לבעיית הפליטים קשור בהכרה בזכותם האנושית הבסיסית לשוב למולדתם, דהיינו לתחומי הקו הירוק. אבל עצם הדיון בפתרון כזה, עצם העלאתו כאפשרות, מעמידים מייד למבחן את מהותה של מדינת ישראל. אם יותר לפליטים לשוב, לא תהא זו עוד מדינת ישראל המוכרת לנו כיום.

גם ללא הפליטים חיים בתחומי ישראל חצי מיליון אזרחים פלסטינים שיש להם בעיה. מי שמתנגד לגירוש חצי מיליון הפלסטינים האלה אינו יכול עוד להתחמק מהדיון בשאלה, מה צריך להיות הסידור הנכון של חיים בשוויון בין האזרחים הישראלים והפלסטינים החיים היום בישראל. לדעתי, כל סידור כזה שיספק גם את דרישות הצדק וגם את מאווייהם של מרבית אזרחי-ישראל הישראלים והפלסטינים, יוכל להוות דוגמא להסדר של חיים משותפים גם לאחר שיבת הפליטים. אם נלמד כולנו לפתח כבר עתה דגם של חיים משותפים בשוויון בין ישראלים ופלסטינים, ואם ניאבק למימושו של דגם כזה, הוא יוכל להוות בסיס ליחסים הדדיים גם אם ישתנו יחסי הכוחות בעתיד לרעת הישראלים. בקיצור, עשה לחברך מה שהיית רוצה שיעשה הוא לך אם יחסי הכוחות היו הפוכים.

*  *  *

בחודש נובמבר 1980 אסרה ממשלת ישראל על קיומו של "קונגרס ההמונים הערביים בישראל", שעמד להתכנס אז בנצרת. מנהיגי רק"ח, שיזמו את כינוס הקונגרס, דאגו להישבע השכם והערב על נאמנותם לזכות קיומה ובטחונה של מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק, אך ללא הועיל. לא הועילה להם גם הזמנתם של "כוחות דמוקרטיים יהודיים" להשתתף בקונגרס כאורחים וכמשקיפים.

וילנר: עלבונה של רק"ח

הקונגרס ומנהיגיו הואשמו בנטיות בדלניות, ובניסיון ליצור רקע מתאים לקריעת שטחים מגוף המדינה. האשמה זו נדחתה בתוקף על ידי חברי רק"ח, אשר חרתו על דגלם את הסיסמה "אחווה יהודית-ערבית". היה בתגובתם אף ביטוי של עלבון: הם, שנהגו להטיח האשמות דומות בכל התארגנות לאומית פלסטינית שקמה בתוך ישראל (דוגמת "אל-ארד" בשנות ה-60 ו"אבנא אל-בלד" בשנות ה-70); הם, שהואשמו ב"בגידה" על ידי חוגים לאומיים פלסטיניים בגלל תמיכתם העקבית בשלומה ובטחונה של מדינת ישראל; הם, שניסו להוכיח כל השנים כי הם (בעברית) הפטריוטים הישראליים הטובים ביותר, דווקא הם זכו להיות מואשמים בבדלנות!

המוזר מכל הוא, שבמקרה זה אכן היה בסיס לראיית הקונגרס כהתארגנות בדלנית; אולם תוך כדי המאבק על זכותם של הפלסטינים בישראל להתארגן בקונגרס לאומי כזה, ובתוך המערכה נגד הוצאתו אל מחוץ לחוק, נדחה כל דיון לגופו של עניין. היום, במבט לאחור, נראה שהקונגרס היה יותר קונגרס של רק"ח ותומכיה מאשר "קונגרס ההמונים הערביים". עובדה: ההמונים הערביים לא יצאו להגן על הקונגרס "שלהם", ואילו רק"ח הגנה על הקונגרס שלה בצורה פושרת ונרפה, כפי שהיא רגילה לעשות בכל פעם שהיא מגיעה לעימות רציני עם השלטון. מסיבות אלה אפשר לבחון היום את הקונגרס הזה מבחינה עקרונית בלי חשש לעורר יותר מדי רגשות, וכן לנסות ולטפל בצורה רציונלית בכמה בעיות שקשורות בהתארגנות להגנה מפני דיכוי לאומי.

כיצד יכולים, וחייבים לפעול סוציאליסטים במאבקם נגד תופעות של גזענות ודיכוי לאומי? כיצד עליהם לפעול במאבק להגנה על זכויותיו של מיעוט לאומי מדוכא? כיצד חייב לפעול אירגון סוציאליסטי (או קומוניסטי), שבו (כמו במקרה של רק"ח) חברים גם בני הלאום המדכא – ישראלים, וגם בני הלאום המדוכא – פלסטינים? אין אלה שאלות בעלמא. אין אלה שאלות קנטרניות הנשלחות לכתובתה של רק"ח. אלה הן שאלות מהותיות שבפניהן ניצבים סוציאליסטים בפינות רבות בעולם, ובפניהן ניצבים גם אנו – חברי מצפן, שבינינו ישראלים ופלסטינים.

ניתן להבחין בין שני סוגי פעולה של סוציאליסטים במאבק נגד הדיכוי הלאומי, או במילים אחרות – למען השיחרור הלאומי. האחת היא, פעולה של סוציאליסטים בברית, או בקשר, עם תנועה לאומית בעלת מטרות לאומיות שהוקמה בלעדיהם. השנייה היא, כאשר הסוציאליסטים יוזמים ויוצאים למאבק נגד דיכוי לאומי. במקרה הראשון, אם מטרות התנועה הלאומית שקמה, ועקרונותיה, הם לאומיים במידה כזו שרק בני הלאום המדוכא יכולים לתמוך בהם, הרי אין סוציאליסטים יכולים להיות חלק ממנה. נותר להם רק להחליט אם וכיצד ליצור שיתוף-פעולה על מטרות מוסכמות עם התנועה הלאומית. לדוגמא, אם אחד מעקרונות הקונגרס שהקימה רק"ח קובע, שרק ערבים יכולים להיות בו חברים שווי-זכויות, ומי שאינו ערבי יכול רק "לתמוך" או "להביע סולידאריות", הרי קשה לראות כיצד סוציאליסט שהוא גם אינטרנציונליסט יוכל להסכים להשתייך אליו מבלי לתבוע שינוי בנושא זה. אפשר לקחת דוגמא אחרת, מאירופה. אם קבוצה של יהודים מתארגנת למאבק נגד האנטישמיות, אך קובעת שלקבוצה ישתייכו רק יהודים שמתנגדים לאנטישמיות, הרי סוציאליסט – ואפילו הוא ממוצא יהודי – אינו רשאי ליטול בה חלק, אם אינו תובע לפתוח את שורות הקבוצה לכל אדם המתנגד לאנטישמיות. זאת משום שסוציאליסטים אינם יכולים להשתייך לגוף אשר מציב מחיצות בין בני-האדם על-פי מוצאם, אלא אם כן מטרת השתייכותם לגוף זה היא לשבור בדיוק את המחיצות האלה. אני אישית נוטה לעמדה עוד יותר קיצונית נגד ההשתייכות לתנועות או אירגונים המבוססים על בסיס של מוצא, אך אני מוכן לקבל שיש מצבים – והם נראים לי מעטים מאוד ומיוחדים במינם – שבהם יכולים סוציאליסטים להשתייך לתנועה כזו, בתנאי שאחת ממטרותיהם תהיה כאמור לשכנע את חבריהם להפיל את המחיצות.

דברים אלה יאים ליחסם של הסוציאליסטים כלפי מיסגרת לאומית שקמה באופן עצמאי. על אחת כמה וכמה שסוציאליסטים אינם רשאים, וזה אף מנוגד לעקרונותיהם הבסיסיים, ליזום הקמת מיסגרת שההשתייכות אליה תיקבע לא על פי עמדה פוליטית, אלא על פי מוצא. מי שרוצה לבטל את המחיצות הלאומיות אינו יכול לעשות זאת על-ידי הקמת מחיצות לאומיות!

מדוע אם כן יזמה רק"ח הקמת מיסגרת שמעצם הגדרתה מונעת אפשרות של קבלת חברים לא-ערבים לתוכה? כיצד זה הקימה רק"ח גוף, שהמזכיר הכללי שלה, מאיר וילנר, אינו יכול להשתייך אליו רק מפני שנולד לאם יהודיה?

אחת משתיים: או שמטרות הקונגרס הן לאומיות, בעלות תוכן אידיאולוגי לאומי (כלומר – לא אינטרנציונליסטיות), ואז השתתפותם של חברי רק"ח בקונגרס היא בבחינת סטייה לאומית ימנית; או שתביעות הקונגרס הן כנגד הדיכוי הלאומי, ללא תוכן לאומי חיובי, ואז אין סיבה להגביל את החברות בו רק לבעלי מוצא לאומי מסויים! אם עקרונות הקונגרס הם כאלה שגם וילנר מקבל אותם, תומך בהם ונאבק למענם, איזו זכות יש לחברי רק"ח הערבים למנוע את חברותו בקונגרס, רק מפני שאינו ערבי? מכאן מתברר מדוע הפעם היה להאשמת רק"ח בבדלנות יותר בסיס מבפעמים קודמות. כמובן, מפי ציונים נשמעת האשמה כזו מגוחכת וצבועה: הלוא התנועה הציונית כולה, ומדינת ישראל ילידתה, בנויות על עיקרון בדלני המפריד בין כל יהודי למי שאינו יהודי. אולם, עובדה זו אסור שתעוור את עינינו ביחס לאמת, שאותה מכירים לעיתים גם האויבים. העובדה שציונים אומרים דבר מסויים אינה מספיקה כדי להפוך דבר זה לשקר.

לנין: "מעשיות" מול שוויון

מה אם כן דחף את רק"ח לפעולה כזו? מלבד שיקולים מפלגתיים צרים (צורכי בחירות) עומדת רק"ח בלחץ מתמיד מצד חוגים פלסטיניים לאומיים לנקוט עמדה "מעשית" יותר בשאלה הלאומית, או בלשון האהובה על רק"ח "עמדה חיובית". השאלה היא, מה משמעות הדרישה ל"מעשיות" בשאלה הלאומית? מי שתובע מעשיות, רוצה תמיכה בכל השאיפות הלאומיות שלו. לנין, שעמדתו בשאלה הלאומית מקבלת עלי באופן כללי, טען שהבורגנות רואה כעניין מעשי את התמיכה בכל השאיפות הלאומיות: כל בורגנות מבקשת בעניין הלאומי או זכויות-יתר לאומה שלה, או טובת הנאה מיוחדת בשבילה; ודבר זה דוקא מכונה כ"מעשי". הפוליטריון מתנגד לכל זכות-יתר, לכל ייחודיות. לדרוש ממנו 'מעשיות' משמע – להירתם בעגלת הבורגנות, להידרדר לאופורטוניזם… ולכן, דווקא לעומת המעשיות של הבורגנות מעלים הפרוליטארים מדיניות עקרונית בשאלה הלאומית, בתומכם בבורגנות תמיד תמיכה מותנית בלבד… הבורגנות מציבה תמיד בשורה הראשונה את דרישותיה הלאומיות. היא מציגה אותן שלא על תנאי. אצל הפרוליטריון הן כפופות לאינטרסים של מלחמת המעמדות… על כן מסתפק הפרוליטריון בדרישה, נגיד, שלילית של הכרה בזכות ההגדרה העצמית, בלי לערוב לשום אומה, בלי להתחייב לתת דבר כלשהו על חשבון אומה אחרת (ההסתמכות על דברי לנין נועדה, בין היתר, להציב אתגר בפני כל הלניניסטים למיטניהם, הקומוניסטים, הטרוצקיסטים ואנשי שמאל אחרים, המעדיפים להתעלם מהמשמעות האמיתית של עמדת לנין בשאלה הלאומית).

זה נראה אולי לא "מעשי", ממשיך לנין, אולם למעשה מבטיח הדבר באורח נעמן ביותר את הפתרון הדמוקראטי ביותר מהפתרונות האפשריים. הפרוליטריון זקוק רק לערובה זו, זכות ההגדרה העצמית, ואילו לבורגנות של כל אומה דרושות ערבויות לתועלתה שלה, בלי התחשבות במצבן של אומות אחרות… כל תפקידו של הפרוליטריון בשאלה הלאומית אינו "מעשי" מנקודת ראותה של הבורגנות הלאומית של כל אומה, שכן הפרוליטארים דורשים שוויון זכויות "מופשט", היעדר עקרוני של זכויות-יתר קטנות ביותר, מאחר שהם עוינים כל לאומיות (מתוך "על השאלה הלאומית").

עמדת "מצפן" בשאלה הלאומית נוסחה ברוח דומה. זכות ההגדרה העצמית היא הזכות הלאומית העיקרית, וכל שאר הזכויות הלאומיות כלולות בה או נובעות ממנה. ומאחר ששלילת הזכות להגדרה עצמית היא היא המהווה את הדיכוי הלאומי, הרי תמיכה בזכות ההגדרה העצמית פירושה לא פחות ולא יותר מאשר התנגדות לכל דיכוי לאומי ("דפים אדומים" מס' 4, עמ' 7).

הקמת תנועה לאומית, או יוזמה לכינוס קונגרס לאומי, או תוכנית לייסד מוסד לאומי, הן אם כן פעולות "מעשיות" (או קונסטרוקטיביות) בשאלה הלאומית, ומכאן בלתי קבילות על סוציאליסטים. אולם, אין משמעות הדבר שסוציאליסטים מתנגדים לפעולה מעשית נגד דיכוי לאומי, קרי – למען שיחרור מדיכוי לאומי.

העמידה על הזכות להגדרה עצמית נראית אומנם לעיתים בלתי מעשית. לדוגמה: התעקשותנו על הצורך להכיר בזכות ההגדרה העצמית גם של הקבוצה הפלסטינית שלגביה נראה מימוש זכות זו בלתי מעשי, או לא "ריאליסטי" בעתיד הנראה לעין: הפלסטינים אזרחי ישראל. בשאלה זו יש הרבה בעיות: מה יקרה כשהישראלים יכירו בזכות זו? כיצד יממשו אותה הפלסטינים? מה הם יחליטו לעשות? האם הם יתבעו היפרדות? ומה תהיה עמדתנו – בעד או נגד היפרדות? תהיינה אשר תהיינה התשובות על שאלות אלה, דבר אחד אינו מוטל בספק: לפלסטינים אזרחי ישראל יש זכות להגדרה עצמית!

ובכל זאת, יש להתייחס לשאלות אלה. היום, כאשר היפרדות הגליל והמשולש מעל המדינה נראית בלתי "מעשית", יש לנו דווקא מעט מאוד נימוקים להתנגד לה. וכי כה טוב לפלסטינים תחת שלטון ישראל, שמותר לנו להמליץ להם להישאר תחתיו? האם אין הישארותם תחת שלטון ישראל מאיימת להפריד אותם מעל שארית אדמותיהם, במיסגרת התוכניות לייהוד הגליל? היום אין ספק, שמבחינת הפלסטינים היה עדיף לו יכלו להיפרד מהמדינה על אדמותיהם, מאשר להישאר במדינה ולאבד את אדמותיהם.

ומה באשר לעתיד? אולי דווקא אז, כאשר היפרדות הגליל והמשולש תהיה אפשרית מבחינה מעשית, אולי דווקא אז כדאי יהיה להמליץ להם להישאר? אולי אז יהיו תנאים כאלה להבסת הציונות מבפנים, שתמיכת חצי מיליון הפלסטינים תהיה חיונית? אז כדאי יהיה להמליץ בפניהם להישאר ולהביס ביחד את הציונות.

גנדי: להיזהר מהכובשים

בצורה דומה יש להתייחס לזכות ההגדרה העצמית של העם הישראלי. היום אין משמעות מעשית להכרה בזכות זו, משום שלעם זה יש מדינה, שיותר מאשר היא מהווה ביטוי להגדרה עצמית היא מהווה ביטוי לדיכוי ההגדרה העצמית של עם אחר. להכרה בזכות להגדרה עצמית יש משמעות מעשית רק כאשר העם המסויים סובל מדיכוי לאומי. מבחינה תיאורטית, לאחר הבסת הציונות עלול העם הישראלי להפוך לעם מדוכא. אז, ורק אז, תהיה משמעות מעשית להכרה בזכותו להגדרה עצמית, כלומר בזכותו להתנגד לדיכוי לאומי עד להיפרדות! כיצד זה עלול לקרות? אילו תנאים ישררו אז? זה קשה לדעת היום. בלי לעסוק בניחושים, עלינו לעמוד על הקרקע המוצקה של הבלתי מוטל בספק: נתנגד בכל תנאי לדיכוי לאומי של הישראלים, כלומר – נכיר ונתבע מאחרים להכיר בזכותם להגדרה עצמית.

ההכרה בזכות להגדרה עצמית אין משמעה בהכרח תמיכה בהיפרדות. אנו דווקא תומכים עקרונית בחיים משותפים של בני עמים שונים מתוך שוויון מלא. אך תהיה זו צביעות להתנגד לשאיפת ההיפרדות של מדוכאים ממדכאיהם, אם האלטרנטיבה היא חיים משותפים ללא שוויון.

המנהיג ההודי גנדי אמר פעם: היזהרו מהאימפריאליסטים שמדברים על שלום – לאחר שהם כובשים ארץ, הם מטיפים לבניה על יתרונות השלום, כדי שלא יילחמו בכובש. בצורה דומה יש להיזהר מציונים שמדברים על "חיים משותפים" עם הערבים, אך בה בעת מתנגדים לזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים אזרחי-ישראל. הם כבשו את הגליל והמשולש, משתדלים לנשל את תושביהם הערבים, ומטיפים להם על היתרונות שבחיים משותפים. ופלסטיני שיעלה בדעתו לדון באפשרות של הגדרה עצמית, מייד זוכה לתווית של שוביניסט בדלני, המתנגד ל"חיים משותפים".

שוויון הזכויות הוא מילת המפתח. הבסיס לכל פתרון של שאלה לאומית כלשהי הוא השוויון, הדמוקראטיה העקבית ביותר, הקיצונית ביותר. אם אין דמוקראטיה מלאה, אם אין שוויון מלא – אזי אין מחסום בפני הדיכוי הלאומי, אזי יש קרקע פורייה לצמיחת שאיפות להיפרדות. לא שוויון, ללא דמוקראטיה – רק ההיפרדות היא הערובה בפני דיכוי לאומי!

בלי שוויון שום "אוטונומיה" איננה ערובה בפני דיכוי לאומי. אוטונומיה היא כידוע מילה נפוצה מאוד בימים אלה. כשהמדובר במה שממשלת ישראל מוכנה להעניק לתושבי הגדה והרצועה, הרי המילה מאבדת הרבה מתוכנה. אבל, אוטונומיה יכולה מעצם מהותה והגדרתה להיות רחבה יותר או רחבה פחות. גם שלטון מוניציפאלי הוא סוג של אוטונומיה, אם כי של אוטונומיה מוגבלת מאוד. במצב שבו אין שוויון, כמו בישראל, אין באוטונומיה המוניציפאלית כדי להפחית את תחושות הדיכוי והאפליה של הערבים. עצם קיומו של שלטון אוטונומיה כלשהו בתחומי מדינה, אינו מהווה ערובה בפני דיכוי ואפליה, ואינו סימן היכר לקיומה של דמוקראטיה ולהיעדרו של דיכוי. אם האיזור האוטונומי יופלה לרעה בהקצאת משאבים לעומת אזורים אחרים, ימשיכו תושביו לסבול מאפליה.

אם כך, ההכרה בזכות ההיפרדות היא הערובה היחידה נגד דיכוי לאומי. כל מישטר שמכיר בזכות ההגדרה העצמית עד להיפרדות של מיעוט לאומי החי בתוכו, ידאג להישמר שלא להפלות מיעוט זה בשום עניין, ובשום פרט, שמא ינצל האחרון את זכותו להיפרדות ויממש אותה. העמידה על זכות ההיפרדות היא לכן הערובה היחידה המעשית לשמירה על השוויון בזכויות הלאומיות.

כל יתר הפתרונות האפשריים, מלבד ההיפרדות, מהווים למעשה הסדרים של חיים משותפים. אך ללא אופציית ההיפרדות, יאבק המיעוט הלאומי את האפשרות היחידה לכפות על הרוב לכבד את זכויותיו. מכאן, מי שמכיר בזכות ההגדרה העצמית עד להיפרדות של כל קבוצה לאומית, כולל הפלסטינים החיים בישראל, מכיר גם בזכותם לממש זכות זו בכל צורה, שהיא פחות מהיפרדות: פדראציה, אוטונומיה אזורית, אוטונומיה מוניציפאלית, וכו'.

אולם, בניגוד לכל מיני סידורים אפשריים אחרים, יש משהו מיוחד באוטונומיה האזורית. גם לנין חש בכך בזמנו: ואשר לאוטונומיה, הרי המארכסיסטים מגינים לא על ה"זכות" לאוטונומיה, אלא על האוטונומיה עצמה, בתור עיקרון כללי אוניברסאלי של מדינה דמוקראטית בעלת הרכב לאומי רבגוני, בעלת הבדלים ניכרים בתנאים הגיאוגרפיים והאחרים.

דיכוי במסווה של דמוקראטיה

אין מדינה (אלא אם כן היא עיר-מדינה), ותהיה ריכוזית ככל שתהיה, שאינה מפצלת ומפזרת את סמכויות המימשל בצורה כלשהי. ישנן סמכויות שמפוזרות בצורה פונקציונאלית (אגפים ומחלקות במשרד ממשלתי וכו') ויש סמכויות שמפוזרות בצורה טריטוריאלית. אפילו בישראל הציונית, הריכוזית, ישנם אלמנטים של פיזור סמכויות: למשל, רשת השלטון המקומי, המעניקה סמכויות, אם כי מוגבלות, לרשויות המקומיות. הרי זה סוג של אוטונומיה-של-מקומות-יישוב. למשל, משרד הפנים חילק את הארץ למחוזות, והפקיד סמכויות נרחבות למדי בידי "הממונה על המחוז". למשל, המשטרה חילקה את הארץ לנפות, והפקידה סמכויות בידי מפקדי הנפות. הרשות השיפוטית אף היא מכירה במחוזות שונים, ולכן הקימה בתי-משפט מחוזיים. וכן הלאה וכן הלאה.

החלוקה לאזורים מינהליים קיימת איפוא, אך היא מעוררת שתי שאלות: האחת, איזה סוג של מינהל מתקיים באזורים אלה? השנייה, על פי אילו קני-מידה נקבעו גבולותיהם של האזורים השונים?

קל לענות על שתי השאלות ביחס לישראל. רק השלטון המוניציפאלי בישראל הוא שלטון אוטונומי נבחר. מידת הדמוקראטיה של בחירות אלה מוגבלת במידה רבה, על-ידי הפיקוח הממשלתי על השלטון המקומי וכפיפותו הגדולה לתכתיבי משרד הפנים. כמו כן, ברור כי אלמנט השוויון נעדר מרשת השלטון המקומי, באשר ההקצבות הממשלתיות לשלטון זה ניתנות בהתאם לקני-מידה לא דמוקראטיים: על פי שיקולים מפלגתיים, ויותר מזה – על פי שיקולים לאומיים ועדתיים.

כל יתר סוגי המינהל האזורי אינם בחינת "אוטונומיה", באשר אין בהם אף המינימום הדרוש לכינוי בשם זה: מעורבות התושבים בקביעת המדיניות. הממונה על המחוז של משרד הפנים, כשמו כן הוא – ממונה. העובדה שרוב תושבי הגליל תובעים זה שנים את פיטוריו של ישראל קניג, הממונה על מחוז הגליל, אינה משפיעה כהוא-זה על מעמדו. להיפך, דווקא התנגדות התושבים הערבים לקניג מחזקת את מעמדו, באשר תפקידו הוא בדיוק לפעול בניגוד לאינטרסים של תושבי הגליל הערבים!

"פיתוח הגליל" מופקד בידיו של פקיד ממשלתי בכיר, הקרוי "מתאם פעולות הממשלה בגליל". פקיד זה עושה הכל לא לפיתוחו של הגליל, אלא לייהודו, וגם זאת בניגוד מפורש לרצון רוב תושבי הגליל.

בתשובה על השאלה השנייה, נקל להצביע כי גורם חשוב אחד לא נלקח בחשבון בקביעת החלוקה לאזורים: ההתחשבות בהרכב הלאומי של האזורים. לא נלקח? כן נלקח בחשבון, רק מלהיפך! בכל מקום שהנתונים הצביעו על קביעת גבולות האיזור כך שתושביו הערבים יהוו בו רוב, עשו מתווי-הגבולות את ההיפך: הרחיבו את הגבולות כך שיקיפו ערים יהודיות גדולות, כדי שבכל מקרה יישארו תושבי האיזור הערבים במיעוט.

אין ספק, כי החלוקה של ארץ בה חי יותר מלאום אחד לאזורים מינהליים, אחד השיקולים החשובים הוא ההרכב הלאומי של האיזור הנדון. המינהל התקין דורש זאת. אם בגליל רוב התושבים הם דוברי ערבית, הרי טובת המינהל דורשת לקבוע את גבולותיו כך שיכלול כמה שיותר דוברי ערבית וכמה שפחות דוברי שפות אחרות. כך ניתן יהיה ביתר קלות להבטיח לתושבים מינהל הדובר בשפת-אימם. ולהיפך. אין שום היגיון לכלול את אצבע הגליל, בה יושבים כמעט אך ורק ישראלים דוברי עברית, באיזור המינהלי של הגליל, אף כי מבחינה גיאוגרפית אולי יש לכך צידוק.

חלוקת הארץ לאזורים מינהליים, מתן סמכויות נרחבות בידי שלטונות אותם אזורים, ההתחשבות הרבה ביותר בהרכב הלאומי בקביעת גבולותיהם, וקבלת העיקרון של בחירה דמוקראטית של מוסדות השלטון העצמי – זוהי תוכנית שסוציאליסטים שואפים לממשה, לא רק כמיסגרת היאה לכל מדינה דמוקראטית, אלא גם כחלק ממאבקם להעברת כל החברה לידי מוסדות הנבחרים באופן דמוקראטי על-ידי האזרחים. אין זה רק תרשים למיבנה רצוי של מדינה דמוקראטית, זהו גם גרעין של מיבנה החברה הסוציאליסטית. וכך כתבנו בעקרונותינו על מיבנה החברה הסוציאליסטית:

שלטון מועצתי, מעצם טבעו, אינו יכול להיות שלטון של מיעוט נגד הרוב, אלא מהווה הוא את הצורה להשתתפות דמוקראטית רחבה של ההמונים בניהול התהליך החברתי כולו. המועצות בדרגים השונים (המפעל הבודד, האזור וכו' - עד למועצה הכל-ארצית) נבחרות באורח דמוקראטי…

בתוכנית זו אין שום מרכיבים לאומיים "חיוביים" או "קונסטרוקטיביים". ההיגיון של תוכנית זו היה עומד בעינו גם אילו היו רוב תושבי הגליל יהודים, או אילו היה מדובר בגליל במיסגרת של מדינה פלסטינית חילונית-דמוקראטית. על אחת כמה וכמה שיש לה בסיס בשעה שלא כך הם פני הדברים, בשעה שבנוסף לאינטרסים המיוחדים של תושבי הגליל כאיזור גיאוגרפי-כלכלי, ובנוסף לשיקולים של מינהל דמוקראטי תקין, יש לתושבי הגליל גם הרכב לאומי השונה מזה של חלקים אחרים בארץ.

לנין ניסח זאת כך: אין ספק, כי על מנת לסלק כל דיכוי לאומי, חשוב מאוד לכונן אזורים אוטונומיים, אפילו קטנים ביותר, בעלי הרכב לאומי שלם ואחיד, ועם זאת יכולים בני הלאום הנתון, הפזורים בכל קצווי הארץ ואף בכל קצווי העולם, להימשך לאזורים אלה, לבוא עימם ביחסים שונים ובכל מיני בריתות חופשיות. כל זה אינו מוטל בספק, ואפשר לחלוק על כך רק מנקודת ראות ביורוקראטית מאובנת.

והוא ממשיך: אולם ההרכב הלאומי של האוכלוסיה הוא אחד הגורמים הכלכליים החשובים, אך לא היחיד ולא החשוב ביותר בין האחרים. הערים, למשל, ממלאות תפקיד כלכלי חשוב ביותר בקפיטאליזם... (ואנו נוסיף – וגם בסוציאליזם!). יהא זה דבר חסר שחר ובלתי אפשרי לנתק בשל הגורם "הלאומי" את הערים מן הכפרים ומן המחוזות הנזקקים להן מבחינה כלכלית... (האם חשב לנין על צפת וכרמיאל, על מעלות ועכו, כאשר כתב שורות אלו?) לפיכך אין המרכסיסטים צריכים להתייצב התייצבות מוחלטת ובלעדית על קרקע העיקרון "הלאומי-טריטוריאלי".

אוטונומיה טריטוריאלית היא, אם כן, חלק אינטגראלי של מדינה דמוקראטית. אך קיים מקרה אחד, בו אין אוטונומיה כזו יכולה לענות על בעיה לאומית מסויימת. במקרה האחד הזה, גם ההיפרדות של הקבוצה הלאומית הנדונה אינה יכולה לבוא בחשבון. זהו המצב כאשר בארץ מסויימת קיים מיעוט לאומי מפוזר, אשר אינו מהווה רוב באוכלוסייה של שום איזור. כך היהודים ברוסיה, כך הצוענים בארצות שונות באירופה, כך ההודים במזרח אפריקה והסינים בדרום-מזרח אסיה. במקרה של היהודים ברוסיה, העלתה המפלגה הסוציאליסטית היהודית, ה"בונד", תביעה ל"אוטונומיה לאומית-תרבותית".

לא אכנס כאן לדיון מפורט בהצעת ה"בונד", משום שלדעתי היא אינה רלוונטית למצב בארץ. כאן ישנה אפשרות, לשני העמים, גם להיפרדות ולהקמת מדינות נפרדות, וגם לחלוקת הארץ לאזורים אוטונומיים. כאשר אין אפשרות להיפרדות, יש מקום לחיפוש ערובות אחרות נגד דיכוי לאומי. אולם, כאשר מעלים נוסחה כזאת, של אוטונומיה תרבותית למיעוט מדוכא שמהווה רוב באיזור מסויים, הרי מטרתה לשמש לדיכוי אותו מיעוט בכסות "דמוקראטית", ולא להגנתו מפני הדיכוי. כזאת היא תוכנית ה"אוטונומיה" של בגין ביחס לגדה ולרצועה. "אוטונומיה לאנשים, ולא לשטחים" היא כלי של דיכוי בנסיבות של השטח שבין הירדן והים. מכיון שכך, אין שום סיבה לדון כאן באוטונומיה שאינה על שטחים, אלא אם רוצים להציע דווקא את הפתרון הגרוע.

קיימת עדיין שאלה, מה יהיה הרכב האוכלוסייה בארץ אם ולאחר שתותר שיבת הפליטים. האם גם אז אפשר יהיה לחלק את הארץ לאזורים שבהם יהיה רוב סביר של אחת משתי היחידות הלאומיות. אני טוען שכן. מי שטוען שלא, חייב עם זאת להסכים, שבמקרה כזה לא יהיה אפשר גם להקים אז מדינות נפרדות של שני העמים! לדעתי ייתכן יהיה לשרטט אזורים שיהיו הגיוניים מבחינה מינהלית-גיאוגרפית, וגם כלכלית, ועם זאת יהיה בהם רוב סביר של אחד העמים. ייתכן שגבולות האזורים יזכירו במידה רבה את הגבול המעוקל – הבלתי הגיוני מהבחינות הגיאוגרפית-מינהלית והכלכלית – של הקו הירוק. אז מה? אני מעדיף להתייחס את גבולות האזורים האוטונומיים כאל גבולות של שטחי שיפוט מוניציפליים. האם מפריע לתושבי רמת-גן ששטח השיפוט של עירם נראה כמו תשבץ מעוקל? מכיון שלגבול שטח השיפוט יש רק משמעות מינהלית, הרי אין זה מפריע לחופש התנועה של האזרחים מעבר לגבולות שטחי השיפוט. אם מסתכלים כך גם על גבולותיהם האפשריים של האזורים האוטונומיים, אין זה כל כך נוראץ שירטוט גבולותיהם של האזורים האוטונומיים ייעשה בבוא היום, ויהיה תלוי ביחסים שישררו אז בין שני העמים, ובמידת נכונותם לחיות – בשלום ובשוויון – זה כמיעוט באיזור אוטונומי של זה.

למה לא שווייץ?

לפני הקונגרס שרק"ח רצתה לכנס עמדו שתי תביעות אלטרנטיביות, אילו רצה וגם העז לשאוף להגנה ממשית על הערבים מפני הדיכוי. האחת: תביעה להכרה בזכות ההיפרדות של האזורים בעלי הרוב הערבי מעל מדינת ישראל. השנייה: אוטונומיה לאומית-תרבותית אקס-טריטוריאלית לכל הערבים במדינת ישראל. לדעתי, שתי תביעות אלה – אילו הועלו – היו בדלניות. הראשונה: אם המדובר על אזורים מסויימים, יש לכנס את כל תושביהם ללא הבדל לאום ומוצא, ולא רק את תושביהם הערבים. מכיון שזה לא נעשה – הרי זו בדלנות. השנייה: כינוס כל הערבים אזרחי ישראל תחת גג אקס-טריטוריאלי אחד, משמעו הצבת גבול בין כל ערבי ללא-ערבי החיים בארץ. והרי זו בדלנות.

כדי להראות בפירוש מדוע צורת התארגנות זאת היא אכן בדלנית ופלגנית, אראה להלן כיצד, על איזה בסיס ולפי אילו עקרונות צריכים סוציאליסטים (וקומוניסטים) לפעול, בהתחשב במטרה ובשיטות הבאות:

המטרה – הגנת בני העם הערבי-הפלסטיני מפני דיכוי לאומי ואפלייה גזענית; השיטה – דמוקראטית, שכל סוציאליסט יכול לעמוד אחריה ללא הסתייגות!

הקונגרס צריך היה להיקרא: קונגרס הגליל, המשולש וכו'. יוזמיו היו צריכים לפרסם מינשר, הקורא לכל תושבי הגליל, בלי הבדל דת ולאום, לבחור את נציגיהם לקונגרס. בקריאה לכינוס הקונגרס היה צריך לדבר על הזנחת האיזור ואפליית תושביו, בגלל המדיניות הציונית; על הצורך להתארגן כדי שתושבי הגליל יקבעו בעצמם את גורלם וכו'.

הכדור היה נזרק אז אל תושבי הגליל היהודיים. יבחרו את נציגיהם וישלחום לנצרת – בתקווה למצוא שם התחשבות דמוקראטית בבעיותיהם – היו יוזמי הקונגרס נפטרים בכך מן הצורך להצטדק על אשמת ה"בדלנות". אם ישראלים ופלסטינים משתתפים כשווי-זכויות, אין כאן בדלנות ערבית. לא היו תושבי הגליל היהודיים נוהגים כך, היו מוכיחים בכך שהם מסרבים להשתתף בכינוס דמוקראטי של תושבי אזורם, אך ורק משום שהם יהיו בו מיעוט. כלומר, הם הם הבדלנים, המוכנים לחיות "חיים משותפים" עם הערבים רק בתור שליטים, רק בתור אדונים, רק כשהם הרוב.

אם היו מופיעים לכינוס נציגים של תושבי הגליל היהודיים, היה על נציגי הרוב הפלסטיני להוכיח שהם יודעים להתחשב בבני המיעוט הלאומי, הישראלי, היושב בתוכם, ולהראות בכך דוגמא כיצד יש להתייחס אל המיעוט.

מי שהיה טוען במקרה כזה, שהתכנסות על בסיס טריטוריאלי היא הכנה ל"היפרדות", טען ממילא אותו דבר גם כשהקונגרס אורגן על בסיס אקס-טריטוריאלי. אך במקרה האחרון היה לטענה זו תוקף: היה בכך משום היבדלות, כאשר אדם ממוצא לא-ערבי לא יכול ליטול חלק בקונגרס כשווה בין שווים. במקרה הראשון, התיאורטי, גם אילו היתה עולה שם תביעה להיפרדות הגליל מעל מדינת ישראל, הרי לא היתה זו תביעה להיבדלות של ערבים מיהודים: הגליל – תוך שהוא מקיים חיים משותפים בשוויון של פלסטינים וישראלים – היה פורש. והרי זה עדיף, בכל מקרה, על חיים משותפים של ישראלים ופלסטינים בגליל ציוני, בגליל של דיכוי לאומי ואפלייה גזענית.

תכסיס מקובל על מתנגדי הפתרון הדמוקראטי של השאלה הלאומית, הוא להביא דוגמאות של מדינות שבהן לא נפתרה השאלה הלאומית, כהוכחה שאי אפשר לפתור אותה. אני טוען שקיים פתרון אחד בלבד לשאלה הלאומית, במידה שייתכן דבר כזה בעולם לא-סוציאליסטי, והפתרון הוא – דמוקראטיזם עקבי. לשם הוכחה אפשר להראות, למשל, את שווייץ.

מי שרוצה להתחמק מלב הבעיה, אינו מחבב את הדוגמא הזאת. אלה מנסים להפריכה או להפחית מערכה. שווייץ היא בבחינת יוצא-מן-הכלל, הם אומרים: בשווייץ קיימת דצנטראליזציה מיוחדת במינה, היסטוריה מיוחדת, תנאים גיאוגרפיים מיוחדים, חלוקת האוכלוסייה רבת-הלשונות היא מיוחדת במינה, וכו' וכו'. כל אלה אינם אלא נסיון להתחמק ממהות הוויכוח. נכון ששווייץ היא יוצאת מן הכל מבחינה זו, שהיא אינה מדינה לאומית אחידה. אולם, "יוצא מן הכלל" כזה מהוות אף ספרד ואיראן, שאף הן אינן מדינות לאומיות אחידות. כמובן, תנאים מיוחדים – היסטוריים ותרבותיים – הבטיחו בשווייץ דמוקראטיזם עקבי יותר בשאלה הלאומית מאשר בספרד ובאיראן. אך מה זה נוגע לענייננו? כשהמדובר הוא במופת אשר יש להעתיקו, או ללמוד ממנו, ממתי ממליצים ליטול דוגמאות גרועות במקום דוגמאות טובות? הלוא הארצות שבהן עוצב מוסד זה או אחר על יסודות דמוקראטיים עקביים הינן בעולם כולו בבחינת יוצא-מן-הכלל. האם יש בכך כדי להפריע לנו להגן על דמוקראטיזם עקבי בכל המוסדות?

ובלשונו של לנין, תרמה-נא הבורגנות את העם בכל מיני פרוגרמות לאומיות "חיוביות". הפועל בכל ההכרה יענה לה: יש רק פתרון אחד לשאלה הלאומית (אם בכלל ייתכן פתרונה בעולם הקפיטאליזם, בעולם הבצע, ההתכתשות והניצול), הפתרון הוא – דמוקראטיזם עקבי.

הפרוגרמה הלאומית של הדמוקראטיה הפועלית היא: שום זכות-יתר לחלוטין לשום אומה, לשום שפה; הפתרון של שאלת ההגדרה העצמית המדינית של האומות, זאת אומרת של היפרדותן הממלכתית, בדרך חופשית ודמוקראטית גמורה; חקיקת חוק כלל-ממלכתי, אשר לפיו יוכרז כלא-חוקי וכחסר-תוקף כל צעד של המוסדות האזוריים-כפריים, העירוניים והקהילתיים, הקובע זכות-יתר, ולו במשהו, לגבי אחת האומות, זכות המפירה את שוויון הזכויות של האומות או את הזכויות של המיעוטים הלאומיים – וכל אזרח במדינה רשאי לתבוע את ביטולו של צעד כזה, הנוגד את החוקה, ואת הענשתם החוקית של אלה, שינסו להגשים צעד כזה בחיים.

__________________________

 

 
 
דמוקראטיזציה של המינהל
התביעה לביזור סמכויות המימשל, ולהפיכת נושאי-תפקידים ציבוריים מאנשים ממונים לאנשים שנבחרים על ידי הציבור בצורה דמוקראטית, אין לה בהכרח קשר ישיר עם בעיות של מיעוט לאומי. המניע לתביעה לחלק את הארץ לאזורים, שבהם יוקם מימשל אזורי נבחר, יכולה לבוא ממניעים שאין להם ולא כלום עם בעיית המיעוט הפלסטיני בישראל.

 

בתקופת כינוסו של הקונגרס הציוני ה-30, פירסם אחד הצירים בקונגרס, אריה הס, מאמר ב"הארץ" (16.12.1980) על "קידום העליה". האיש מנה במאמרו דרכים מספר, ושינויים שיש לערוך במיבנה המימשל בישראל, שלדעתו יקדמו את הגירת היהודים לארץ. בין הדרכים הוא ציין גם, ש"קידום העליה וקליטתה מחייבים שבישראל יונהג מימשל ביזורי במקום הריכוזי הקיים; הדרך לבטל את עיוותי הביורוקראטיה בכינון רשויות אזוריות (קנטונליות) נבחרות, שתהיינה אחראיות על הפיתוח האזורי ועל השירותים לאזרח".

הצורך בדמוקראטיזציה של המינהל הממשלתי מטריד גם אנשים אחרים. בניסוח שונה מטפל בעניין גם יעקב חסדאי ("כל העיר" 10.12.1982):

"אנחנו צריכים מדינה, שיש לה שני מוקדים: השלטון המרכזי והקהילה; וצריכה להיות חלוקה ברורה, במה כל אחד עוסק. ואמרנו, שנבטא את החלוקה הזאת באופן כלכלי בצורה הבאה: ניקח את כל התקציבים, המיועדים היום לחינוך, לתרבות, לסעד ורווחה, לדת וכיוצ"ב; ניתן אותם לכל אזרח, כולל מימון מפלגות; נשלח לכל אזרח טופס פעם בשנה ונגיד לו: לזכותך 3,000 ל"י למטרות תרבות, ו-10,000 ל"י לזכותך לחינוך, לפי מספר ילדיך, ו-2,000 ל"י למטרות רווחה וסעד וכו', ועם זה הוא יקבל ספר, שבו כתוב, מי הם המוסדות והקהילות העוסקים בנושאים אלו. הוא יקבל גם איזה סכום לפעילות פוליטית. הוא לא יקבל כסף ביד, אלא הודעה שיש לו זיכוי בסכום הזה, והוא יתן אותו לקהילות, המשרתות אותו באותם תחומים: הוא ילד עם הכסף הזה לבית הספר שהילד שלו לומד בו. העסקן הפוליטי, שרוצה בתמיכתו, יבוא אליו כדי לקבל ממנו את ההקצבה שלו. הרב של הקהילה יקבל את משכורתו ממנו. יש לו תקציב לתרבות, והוא יחליט אם לתת את זה לבית-הכנסת, או לאיצטדיון, או לאופרה. כל מוסדות התרבות והחינוך ייבנו על רצונם של האזרחים".

 

תוכניתו של חסדאי מבוססת על מתן זכות שווה לכל האזרחים בקביעת חלוקתו של תקציב המדינה. מימשל אזורי נבחר שיקבל חלק שווה מהתקציב לאותן מטרות, יוכל להיות שלב חשוב בתהליך הדמוקראטיזציה של המינהל.

__________________________