אליזבת פלין (1890 – 1964)
"בעשורים הראשונים של המאה עשה השלטון האמריקאי שימוש בכוחות 'החוק והסדר' כנגד הפועלים, אשר הקריבו את חייהם, שפכו את דמם, הוכו, נאסרו, הועלו על רשימות שחורות והואשמו במעשי פשע שלא ביצעו, תוך שהם נאבקים על זכותם להתארגן, לשבות ולקיים משמרות שביתה."
"המאבקים למען תוספת שכר זעומה, או לקיצור זעיר של יום העבודה, היו ממושכים ומרים. מעמד הפועלים האמריקאי לא קיבל שום דבר על מגש של כסף מידי המעסיקים. כל הישגי העובדים באו הודות למאמציהם שלהם, ולסולידאריות שלהם."
אלה היו השנים בהן היתה אליזבת פלין פעילה באיגוד המקצועי המהפכני "פועלי התעשייה של העולם" (I.W.W.). התיאור שתיארה (למעלה) את אותן שנים אכן תאם למציאות: היו אלה שנים של מאבק מעמדי חריף. לצד עוני מחריד הלך והתבלט מעמד קטן של עשירים, שהתגאו בעושרם והפגינו אותו לראווה. אחד מהם, פרדריק טאונסנד מארטין, הצהיר אז בכנות:
"לנו אין זה משנה כהוא זה איזו מפלגה פוליטית נמצאת בשלטון, או איזה נשיא אוחז ברסן השלטון. אנו איננו פוליטיקאים או הוגי דעות חברתיים; אנו העשירים, ואמריקה שייכת לנו. קיבלנו אותה, אלוהים יודע איך, אבל אנו מתכוונים לשמור עליה אם נוכל, על ידי כך שנטיל את כל כובד משקלנו – את תמיכתנו, את השפעתנו, את כספנו, את קשרינו הפוליטיים – נגד כל חקיקה, כל מצע פוליטי, שיאיים על שלמות נכסינו".
כור ההיתוך האמריקאי
בראשית המאה התפתו המוני פועלים מאירופה לבוא לארצות הברית, כשהם מקווים לתעסוקה הוגנת, למשכורת גבוהה, לדיור הולם ולאושר. המציאות היתה רחוקה מרחק רב מהתמונה הוורודה שנצטיירה בעיניהם. לא רק שמצאו את עצמם נאלצים לעבוד מבוקר עד לילה תמורת משכורת רעב, הנה גם האיגוד המקצועי המקומי – פדרציית העבודה האמריקאית – סירב לקבל לשורותיו כל מי שאינו פועל מקצועי אמריקאי זכר. נשים עובדות נחשבו "בלתי ניתנות לאירגון ובלתי מהימנות". עבודת הנשים תוארה אז בביטויים הקיצוניים ביותר: "אויב לכוונות התרבותיות שלנו", "הסכין המכוונת ללב החוג המשפחתי".
בניגוד לאיגוד זה, שמו לעצמם "פועלי התעשייה של העולם" למטרה לארגן את כל הפועלים באיגוד אחד, בלי הבדל כישורים, מוצא או מין.
משמעותו של כור ההיתוך האמריקאי המפורסם היתה, שפועלים מקצועיים ובלתי מקצועיים, שחורים ולבנים, גברים נשואים וילדים, ילידי הארץ ומהגרים, כולם התחרו אלה באלה על מקום העבודה ובתוכו. המשימה העיקרית שעמדה בפני הפועלים היתה להשיג אחדות במאבקם. אולם, בדרך לכך היו כמה וכמה מכשולים.
אליזבת פלין כונתה "המורדת" על ידי חבריה באיגוד. היא מרדה כל חייה. היא דחתה את החברה שבה חיה, חברה המבוססת על השאיפה לרווח ועל תאוות הבצע, והזדהתה עם אלה ששילמו את המחיר: מעמד הפועלים. היא מרדה נגד התדמית המקובלת של הנשים כיצורים כנועים, טפשיים ומרוצים בחלקם; היא ידעה שהנשים שבמציאות עבדו במשמרות ארוכות תמורת שכר מעורר רחמים, היו מוכנות להחזיר מלחמה שערה.
שני הוריה היו סוציאליסטים פעילים, והיא גדלה באווירה של אסיפות ופגישות פוליטיות, ונהגה לקרוא ספרות סוציאליסטית. בגיל 16 התבקשה אליזבת לנאום בפגישה של מועדון סוציאליסטי.
היא מספרת: "אבי לא התרשם במיוחד מהרעיון. הוא חשב שהיה עליהם לבקש ממנו להרצות על המארכסיזם, מאחר שחשב את עצמו מומחה לנושא… אבל אמי עודדה אותי, והסכמתי להצעה לדבר.
"ניסיתי לבחור נושא שבו לא יתערב אבי יותר מדי, רציתי משהו שבעיניו לא נראה יותר מדי חשוב. הנושא שבחרתי היה – מה יעשה הסוציאליזם למען הנשים".
כבר בנאום מוקדם זה היתה אליזבת מודעת לכך, שהנשים לא תוכלנה למצוא שיחרור אמיתי תחת הקפיטליזם. באותה שנה, 1906, היא הצטרפה לאיגוד "פועלי התעשייה של העולם" שהוקם זמן קצר קודם לכן.
"האיגוד היה אירגון מיליטנטי ולוחם של מעמד הפועלים. המעסיקים הכירו מייד בעובדה זו ונלחמו בו כמעט מרגע לידתו. האיגוד הזדהה עם כל הצרכים המיידיים הלוחצים של הפועלים העניים ביותר, של הפועלים המנוצלים ביותר, של הפועלים המדוכאים ביותר. האיגוד הפיח אש בגחלי ההתמרמרות שלהם".
עשרים שנה של מאבק
במשך השנים הבאות היתה אליזבת פלין מעורבת באירגון שביתות, ובמאבקי האיגוד למען חופש הדיבור. השלטונות ראו בה את נואמת הרחוב "הכי מסוכנת והכי יעילה" של האיגוד. באותו זמן היא גם התחתנה, ילדה ילד, ואחר כך נפרדה מבעלה שרצה לרתק אותה לבית ולמשפחה. "אני רציתי לדבר ולכתוב, לנוע בארץ, לפגוש אנשים, לראות מקומות, לארגן אנשים לאיגוד. לא ראיתי שום סיבה מדוע עלי, כאשה, לוותר על עבודתי למען זה".
במשך קרוב לעשרים שנה עשתה אליזבת את כל אותם דברים שרצתה לעשות, בעוברה ממקום למקום כדי לארגן את העובדים בכל מקום בו היה סימן של מאבק. היא היתה מעורבת במאבקים רבים למען חופש הדיבור, היתה עדה להתקפות ברוטאליות, כולל מעשי רצח בדם קר, נגד פועלים שובתים על ידי המיליציה של המעסיקים.
אך מעבר לכל אלה, היה לאליזבת פלין עניין מיוחד בדיכוי הנשים, במעמדן המישני הכפוי, ובמאבקיהן הכלכליים. היא תבעה שהאיגוד יתאים את פעולתו לצרכים המיוחדים של הנשים, תוך הכרה בפוטנציאל המאבק הגבוה שלהן. השביתה הגדולה בעיר לורנס בשנת 1912, הוכיחה את טענותיה הלכה למעשה.
ב-11 בינואר מצאו עובדי הטכסטיל בעיר (רובם נשים) כי משכורתם קוצצה. הם יצאו לרחוב זועקים: "יותר טוב למות מרעב במאבק, מאשר למות מרעב בעבודה". אך הקיצוץ בשכר היה רק הקש ששבר את גב הגמל. מחצית מכל ילדי העיר היו מועסקים במטוויות. שליש מהעובדים מתו לפני הגיעם לגיל 35. המשכורות היו קטנות עד מאוד. אין זה פלא איפוא, שתעמולת "פועלי התעשייה של העולם" מצאה אצלם אוזן קשבת. עם פרוץ השביתה קרא התא המקומי של האיגוד לאליזבת פלין ולביל הייווד – מנהיגו המוכר של האיגוד – לסייע במאבק.
עובדי הטכסטיל היו מהגרים מ-25 ארצות שונות, מה שהגדיל את בעיות האירגון. פלין מתארת כיצד למדה מהייווד לדבר בשפה פשוטה, כדי שכל הפועלים יבינו.
"למדתי איך להשתמש במילים קצרות ובמשפטים קצרים, לחזור על אותו רעיון במילים אחרות אם ראיתי שהקהל לא הבין. למדתי איך לא להשתמש במילה בת שלוש הברות אם מילה בת שתי הברות, או הברה אחת, תספיק לצורך העניין. אין זו וולגאריזציה. מילים הן כלי עבודה ולא לכל אחד יש גישה לארון הכלים כולו".
והיא מתארת גם צדדים אחרים במאבק: "אירגנו פגישות מיוחדות לנשים, שבהן הייווד ואני דיברנו. הנשים עבדו במטוויות תמורת שכר נמוך יותר, ובנוסף היתה מוטלת עליהן כל עבודת הבית והדאגה לילדים. הגישה של העולם הישן, בדבר היותו של הגבר אדון, היתה עדיין חזקה. בסופו של יום העבודה – או עכשיו בסוף מישמרת השביתה – היו הגברים הולכים הביתה ויושבים להם במנוחה, בשעה שנשותיהם עשו אז את כל יתר העבודות – בישול, ניקוי הבית וכו'.
"היתה התנגדות רצינית מצד הגברים לכך שהנשים תלכנה לפגישות, או תשתתפנה במימשרות השביתה. אנו יצאנו בהחלטיות נגד גישות אלה. הנשים רצו להשתתף במישמרות. הן היו פועלות שובתות, לא רק נשים לבעליהן, והן היו לוחמות אמיצות".
פלין והייווד אירגנו גם פגישות מיוחדות לילדי השובתים. דבר זה היה נחוץ במיוחד, משום שהילדים, כפי שקורה לעיתים לילדי מהגרים, התבישו בהוריהם בגלל היותם זרים, מהגרים. קושי נוסף היה בכך, שהבושה הקיפה גם את עמדותיהם הרדיקאליות של ההורים.
השובתים השתמשו בטאקטיקות מקוריות רבות, אך מה שהיטה לבסוף את הכף לזכותם היה הרעיון לשלוח את ילדיהם להתארח אצל משפחות פועלים בערים אחרות. השוטרים תקפו את הנשים והילדים בתחנת הרכבת, ובלורנס השתרר שלטון של טירור משטרתי. הפירסום שהיה לאירוע פגם כל כך בתדמית המעסיקים, עד שהם החליטו להיכנע לתביעות השובתים. האחרונים השיגו תוספות שכר משמעותיות. ההצלחה עוררה עובדים בערים נוספות לשבות, ובסופו של דבר כמאתיים אלף פועלים, בכל רחבי ניו אינגלנד, קיבלו תוספות שכר.
הנשים מילאו תפקיד כה מכריע במאבק, עד שביל הייווד נאלץ להודות: "הנשים הן שהביאו לנצחון השביתה".
אליזבת פלין היתה שותפה למאבקים שונים עוד שנים רבות אחר כך. עם החרפת מאבקן של הסופראז'יסטיות למען מתן זכות הבחירה לנשים, השתתפה גם פלין במאבק, אך הזהירה: "כדי לשחרר את הנשים יש צורך בהרבה יותר מאשר הזכות המופשטת להצביע; שום דבר, מלבד מהפכה חברתית, לא יוכל לנפץ את האווירה הדחוסה והמטמטמת שבה הן חיות היום".
פלין, כמו גם אמה גולדמן באותן שנים, היתה בין הסוציאליסטים הבודדים שדנו בבעיות של מין ופוליטיקה, והפיקוח על הילודה, בתקופה בה נחשבו נושאים כאלה חסרי טעם. כאשר נשאלה אם היא מאמינה באהבה חופשית, היתה תשובתה:"ומה היא האלטרנטיבה האחרת? אהבה משועבדת? – אם כך, אני מאמינה באהבה חופשית בכל מחיר".
שנות מלחמת העולם הראשונה היוו סימן דרך בתולדות תנועת הפועלים בארצות הברית. לאחר התנופה של השנים שקדמו למלחמה, הוכתה התנועה קשות בזמן המלחמה ולאחריה. מרכז הכובד של המאבק עבר מהתארגנות ומאבק מקצועי למערכת הגנתית מפני התנכלות השלטונות. פלין בילתה, יחד עם חבריה, שש שנים ארוכות במאבק להגנה על חייהם של האנארכיסטים סאקו וואנצטי, שנידונו למוות על רצח ושוד שלא ביצעו. אך ב-1926 היא נכנעה לעייפות מצטברת וללחץ המאורעות, וסבלה מהתמוטטות עצבים.
לחם ושושנים
מאחר שלא השלימה את הכרך השני של זכרונותיה, ידוע רק מעט על שנותיה האחרונות. ב-1936 היא הצטרפה למפלגה הקומוניסטית. בתקופת מקארתי היא נחשבה עדיין למסוכנת דיה כדי לאסור אותה, בהיותה כבר בשנות השישים לחייה.
השביתה בלורנס היתה נקודת השיא בחייה של אליזבת פלין, כמו גם בתולדות מאבקי הנשים בראשית המאה. אחד השירים ששרו אז מושר גם היום בפי הפמינסטיות בארצות דוברות האנגלית:
כשאנו באות, צועדות,
בצעדה אנו מביאות ימים גדולים יותר.
התקוממות הנשים משמעותה
התקוממות האנושות.
לא עוד עמל מול בטלן –
עשר עובדות
ואחד יושב במנוחה,
אלא התחלקות בתפארת החיים –
לחם ושושנים! לחם ושושנים!