מה קרה לכל אותם אלפים ורבבות שנטלו חלק במאבקים הדמוקרטיים ובתנועות השמאל בשנות ה-60? האם כולם התברגנו והשתלבו בשיטה? האם הניסיון שרכשו אז ירד לטמיון? הכתבה הבאה, המבוססת על מאמרה של אירן וולט 1, תושבת העיר סנטה מוניקה (בקליפורניה), עונה אולי על חלק משאלות אלה. כאשר נפתח פתח לשינוי מהותי באורח החיים, ואפילו במישור המוניציפלי, צצים שוב ותיקי תנועות השמאל ומביאים עימם להתארגנותה חדשה את ניסיונם, וחשוב מזה – את העקרונות החשובים של התארגנות דמוקרטית מלמטה.
התמונה הזכירה מחזות דומים משנות ה-60. כאלף מפגינים זועמים, סיסמאות נגד המימסד על הכרזות שבידיהם, התאספו מול בניין העירייה של סנטה מוניקה, קליפורניה. משם צעדו המפגינים כדי לקיים אסיפה שבה הם צעקו, הריעו ושרקו לאות בוז, ובאופן כללי הפריעו למהלכה התקין. אולם משהו במחזה הזה לא התאים. כי הפעם, בעיר החוף הרדומה לשעבר בדרום קליפורניה, המוחים היו בעיקר בעלי בתים שמרניים בגיל העמידה. והאנשים בשלטון היו ברובם פעילים פוליטיים רדיקליים צעירים.
"המימסד" החדש בסנטה מוניקה, המכונה על ידי הימין בשם "הרפובליקה העממית של סנטה מוניקה", מורכב מנציגי קואליציה של פעילים למען זכויות הדיירים, קואליציה שזכתה ברוב בכל מערכת בחירות מקומיות החל באפריל 1979.
בבחירות של אפריל 1981 זכו נציגי הקואליציה בניצחון סוחף, שהעניק להם רוב של חמישה לעומת שניים במועצת העיר, המונה שבעה חברים. נציגת הקבוצה, רות ינאטה גולדוויי, שהיתה גם קודם חברת המועצה, כפעילה בנושאי צרכנות, נבחרה לראשות העיר.
לפתע היתה סנטה מוניקה בחדשות. ההצלחה של השמאל היתה בולטת עוד יותר על רקע הנטייה הכללית ימינה בארצות הברית.
תקדים מיוחד במינו
כלפי חוץ נראה שסנטה מוניקה צריכה להיות המקום האחרון שיחזה בניצחון פוליטי גדול של השמאל דווקא. שלא כמו ברקלי או סנטה קרוז, סנטה מוניקה אינה עיר אוניברסיטאית. אין היא גם עיר פועלית. ב-1981 אפשר היה לתאר את העיר, המוקפת על ידי לוס אנג'לס והאוקיינוס השקט, כעיר של בעלי רכוש – קרקעות ובתים.
במקורה היתה העיר מקום נופש, אך במהלך מלחמת העולם השנייה היא הפכה לקהילה של פועלי תעשייה. עם תום המלחמה, כאשר תעשיות המלחמה החליפו את מיקומן, הפכה סנטה מוניקה בהדרגה לפרבר של דירות שכורות לצעירים בעלי מקצועות חופשיים, שהיו נחושים בדעתם "להצליח" בלוס אנג'לס.
בשנות השבעים עבר על העיר תהליך של בנייה מואצת ובלתי מבוקרת, כשבתי דירות גבוהים נבנים במקום הבתים החד משפחתיים, ובכך מגדילים במהירות את האוכלוסייה כמו גם את שכר הדירה וערך הרכוש. כאשר החלו הדיירים מבינים כי הדירה השכורה עתידה להיות ביתם היחיד בעתיד, הם החלו לחשוש גם ש"ביתם" זה עלול ליהרס כדי לפנות מקום לבית דירות רווחי עוד יותר. הדיירים שנלחצו גם על ידי האינפלציה, החלו לבחון את מצבם בצורה קצת אחרת.
ב-1978 התארגנו כמה פעילים בנושא הדיור והציעו לקבוע פיקוח על גובה שכר הדירה בעיר. הנושא הועבר לקביעה של משאל-עם עירוני. בעלי הבתים התארגנו בצורה יעילה, מאורגנת וממומנת היטב (הם הוציאו רבע מיליון דולר, לעומת 12 אלף של נציגי הדיירים), וניצחו. יתר על כן, באותו משאל נכללה גם הצעת בעלי הבתים לקצץ את מיסי הרכוש, שזכתה ברוב.
שנה אחר כך התארגנו שלושה אירגונים מקומיים לחזית בחירות – האיחוד למען דיור הוגן של סנטה מוניקה, המערכה למען דמוקרטיה כלכלית והמועדון הדמוקרטי של סנטה מוניקה. ב-1981 הצטרפה אליהם קבוצה רביעית, שכונתית – רשת הבחירות של אושן פארק.
באפריל 1979 הציעה החזית החדשה שוב לתקן את תקנות שכר הדירה, והציגה שני מועמדים למועצת העיר. בשל ההתמרמרות שנוצרה בגלל ההעלאות הבלתי פוסקות בשכר הדירה (במקום ההורדות הצפויות, בעקבות הורדת מס הרכוש על הבניינים), זכתה הפעם ההצעה לפיקוח על גובה שכר הדירה ברוב. שני המועמדים, ביניהם רות גולדוויי, נבחרו למועצת העיר.
הפיקוח על שכר הדירה, שהיה למעשה החוק הברור ביותר במדינה בנושא זה, היווה תקדים מיוחד במינו: אישורו הדגיש שזכויות הדיירים הן חשובות לא פחות מאלה של בעלי הרכוש. אך היה בו גם כדי לסמל את ראשיתה של תפנית פוליטית בשלטון המקומי של העיר.
עד אפריל 1981 פעלה קואליציית זכויות הדיירים בקרב 88,000 תושבי העיר, כשאנשיה עוברים מבית לבית, משכנעים תומכים חדשים ומארגנים אותם.
הפעם הוחלט להעמיד ארבעה מועמדים לבחירות. הארבעה נבחרו בהליך דמוקרטי שכלל התייצבות המועמדים לפני אסיפות פומביות פתוחות, שבהן ענו המועמדים לשאלות ונחקרו על ידי הקהל. אחר כך התנהלו דיונים אינטנסיביים בתוך כל קבוצה, שהסתיימו בהצבעה. הליך זה הוביל לבחירת המועמדים: קן אדוארס, ליברל חבר המפלגה הדמוקרטית ולשעבר קצין מבחן; דולורס פרס, פמיניסטית, אלמנה ואם לארבעה, שעבדה כפקידה באיגוד פקידי המסחר; ג'ים קון, כומר, פעיל בעבודה קהילתית; ודניס זאן, פעיל של המערכת לדמוקרטיה כלכלית, שניהל את מערכות הבחירות הקודמות של קואליציית זכויות הדיירים.
בבחירות אלה שילבה הקואליציה טכניקות מודרניות, כמו ניהול משאלי דעת קהל ומשלוח דואר ממוחשב, יחד עם ניהול שיחות ישירות בארבע עיניים עם התושבים. מאות מתנדבים שולבו בעבודה – ותיקי השמאל החדש, דמוקרטים מהאגף הליברלי, פמיניסטיות, פעילי איכות הסביבה, חברי איגודים מקצועיים ופנסיונרים. אפילו הציני ביותר מבין הרדיקלים לא יכול היה להישאר בצד.
העניין המרכזי היה עדיין הפיקוח על שכר הדירה, אך היתה התייחסות גם לנושאים כמו הגבלת הפיתוח, פיקוח על קצב הפיתוח והעברת חלק מהסמכויות אל גופים נבחרים בשכונות. מאחר ש-80% מתושבי העיר היו דיירים בשכר דירה, איחדה הדרישה לפיקוח על גובה שכר הדירה את רוב תושבי העיר במאמץ להשתלט על העירייה. למרות שיריביהם הוציאו על מערכת הבחירות שלהם פי שלושה, והסיתו נגד ה"אדומים" בצורה פרועה עד גיחוך, נבחרו למועצה ברוב גדול כל ארבעת המועמדים.
מייד לאחר הבחירות החל הרוב החדש במועצה בפעילות. בניגוד לנבואות של האופוזיציה השמרנית, הם לא שינו את שם הרחוב הראשי ל"שדרות הו צ'י מין". במקום זאת הם עשו דבר הרבה יותר חשוב. בלילה שבו הושבעה מועצת העיר החדשה, היא הודיעה על הקפאת כל פעולות הבנייה בשטח השיפוט של העיר. כל תהליך הפיתוח ייעצר עד שקבוצות מחקר של האזרחים יגבשו המלצות לתוכנית פיתוח חדשה – גם מסחרית וגם למגורים.
הקפאת הבנייה והפיתוח, וקביעת ההנחיות החדשות לפיתוח, כמו גם הפיקוח על שכר הדירה, לובשים אופי של גישה אנושית יותר אל זכויותיהם הכלכליות של כל תשובי העיר.
הקפאת הבנייה עצרה מפעלי בנייה בערך של מיליוני דולרים. לרובם הותר בסופו של דבר להמשיך, אך רק לאחר שהיזמים הסכימו לספק תמורת ההיתר שירותים מיוחדים לעיר. תנאים אלה, שכונו על ידי האופוזיציה "סחטנות חוקית", כללו בנייה של בתים צנועים לבעלי משכורות נמוכות ובינוניות; בניית מעונות יום או גנים ציבוריים; ויוזמה להקמת מרכזים להכשרה מקצועית. דרישות אלה מבוססות על ההנחה שבניית בניינים חדשים משפיעה על צורכי השיכון של העיר, על מערכת התחבורה, על הבסיס הכלכלי ועל אפשרויות התעסוקה – ולכן המשקיע, יותר מאשר משלמי המיסים, הוא שחייב לשלם תמורת ההשלכות של מפעלו. "בתמורה לזכות לעשות רווחים בתחומי עירנו, אנו רוצים להבטיח שהציבור יקבל בחזרה לפחות את מחיר הבריאות הציבורית הנפגעת במשך הבנייה", אמרה ראש העיר לכתבים.
ההנחיות שהגישו קבוצות המחקר לפיתוח מסחרי ותעשייתי משתלבות בגישה החדשה לשיטת הרווח. אין זאת שאסור לקבלנים להרוויח. הם מרוויחים. אולם בסנטה מוניקה יש עתה מודעות לכך, שלאינטרסים של הרכוש הקרקעי יש גם אחריות ומחויבות כלפי תושבי העיר. כך גם באשר לחברות הגדולות. מועצת העיר דרשה, למשל, מחברת הנפט של לשלם 35,000 דולר כדי לערוך מחקר בטיחות, כתנאי לחידוש חוזה החכירה שלה, המתיר לה להשתמש בצינור נפט תת קרקעי העובר מתחת לעיר.
ייתכן שהשינוי הגדול יותר חל בדרך שבה מתנהלים ענייני העיר. הרוב החדש במועצה מרגיש מחויבות להגדיל עד למקסימום את שיתוף האזרחים בקבלת ההחלטות של העירייה. בניסיון ממשי "להעביר את השלטון לעם", גובשו כמה גישות חדשניות כיצד למשוך את תושבי העיר אל תהליך קבלת ההחלטות. התוצאות היו ממש דרמאטיות.
פוליטיקה – התיאטרון הטוב ביותר
כתוצאה מהגידול בהשתתפות האזרחים בתהליך, כשגם תומכי המועצה וגם מתנגדיה נוטלים במספרים גדולים את רשות הדיבור, היה צורך להרחיב ולהאריך את ישיבות המועצה, ולהוסיף לה פגישות נוספות. ישיבות המועצה וועדותיה מלאות עד אפס מקום, ובכמה מקרים היה צורך להעביר את הישיבה לאולם ציבורי קרוב, כדי שיהיה מקום לכולם. אלה שאינם נוכחים בישיבות יכולים להאזין למהלכן על גלי תחנת רדיו המקומית. זהו ללא ספק התיאטרון הטוב ביותר בעיר.
בניסיון להפוך את המועצה לגוף מייצג באמת, ניתן לחברי האופוזיציה להשתתף בקבוצות המחקר האזרחיות השונות. גם שם הם מהווים, כמובן, מיעוט. במוצאה את עצמה לראשונה נטולת כוח פוליטי, החלה האופוזיציה – המורכבת ברובה מבעלי בתים קטנים – להשתמש בטכניקות שנועדו להפריע להליכים. הם מעדיפים בדרך כלל ליזום עימותים על רקע אישי, ולא להתמודד בדיון ענייני על כל נושא. מלבד ניסיונם להשתמש בטקטיקות מאבקי הרחוב של השמאל משנות ה-60 (כולל שירת "אנו נתגבר"), הגישו חברי האופוזיציה סידרה שלמה של תביעות משפטיות. כאשר נכשלו בניסיון משפטי לבטל את חוק הפיקוח על שכר הדירה, הם ניסו לגייס לצידם את חוקת ארצות הברית. גם זה נכשל.
בעזרת התובע העירוני לשעבר, שמרני קיצוני, הגישו בעלי הבתים תביעות משפטיות נגד כמה מההנחיות של קבוצות המחקר בנושאי הפיתוח, נגד ניסיונות המועצה לסגור נמל תעופה קטן, ואפילו נגד ראש העיר ובעלה, על שקיבלו כרטיסי חינם במבצע פירסום של חברת התעופה לייקר.
כמה מהשאלות ומהנושאים הנחקרים בסנטה מוניקה עלולים להגיע לדיון בבית המשפט העליון ובקונגרס. מה שעומד במבחן הן ההגדרות היסודיות של מהו רכוש ומהן זכויות כלכליות, ומבחינה זו מה שקורה בסנטה מוניקה יהיה בעל משמעות כלל ארצית.
האנשים במקום מקווים, שבערים אחרות ילמדו מניסיונם ויחקרו מה ביכולתם לממש.
"הנושאים שונים מעיר לעיר", מוכנה ראש העיר להודות. "פיקוח על שכר הדירה אינו חייב להיות עניין למאבק בכל מקום".
מבחינה זו, סנטה מוניקה עם הרוב הגדול של תושביה המתגוררים כדיירים בשכר דירה חודשי, יכולה באמת להיות מקרה יוצא דופן. אך מה שאפשר ללמוד מסנטה מוניקה, קובעת גולדוויי, "הוא שאירגון קהילתי, פעולה בברית עם איגודים מקצועיים מקומיים וקבוצות מאורגנות אחרות, יכולים להוביל להצלחות אלקטוראליות במישור המקומי… גם לערים אחרות יש פוטנציאל לעשות מה שנעשה כאן".
עבור אלה שחיים בסנטה מוניקה, אם הם מודעים למשמעות הכלל ארצית של פעולותיהם או לא, החיים הפכו מלאי תקווה, עם תחושה של התרגשות וגאווה. קצת מזה נובע בצורה אוטומטית מן הניצחונות והשיפורים המיידיים. אך יותר מכך, זה נובע מן האפשרויות ליטול חלק בניהול חייהם.
- Irene Wolt, The Santa Monica "Revolution". From "win", New York, September 1, 1982 ↩