מאמר זה נכתב על-ידי הסוציאליסט הפלסטיני תושב רמאללה, עאדל סמארה (בתמונה), ופורסם בכתב-העת "אל-שראע" (המפרש) המזרח-ירושלמי בגליונו מה-15 ‏במארס 1983. המאמר מורכב משני חלקים שנראים לכאורה בלתי קשורים זה לזה. חלק אחד זורה אור על החלוקה המעמדית של החברה הישראלית, והשני כולל הערכה של תנועת "שלום עכשיו". הקשר בין שני החלקים מתברר אם יודעים כנגד אילו עמדות נכתב המאמר. בציבור הפלסטיני רווחת הדעה שהציבור היהודי החי בישראל אינו מהווה עם, משום שהוא אוסף של מהגרים המהווים מעין מעמד של קולוניאליסטים. כמו כן רווחת הדעה, שבין הישראלים אין חילוקי-דעות רציניים, וכולם נמצאים בעצם במחנה אחד. נגד שתי תפיסות אלה יוצא עאדל סמארה. הוא קובע כי החברה הישראלית היא אכן חברה מעמדית (ומזה משתמע כי היא בבחינת ציבור לאומי), וכי הולכים ומתפתחים בתוכה חילוקי-דעות בעלי פוטנציאל ליצור סדקים באחדות המחנה הציוני.

 

 

ההיסטוריונים הערביים מסכימים ביניהם לפחות על כך ששנת 1882 ‏היא שנת ראשית ההגירות היהודיות לפלסטין; עם תום שנת 1982 ‏עברו על הרחוב היהודי, ואחר-כך הישראלי, מאה שנים תמימות שבמהלכן ניהל מערכת מלחמות עם העם הפלסטיני ועם המשטרים הערביים המקיפים את פלסטין. אולם, האם נפילת הצעיר הישראלי מתנועת שלום עכשיו, אמיל גרינצווייג, משמעותה שהרחוב הישראלי החל לנהל את מערכת השלום? וכיצד רואים אנו, הפלסטינים, את ההתפתחות הלא רגילה הזו?

‏אין משמעות הדברים שהאיש הזה הוא ההרוג הישראלי הראשון למען השלום, אבל הדרך בה נהרג היא המעניקה לנפילתו חשיבות מיוחדת; כמו-כן היא מאשרת לנו, כפלסטינים, שיש לישראל פרצוף אחר מלבד הפרצוף הציוני.

‏נפילת הצעיר היא מאורע שצריך להשפיע ולעניין כל מי שמאמין בשלום בין העמים (ולא בין המדינות, כי זהו שקר בורגני גלוי), ואינני מבין מדוע עברה עיתונות השטחים הכבושים על המאורע הזה כאילו דבר לא קרה, ומדוע לא העמידה את הציבור בשטחים הכבושים על מהות העניין בבהירות שהוא ראוי לה.

‏המצב החברתי-כלכלי של ישראל

כל אידיאולוגיה רואה בעצמה נשק רוחני של מעמד חברתי מוגדר, וכל אידיאולוגיה היא אכן כזו לאמיתו של דבר. ההשקפה המארכסיסטית-לניניסטית שייכת למעמד הפועלים, והיא מצהירה על כך, בעוד שהאידיאולוגיה הבורגנית – על גווניה השונים – שייכת למעמד השליט, אם היא מצהירה על כך בגלוי או מסתירה זאת.

‏מציאותו של ההון, ובאופן טבעי – מציאותם של בעלי ההון, מצד אחד, ומציאותם של הפועלים, ומכאן – הניצול והעבודה השכירה, מצד שני, חייבים לגרום לפער חברתי כלכלי מוגדר ההולך ומתרחב כל עוד ממשיכה עגלת ‏המשטר הקפיטליסטי לנוע. ואכן, ההתגבשות המעמדית בישראל התפתחה לדרגה שמאפשרת לנו לומר עתה, שבישראל של היום יש שני תהליכים ברורים – של קפיטאליזציה ושל פרוליטאריזציה; תהליכים שלא הציונות כאידיאולוגיה, לא שרשרת המלחמות, ולא הסכסוך המתמיד באיזור, אין ביכולתם להסתיר את החלוקה הזו בתוך החברה הישראלית.

‏מספר המועסקים בישראל מגיע ל-1,240,600 ‏לפי המימצא הסטאטיסטי של 1979‏, ומהם יהודים – 1,118,500‏. העובדים השכירים מהווים 77.4% ‏מהמספר הכולל של המועסקים היהודים והלא-יהודים, כלומר – 960,224. ומספר זה נותן תמונה ברורה ביחס לגודלו המספרי של מעמד הפועלים בישראל:

כפי שאנו רואים מטבלה זו, הרי הקיטוב המעמדי לטובת מעמד הפועלים, ובמיוחד לטובת העובדים השכירים, נמצא בעלייה מתמדת על חשבון הקבוצות האחרות, או אלה שאינם עובדים בשכר.

‏העובדים השכירים היוו 63.2% ‏מכוח העבודה בישראל בשנת 1955‏, והגיעו ל-72.2% ‏בשנת 1965 ‏ול-77.4% ‏בשנת 1979‏. וזאת, כפי שכבר ציינו, על חשבון הקבוצות האחרות בכוח העבודה. לא רק שאחוז חברי הקיבוצים ירד (מ-8.4% ‏ל-4.8%‏) וחברי הקואופרטיבים ‏(מ-1.1% ‏ל-0.8%‏), אלא שאפילו קבוצת העצמאיים ירדה מ-22.6% ‏בראשית תקופת הטבלה ל-10.7% ‏בסופה. הירידה המתמשכת במספרה של קבוצה זו מצביעה על התמוטטות המפעלים הקפיטאליסטיים הפרטיים הקטנים לטובת המפעלים הקפיטאליסטיים המונופוליסטיים הגדולים והתמזגותם בהם, דבר שמחזק את הפער והקיטוב המעמדיים, במיוחד מאחר שהמפעלים הקטנים אינם מעסיקים עבודה שכירה, או רק בצורה מוגבלת.

‏הקבוצה היחידה אשר גדלה לצד הגידול במספר הפועלים השכירים היא קבוצת המעסיקים, כלומר בעלי המפעלים. כל עוד מתרבים העובדים השכירים מצד אחד, והמעסיקים מצד שני, משמעות הדבר היא גידול הקיטוב המעמדי. המעסיקים היוו בשנת 1970 3.7% ‏מכלל כוח העבודה, כלומר – 45,902 ‏איש, ומספרם עלה ל-50,804 ‏בשנת 1979 ‏, כלומר 4.1%.

 

‏טבלה זו ‏מבהירה את חלוקת כוח העבודה הישראלי בשטחי התעסוקה השונים. מטבלה זו אפשר להבחין, שמספר הפועלים המועסקים בתעשייה הגיע לכ-300 ‏אלף, המהווים כרבע מכלל כוח העבודה, ורק מספר המועסקים במגזר השירותים עולה עליהם, והם מהווים מעט יותר מרבע מכלל המועסקים.

‏אחוז המועסקים במגזר השירותים בישראל נמוך בהשוואה לעמיתיהם במדינות הערביות, או במדינות העולם השלישי, וזו הוכחה לרמה הגבוהה של הפיתוח הקפיטאליסטי בישראל מצד אחד, ולגובה פריון הייצור של הפרט בה מצד שני, שהוא אומנם מפגר לעומת המדינות הקפיטאליסטיות המפותחות, אך מתקדם בהרבה לעומת המדינות הערביות.

‏מנקודת מבט שונה, הרי מספר השביתות שפורצות מהווה את אחד מקני המידה המאשרים את קיומו של מעמד פועלים מצד אחד, ואת קיומו של ניגוד חברתי מעמדי מצד שני , גם אם השביתות הללו – כמאבקים כלכליים, ­אינן לובשות אופי של מאבקים פוליטיים.

 

אנו רואים שמספר הפועלים המשתתפים בעיצומים הגיע בשנת 1979 ‏ל-150,102‏, כלומר כ-12% ‏מכלל המועסקים, בעוד ששנתיים קודם לכן היה מספרם פחות מ-2%‏.

‏מספר הפועלים ששבתו, בנוסף לאלה שהושבתו על-ידי המעסיקים, הגיע בשנת 1977 ‏ל-194,297, כלומר 16.7% ‏מכלל כוח העבודה, ושנתיים אחר-כך הגיע מספרם ל-250,420‏, כלומר כ-20% ‏מכוח העבודה.

‏משמעות הדבר היא, שמספר הפועלים המשתתפים בשביתות או בעיצומים, או אלה שהמעסיקים נאלצו לסגור בפניהם את מקומות העבודה, נמצא בעלייה מתמדת, דבר שמחזק את הניתוח שלנו בדבר הפער המעמדי והניגודים המעמדיים בישראל.

‏מבחינה בינלאומית נהנית ישראל מיחסים מועדפים עם השוק האירופי המשותף, ומהקלות בסחר (יצוא ויבוא) עם ארצות-הברית. הקלות אלה במישור הבין-מדינתי הן, בין היתר, גם תוצאה של השותפות בין בעלי-ההון הפרטיים הישראליים עם בעלי-הון בארצות אירופה וארצות-הברית (כמו קיומם של סניפים של המונופולים הבינלאומיים בישראל בצורה של חברות ישראליות וקיומן של חברות ישראליות, או הון ישראלי, בארצות הנזכרות).

‏יתר על כן, המצב הכלכלי הזה של ישראל קשור גם בתפקידה הפוליטי באיזור, בהיותה שומרת האינטרסים של ההון העולמי, ובמיוחד האמריקאי, ובתפקידה בדיכוי התנועה המהפכנית הערבית. כל אלה מכשירים את ישראל למלא באיזור את תפקיד האימפריאליזם-שאבד-עליו-הכלח.

‏כל העובדות האלה מאשרות את אופייה של ישראל כמפעל קפיטאליסטי מתקדם בחלק זה של העולם השלישי, התת-מפותח והנתון בתלות בעת ובעונה אחת. דבר זה עצמו מסביר גם את הסיבות לתבוסת המשטרים הערביים במאבק עם המפעל הזה, ואת הכניעה לו לאחר התבוסה.

‏תנועת שלום עכשיו

‏תנועת שלום עכשיו אינה אירגון פוליטי המוני במשמעות המפלגתית של המונח, או במשמעותו הפרלמנטארית, ואין היא גם תנועה מוגדרת מבחינה מעמדית. כמו כן אין לה בסיס רעיוני או אידיאולוגי משותף לכל חבריה, והיא בעצם התארגנות דמוקראטית רחבה שבה פעילים הליבראלי והציוני-השמאלי והשמאלי וכו'.

‏במשמעות אחרת, התנועה היא בבחינת ‏מחאה ותביעה פוליטית בעת ובעונה אחת. היא מחאה על שלשלת המלחמות המתמשכת שאינה מובילה לשלום באיזור, והיא תביעה באשר היא תובעת מהשלטונות הישראליים לשבת אל שולחן המשא-ומתן עם הפלסטינים. והיא ניסיון לראות מתוך ריאליזם פוליטי את הסכסוך הישראלי-ערבי השורר באיזור, והיא בבחינת דחייה של התעקשות השלטון הישראלי לעכב כל משא-ומתן.

‏ועם זאת, חשיבותה של התנועה הזו איננה במידת שורשיות עמדותיה ואף לא במשקלה ההמוני, או ביכולתה ללחוץ על השלטון. חשיבותה הבלתי רגילה היא בעצם העובדה שמצויה תנועה כזו בתוך ישראל עצמה, ארץ שהציונות מציגה אותה כל יום כאילו היא "חברה בלא מעמדות, בלא מאבקים מעמדיים או פוליטיים: חברה שמוכנה תמיד לצאת למלחמה בלא התנגדות".

‏התשובה ברימונים

עם זאת, ואף על פי שמאבקה של תנועת שלום עכשיו אינו יורד לשורש הבעיה, ואינו מסוכן ואף אינו פוגע בבטחון ישראל, הרי התגובה עליו היתה בהטלת רימון על ציבור המפגינים חברי התנועה, רימון שהפיל חלל ופצע כמה אנשים נוספים. אלה שהטילו את הרימון יכלו אומנם להטילו רק בצורה מאיימת, כדי להפחיד, אך הם החליטו שהרימון צריך להרוג ולפצוע.

‏וכך, הציונים-האורתודוכסים אשר זרקו את הרימון הם הם אשר חרגו מן העקרונות היסודיים של הציונות, אשר לפחות אינם מתירים ליהודי להרוג יהודי אחר. התפתחות זרם מתון כמו תנועת שלום עכשיו דחפה אגף מן הימין לכיוון הפאשיזם; ומה יקרה אם תפנה תנועה זו לטיפול שורשי יותר בבעיה?

‏הקבוצה אשר עמדה מאחורי זריקת הרימון אינה רחוקה באמת מהאידיאולוגיה של השלטון, במיוחד מאחר שזריקת הרימון באה להגנת שר ההגנה הקודם שרון מפני פיטוריו. נכון שתנועת שלום עכשיו היא כעת בכיוון הפוך לאלה שזורקים את הרימונים; אולם בשעה שהיא אינה מנוגדת להם (בעיניה) באותו יחס (שהיא מנוגדת להם בעיניהם), הריהי מהווה על כל פנים שיטה אחרת, יהיה מספר שלבי הסולם שטיפסה קטן ככל שיהיה... כי האלימות הופכת לשיטה.