מאמר זה פורסם לראשונה ב"מעריב" בשלהי 1953, ופעם נוספת ב-13.2.1983, במלאת 27 שנים למותו של קרליבך, שלושה ימים לאחר שאמיל גרינצווייג נרצח בהפגנת "שלום עכשיו" בירושלים. חברי הארגון הסוציאליסטי בישראל ("מצפן") הדפיסו והפיצו אותו ככרוז באותו חודש. קרליבך אמנם מאמץ בלי הסתייגות את המיתוס הציוני על מלחמת 1948 ועל "בריחת הערבים", אבל הוא גם מראה בבירור שהכיבוש של 1967 אינו שורש הסכסוך הציוני-פלסטיני. הערה נוספת: יושם לב כי קרליבך, שמונה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, לא נרתע מהשוואה בין מעשי הגזל הציוניים למעשי הגזל הנאציים. כותרת מאמרו לקוחה משם ספרו של אלן פאטון הדרום אפריקאי, "זעקי ארץ אהובה", שיצא לאור זמן קצר לפני כן. אגב, משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הוקם אף הוא בשנת 1948…
זעקי ארץ אהובה
מאת ד"ר עזריאל קרליבך, עורך "מעריב"
בואי בתי הקטנטונת, ונעלה הגלילה. עניין דחוף לי אלייך שם.
עוד לא מלאו לך עשר שנים, ואת לא תביני דבר. ובכל זאת את חייבת לראות ולהסתכל.
ואף אם תגדלי, ובת עשרים ושלושים תהיי – עדיין הדברים לא יהיו נהירים לך, ואולי אף יישכחו כליל מלבך.
אבל יבוא יום ויזכירו לך את כל אשר תראי ואז הדברים האלה יגעו בך ויפגעו בך מאוד.
ובאותו יום – ואני לא אראנו – תשאליני בכאב ובזעם: אבא, אתה? אתה עשית זאת?
• • •
את ההרים אני רוצה להראות לך בתי. הרי הגליל העליון והתחתון. סביבות נצרת, ציפורי וברעם. אדמות נרחבות, מהן פוריות ומהן שוממות, במעלה ובמורד, מיליוני דונמים.
לערבים היתה שייכת הארץ הזאת בימים שאת אינך זוכרת אותם. להם היו הכפרים ולהם היו השדות. היום שוב איך רואה הרבה מזה – רק ישובים עבריים פורחים קמו תחתם, כן ירבו. כי נעשה לנו נס גדול ויום אחד קמו הערבים האלה וברחו מפנינו, ואנחנו את אדמותיהם לקחנו והפרחנו. ובעליהן הקודמים עברו וישבו בארצות אחרות.
רק זעיר פה זעיר שם עוד תראי כפריהם של ערבים. הם של המעטים, אשר נשארו בתוכנו. אין יודע למה אלה לא ברחו. אפשר מפני שלא הספיקו. אפשר מפני שקיוו ששדותיהם שלהם לא ייכללו במדינה היהודית. אפשר מפני שקיוו, כי גם אם ייכללו, לא יאונה להם כל רע, כי כך הבטיחו היהודים קבל עולם. על כל פנים, היו לאזרחים במדינה, ונשארו.
והיכן שדותיהם? – את שואלת. אלה, בתי, לא נשארו.
מה קרה לשדות? פשוט: לקחנו אותם.
איך אפשר? – איך יכולים לקחת את האדמה השייכת לאדם אחר הנמצא בתוכנו והוא יושב עליה ומעבד אותה?
אה, בתי, בזה אין קושי טכני. לכך דרושה רק עוצמה. אם רק כוח השלטון בידך, אז אתה מכריז, למשל, כי השדות הללו הם "אזור סגור". ואתה אוסר על כל אדם לגשת לשם בלי רשיון. ואתה נותן את הרשיונות רק למקורביך, אנשי הקיבוצים הסמוכים, שלטשו עיניהם לאדמה הזאת. ואינך נותן רשיון לערבים, אשר להם האדמה שייכת. כל כך פשוט הדבר…
כלום אין חוק? כלום אין שופטים בישראל?
כן, נכון. זה היה מכשול טכני קטן. ערבים באו לבתי המשפט שלנו ותבעו שהגנבים יחזירו להם את אדמתם. ואכן השופטים פסקו, שהערבים הם הבעלים החוקיים שעיבדו את השדות הללו מדורי דורות, שגם לדעת אנשי הביטחון אין כל סיבה למנוע בעדם שימשיכו לחרוש ולקצור כאן, שלא היתה ואין כל זכות לקיבוצים הסמוכים לקחת לעצמם את האדמות הללו, שלא קנו ולא שילמו ולא פיצו, והכל רכושם של הערבים וצריך להחזיר להם.
נו, ובכן – אם השופטים פסקו – הרי המדינה תשמור את החוק!
• • •
לא, בתי. זה לא כך. אם החוק הוא נגד הגנב, והגנב חזק למדי, כי אז – הוא עושה חוק שיהיה בעדו.
כיצד?
מתכנסים בכנסת כל אלה שיש להם חלק בגזילה. ומי אין לו? לקחו את 300 אלף הדונמים האלה משרדי הממשלה ומפא"י ומפ"ם והדתיים – כולם. והם אומרים: אנחנו כבר התרגלנו לקרקעות הלו, הן מוצאות חן בעינינו. ואיננו רוצים שהשופטים יפריעו לנו להחזיק בהן. בואו נעשה חוק, שאי אפשר עוד להוציא את האדמות מידינו.
איך?! איך אפשר לכתוב חוק נגד חוק?
את עוד צעירה מאוד, בתי, וכשתגדלי תדעי כמה קל הדבר. כתבו, פשוט, שבעניין האדמות הללו, אין חוק. כתבו שבעניין הזה אין דין ואין דיין. כתבו, שבעלי האדמות הללו אסור להם לפנות לשופטים.
טוב – אבל… אבל מה זה יעזור? הרי באיזה מקום שהוא רשום, שהערבים הם הבעלים, הרי יש ספרי אחוזה…
ובכן, כתוב בספרי האחוזה – אז מה יש? כתבו בחוק, שצריך למחוק מה שכתוב בספרי האחוזה. צריך למחוק את שם הבעל הערבי, ולרשום תחתיו שם יהודי.
בלי שום דבר? סתם ככה?
לא כי – אלא עם הדבר הזה אשר אני רוצה להראות לך עתה.
• • •
הרי החוק-נגד-לא-תגנוב זה נתקבל כבר לפני שלושת-רבעי שנה – אך עכשיו, בימים אלה, מתחילים להגשים אותו. עתה הקימו את משרדי הגזילה הרשמיים, וכאן – – –
לא, בתי, התיישבתי בדעתי. לא נלך לשם. לא אראה לך. לא אוכל. אפשר ואת לא תראי שם כל דבר. רק פקיד מסכן אחד, המקבל משכורת זעומה, ושולחן רעוע, וכמה ניירות, ותו לא. שום מחזה קורע לב. את, אולי – עיניים שכאלו לך, אשר לא תדענה. את צברית, ובכגון אלה הורגלת, ובשבילך טבעי הוא, שהעולם מחולק לשניים: מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון. ואילו אני – אני יהודי. אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב, יושב ורושם על הקלף "ורכושם מוחרם לטובת המדינה" בעוון מה שאבותי לא האמינו באלוהי הצדק הצלוב של המלכה איזאבלה, אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב וחותם "וכל הנכסים של היהודי הופקעו כדת וכדין בתוקף חוק הרכישה מידי בלתי-אריים"… סלחי לי, בתי, עיניים כאלו לי – והן מסתחררות. והן אינן רוצות לראות את מדינת היהודים באור הזה, בכל מאודן אינן רוצות. הן מתגוננות בכל כוחן, בכאב צורב, בפני המחזה הזה, בפני ההשוואות הללו… והן מאמינות, באמונת-אומן עמוקה, כי לא זאת היא ישראל, ולא כאלה הם היהודים, וכי רק רוח שטות חולפת נכנסה בהם בכמה תאבי-בצע ושיכורי-עוצמה, והם מפללות שייסלח להם למנהיגים הללו, כי אין ליבם יודע את אשר ידיהם עושות, כי צעירים מאוד בחוכמת המלוכה הם, ובחפזם אינם רואים את פרי מעלליהם… והן בטוחות, בעיניים הללו, כי המראה הזה יתנדף כענן… כחלום בלהות…
אבל ברגע הזה?
ברגע הזה ולפי שעה – זאת היא מציאות.
• • •
ברגע זה הפרוצדורה ב"רשות מוסמכת" שכזאת היא פשוטה למדי, וכפולה.
הצד האחד שבה – הוא פעיל מאוד. הצד האחד הוא זה – הרוצה להפוך את הגזילה אשר גזל למעשה חוקי. לשם כך צריך הגוזל רק להביא תעודה של השר, המעידה על שלושה דברים – לפי נוסח ה"חוק". ראשית – שהאדמה נלקחה אי-פעם בתוך ארבע השנים הראשונות של קיום מדינת ישראל, בין 1948 לבין 1952, באיזה תירוץ שהוא, מטעמי ביטחון או התיישבות, או "פיתוח". שנית – שהבעלים האמיתיים, הערביים, לא הורשו לשוב לאדמתם זו גם באפריל 1952. ושלישית – שיהודי רוצה להמשיך ולהחזיק באדמה. אז, כי אז האדמה מועברת לרשות הפיתוח, והיא נעשית קניין רשות הפיתוח "נקי מכל שיעבוד ומייד" ותירשם בספרי האחוזה על שמה. והמעוניינים היהודיים פעילים עכשיו מאוד בהכנת התעודה הזאת. זה החלק האחד של הפרוצדורה.
והחלק השני?
הוא הערבי. הוא הבעל הקודם של האדמה, שלא ניתן לו לגשת אליה מאז הוכרז בארץ הזאת קץ הקולוניאליזם וקץ חוקי הקרקע הגזעניים וקץ ההפליות וראשית זכויות האדם וקדושת הדמוקרטיה. הוא, הבעל הערבי הקודם של האדמה, שצריך אף הוא לסמוך ידיו על זה, שאדמתו נלקחת ממנו כדת-וכדין. והערבים, כמובן, אינם פעילים כל-כך בסיוע לרשות המוסמכת, והם אינם מופיעים במשרדים בהמוניהם, בלהיטות, כדי "לסדר את העניינים".
אם כך, אם הערבים אינם משתפים פעולה, ואם הם אינם חותמים – הרי כל העיסקה בטלה ומבוטלת?
לא. החוק אינו נאיבי עד כדי כך, שהוא מביא את הערבים בכלל החשבון. החוק מעביר את האדמה מידי הערבי מבלי שהערבי מעביר אותה. החוק אפילו נותן פיצויים לערבי, בלי שהוא – מקבל אותם…
אתה עושה צחוק, אבא. איך זה אפשרי?
זה אינו צחוק – בלתי אם צחוק מר – וזה אפשרי מאוד. זה אפשרי קודם-כל על-ידי-כך שהערבי הוא שצריך לבוא ולהוכיח את בעלותו על הקרקע. לא היהודי שלקח צריך להוכיח, אלא הערבי שמנו נלקח. מעין "המוציא מחברו עליו הראיה" – הפוך. וידוע, מה קשה להוכיח בעלות בארץ הזאת בכלל, ולערבי בפרט, למשפחה ערבית שפוזרה ופוצלה על-ידי המלחמה בפרט שבפרט.
אך גם אם יוכיח – לא יעזור לו. כי הרי אין הוא יכול לפנות אל בית-המשפט שידון באמיתות הוכחותיו. אין בית-משפט לעניין זה – אלא – הפקיד שצריך לתת או לא לתת פיצויים הוא הוא הקובע: שוכנעתי שאתה הבעל ועלי לשלם לך, והוא הפוסק: אינני משוכנע ואינני משלם. בידי הנתבע לקבוע את עצם הזכות לתביעה!
אולם אפילו הפקיד מודה שערבי זה וזה היה פעם הבעל של האדמה – עדיין אין הערבי יכול לדרוש את דרישתו שלו. החוק קובע, שגם אם ידרוש כסף – אי-אפשר לתת לו מה שאדמתו שווה. אלא מותר לתת לו רק מה שהאדמה היתה שווה לפני… שלוש שנים, באחד בינואר 1950. כאילו אין ולא היתה ולא תהיה אינפלציה. כאילו שר האוצר או שר הפיתוח או מישהו במדינה היה מסכים לקבל היום את המשכורת שקיבל לפני שלוש שנים. וכאילו הפלאח, אשר נותנים לו היום עשרים לירה לדונם, כפי שהיה שווה לפני שלוש שנים, יוכל לקנות לעצמו עכשיו בכסף הזה אפילו חלק שלישי של דונם או חלק רביעי וחמישי…
אז לא יקח את הכסף, וחלאס?
חכי, בתי, אנחנו עם חכם ונבון. אנחנו דאגנו גם לזה.
אם לא יקח את הכסף – זה לא יעזור לו. אז… מפקידים את הכסף בבית המשפט (לצורך כזה אנו פונים אל מוסדות הצדק!) ויהא מונח שם. ואם הערבי לוקח או לאו – שוב אין זה מענייננו. אף אם לא יקח – ניחא. על-כל-פנים אין זה משנה, שאדמתו עברה "כחוק" לידיים שלנו…
אך למה – את שואלת – למה ולשם מה לו בכלל כסף? הוא עובד אדמה והוא רוצה אדמה!
נכון, גם לזה דאג החוק. במקרים מיוחדים במינם מכיר החוק, שלעובד אדמה מגיעה אדמה. אם האדמה שנלקחה ממנו: אל"ף – שימשה לחקלאות, בי"ת – היתה מקור פרנסתו העיקרי וגימ"ל – אין לו קרקע אחרת כדי מחייתו – קיים מקרה כזה. כלומר הוא צריך להוכיח או לשכנע, שאין לו כלל ממה לחיות. שזה שש שנים הוא מת מרעב או היה צריך למות ברעב, ואז – – –
אז, אחד הקיבוצים היהודיים הלוקחים עשרות אלפי דונם יחזירו לו לפחות את חלקת אדמתו הקטנה כדי מחייתו?
לא, אז רק חייבים להציע לו אדמה אחרת. ואף היא לאו דווקא כבעלות אלא גם בחכירה! ואף לא כערך כל מה שנלקח ממנו, אלא מספיק גם "חלק". ולא צריך לתת מה שהוא רוצה, אלא רק – להציע.
אבל אם מציעים לו, והוא אין לו מחיה אחרת, ודאי יקח, לא כן?
• • •
אכן זה הוא, בתי, מה שרציתי להראות לך בגליל, על ההרים עליהם התהלכו נביאי הצדק הישראלי, על חוף הים אשר בו נולדה תורת האהבה הצבועה, שלעגנו לה ודחינוה בבוז, אנו – עם קדושים. זה מה שרציתי להראות לך.
כן, אי-פה אי-שם יש ערבים שאינם יכולים עוד להחזיק מעמד. שדותיהם נלקחו מהם לפני שנים רבות, הם נתדלדלו והצטופפו בחלקות צרות – ועתה, אם ישתפו פעולה בהגשמת חוק זה, של "רכישת" מקרקעים, אפשר ויקבלו בכל זאת, הרחק ממקום מגוריהם, משהו מן המשהו, ויש מהם הבאים ושואלים מה יוכלו לקבל.
והנה עתה מציעים להם – אדמות שאינם יכולים לקחתן. מציעים להם את הערמון בתוך האש. מציעים להם אדמות של – ערבים אחרים, של אחיהם אשר ברחו מעבר לגבול.
והערבים אומרים, כמובן: אדמה זו? – הרי זו אינה שלכם, איך אתם מציעים אותה לנו? הרי זו של אחינו הערבים, ואתם תחפצו, שלמען יהא הגזל אשר גזלתם מאיתנו חוקי, נלך ונגזול אנחנו משל אחינו? – ומה נאמר לבני משפחותיהם שנשארו בתוכנו? – אם רק ישמעו על כך, הרי יתנקמו בנו! – ומה נעשה אם ישובו? – האם אנחנו נכשיר את נישול בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו וזה ייקרא הפיצוי שאתם מפצים אותנו?
והערבים מסרבים לקבל אדמות כאלו. אך לנו ולחוק שלנו זה לא איכפת, אנו חייבים רק להציע. אם הם אינם לוקחים, המה האשמים ואנחנו רוחצים בנקיון כפינו…
אנחנו איפשרנו להם לקחת פיצוי מלא בעד מה שלקחנו מהם. אנחנו צדיקים גמורים…
• • •
ואולי בכל-זאת לא נעלה הגלילה, בתי?
כי מפחד אנוכי במקצת. מפחד אני לעבור בכבישים ולהיתקל בהם, כשהם מחמרים אחרי עדריהם הצנומים ובבוא המכונית שלנו, הם מרימים עיניהם לקראתנו ומתוכן בוקעת השנאה היוקדת… מפחד אני להביט בעיניהם, כי מתבייש אנוכי. הם, אבק-אדם זה, האנשים היחידים בעולם שאיני יכול להביט ישר לתוך עיניהם. איני מתבייש להילחם בהם בקרב, איני מתבייש להיות אויב להם, או מתגונן מפניהם; איני מתבייש להיות יריב או נרדף או שנורר, או כל דבר… אבל גנב – גנב בלילה איני רוצה להיות.
לא לעורי אני מפחד, לנו הכוח. המכונית שלנו תדהר על פניהם בגאווה – הם יסורו הצידה, בהכנעה. הכל יעבור כשורה. המה המעט. המבצע יצליח, והכל יירשם בספרי הנכסים כחוק על שמנו…
אבל – זה אינו סוף המעשה, זה ראשיתו. הסכסוך הגדול עימהם לא נגמר בכך, הוא רק התחיל. והתסיסה רק מתחילה. ואני חרד לך מאוד, בתי, כי אני חושש, שאם תגדלי – את היא אשר תשלמי על כל אלה. איני יודע מתי, איני יודע במה. אפשר, הלוואי, בכסף בלבד. ואפשר, חלילה, בדמים, בצאתך את למערכה, בצאת בנך – אפשר במוקדם, אפשר במאוחר. קשה לנחש. המזרח הזה רדום ומתעורר לאטו ובמפתיע. אבל פעם בצורה זו או אחרת, זה מוכרח להתנקם. יש שילומים בעולם, יש עמים, הנאלצים לבוא יום אחד, כבדי עוון ומוכתמי-ידיים ולהודות ולשלם… יש שרים, הנאלצים לחתום חוזים חגיגיים: אשמנו וחטאנו וזו כפרתנו… אנחנו, על-כל-פנים, מאמינים בכך, אנחנו העם שהוליד תחת השמים האלה את הרעיון, כי גורלה של מדינה אינו אלא ראי צדקתה, כי לפי צדק ומשפט שבתוכה היא פורחת והיא נחרבת…
ואנחנו יודעים, כי זה המבחן: היחס אל המיעוט החלש בחולשתו. מבשרנו חזינו, משך אלפים שנה, בזה סימן בגרותה או רקבונה של מדינה: אם היא משתמשת בכוח שלטונה, כדי לגזול את כבשת הרש הזר, הגר.
אם ניתבע על כס-ההיסטוריה על יחסנו אל ארצות ערב השכנות – יהיה לנו מה להשיב. ואם על יחסנו למסתננים ועל אמצעי ביטחון, ויהא גם מופרזים, ועל מימשל צבאי ועל הגבלות תנועה – תהיה תשובה כלשהי בפינו. נוכל לעמוד קבל עולם בראש זקוף.
אך אם נישאל: כלום במדינה הגדולה הזאת על כל ערבותיה ועל מעט חלקיה היהודיים שבתוכה, צריכים הייתם לעשות פלסתר את כל שבועותיכם בפני עצמכם ובפני ועדות העמים, צריכים הייתם לבגוד בכל נבואות נביאיכם ובכל הלכות תלמידיכם ובכל תורות אחרוניכם חוזי הבראת העם בשובו את האדמה, צריכים הייתם לחלל כבוד כל משפט וחוק – כדי לחטוף כמה רבבות דונם מידי קומץ כפרים ערביים עלובים?…
כאשר נישאל זאת – לא נוכל להרים ראש.
• • •
בואי, בתי, אל אחד המשקים על האדמה הגזולה ההיא. בואי אל בית התרבות על-שם ראשוני החלוצים שלנו, שבאו אל העם הזה בדגל אחוות-העמים. עם ערב ירצו שם על נושא שהוא פופולרי הרבה יותר מזה שבחר לו אבא היום. יספרו שם על מחזהו של סופר נועז, שהרים את קולו בארצו נגד דיכוי השחורים בידי הלבנים – אף כי הוא עצמו מגזע הלבנים. וידברו שם גבוהה-גבוהה נגד העליונות הגזעית ונגד גוזלי אדמות הילידים באפריקה הרחוקה…
ואז הסירי אוזנייך מן הדיבורים הרמים, והטי אותן אל אדמת הארץ האהובה, אשר עליה דיבורים אלה נישאים.
והאזיני – ושמעת: אף ארצנו זו האהובה, זועקת.
וקמת וגדלת – ותיקנת את העוול – והשתקת את זעקתה.