קוראים יקרים,

אל חברי "שטח משוחרר", אוהדים ומתעניינים.

קובץ זה יוצא לאור במלאת חצי שנה לפעילות "שטח משוחרר" ופרסום 28 מודעות, שבוע אחר שבוע, בעיתון "הארץ". הקובץ יוצא לקראת התכנסות האסיפה הכללית השלישית של הקבוצה.

הקובץ כולל מבחר מן המודעות שפורסמו עד כה, מבחר המשקף את הנושאים שבהם עסקנו ואת עמדותינו; מספר רשימות שכתבו חברים פעילים בקבוצה מנקודת מבטם האישית; וחלק קטן מתוך מאות המכתבים שהגיעו אלינו בתקופת הפעילות מכל רחבי הארץ, רובם מכתבי אוהדים וחלקם הקטן מכתבי חרפות וגידופים.

בסוף הקובץ מצורף קטע מתוך תקנון הקבוצה ובצידו הסבר על דרך פעילותה.

המערכת

מכתבי קוראים

חברים, אני ניצולת השואה, מודאגת כמוכם בקשר למתרחש בגדה המערבית, ובכלל מסדרי השלטון בארץ. אינני אוהבת, בדרך כלל, את ההשוואה עם השיטות של הנאצים, אך אינני יכולה להשתחרר מזיכרונות העולים בראשי, של הולנד תחת הכיבוש הגרמני. נכון, אין לנו מחנות ריכוז ואין אנו עוסקים בג'נוסייד, אך יש בהחלט סימנים ברורים ל"פאשיזאציה" הולכת וגוברת − ובשבועות האחרונים בקצב מסחרר ממש − של חיינו הפוליטיים.

אני רוצה להצטרף לכל גוף שיקום נגד המתרחש, כדי לנסות ולבלום התפתחות העלולה להביא לשואה − תרתי משמע.

יש לי בקשה − אני דתית ועד כה אני חברה ב"עוז ושלום". הסיבה שעד כה לא הצטרפתי לאירגונים כמו "שלום עכשיו" היא שרוב פעולותיהם מתקיימות בשבת וכרוכות בחילול שבת.

יש גם בציבור הדתי רבים שאינם חסידי "גוש אמונים", ואני חושבת שבעת כזו אנחנו חייבים לשתף פעולה − כל מי שרואה את הסכנה לתדמית האדם בארצנו. אולי ניתן לעשות משהו בנדון.

אני מצרפת המחאה בסך 100 שקל כתרומה. אבקש גם לעדכן אותי בקשר לפעילות, במיוחד באזור הדרום.

בכבוד רב,

קוראת מבאר שבע

(השם שמור במערכת)

29.3.82

*

לכבוד "שטח משוחרר"

אני (…) דרוזי משפרעם, חייל מילואים, מבקש בזאת לחזק את ידכם כדי שתתמידו בפרסום המודעות של "שטח משוחרר", שהן בבחינת צוהר אמת בתוך ערפל השקרים.

כולנו תקווה שנזכה לשלום המבוסס על אמון הדדי ולא על הכוח. אני מצרף 6 שקלים בצ'ק כדי לקבל את תדפיס המאמר של הצנחנים שהתפרסם ב"דבר", כפי שהצעתם לשלוח במודעה מס' 23.

חזקו ואמצו!

(השם שמור במערכת)

5.7.82

*

לשטח משוחרר שלום,

רצ"ב שיק ע"ס 200 שקל, כדמי השתתפות (עבור החודשיים שבהם רציתי להצטרף ולא הזדמן לי לעשות זאת…).

במודעה הנכם כותבים "השתתפו בכתיבה ובמימון". אינני יודעת איך ניתן להשתתף בכתיבה, אבל אם זה אפשרי הייתי רוצה באמת להשתתף גם בזאת. אנא כתבו והודיעו לי מה עלי לעשות לשם כך.

וחוץ מזה, תודה − על שהוספתם קצת להרגשת הכבוד שלי, כישראלית.

יעל פרחי

24.3.82

*

אני, החתום מטה, פנסיונר של "40 אחוז", תורם תרומות דלות (בהתאם למצבי) גם ל"שותפות", לשל"י, ל"שלום עכשיו". איני יכול להרשות לעצמי − לפי שעה − יותר ממחצית התרומה ל"שטח משוחרר", אך מביע בכך את הסכמתי, שביעות רצוני, ותמיכתי ביוזמים. כה לחי!

אתכם במאבקכם, מלא רגשי נחיתות ופחדים − רגשי נחיתות על אי היכולת לעשות יותר, ופחדים מן העומד לקרות.

צבי בן דב, חיפה

*

ה"שטח" משוחרר, אתה לא − מולי מלצר

מדי פעם − בערך פעמיים בשבוע − אני חוזר ושואל את עצמי מה יש לי לרוץ כמו דפוק כל שבוע ל"שטח משוחרר". מילא הכסף, אבל אין כבר לאדם מבוגר על מה לזרוק את הזמן?…

זה קורה לי בדרך כלל ביום שלישי וביום רביעי, ברבע לשש לפנות ערב, כשצריך כבר ללכת לישיבת המערכת ויש לי רק עוד איזה שנים-עשר דברים שאני מוכרח להספיק עוד היום, וכשאחזור מן ה"שטח" כבר בטח יהיה מאוחר, ואני אהיה הרוג, ואיזה אסון יכול לקרות אם פעם אחת אני לא אבוא, מה יש, לא יסתדרו בלעדי, ובכלל כל העסק הזה עם המודעות, מה זה כבר עוזר, בחייך, מי בכלל זורק מבט לכיוון − ולעזאזל, כבר שש, ועוד לא הזזתי את התחת. יאללה! ל"שטח"!

ואני מגיע לפגישה, ומגלה קודם כל את ה"משחררים" הקבועים, הוותיקים, ה"משוגעים" לעניין הזה ולעוד כמה עניינים, וזה כבר משפר קצת את ההרגשה, נו, עוד יש במדינה הזאת כמה אנשים שאפשר לדבר איתם, לא עם כולם מוכרחים להתווכח, וחוץ מזה פוגשים בישיבה פה ושם − לא כל פעם, אבל לפעמים − איזה פרצוף חדש, מהוסס, שמציב ב"שטח" רגל אחת ואחר-כך עוד אחת, ואולי בעוד פגישה או שתיים הוא כבר יהיה − מי יודע? − עוד אחד מן ה"משוגעים", בסך הכל כמה זמן אני בכלל בעסק, בקושי ארבעה-חמישה חודשים, ואני חושב לעצמי שאולי בכל זאת זה כדאי, כי כמה שיהיו לנו יותר "משוגעים", ככה נהיה פחות משוגעים, ואם אנחנו לא נאבקים על להיות-הנורמאלים, אז על מה בדיוק אנחנו נאבקים.

ומתחילים להתווכח על נושאים ועל ניסוחים, על משפטים ועל מילים ותמיד יש איזה מיואש שאומר מה זה כבר משנה, איך כותבים, מה אומרים, כמה חבר'ה כבר קוראים את זה, ובכלל אולי מספיק עם המודעות האלה, אף פעם לא עושים שום דבר, רק מדברים ומדברים, ואני עונה לעצמי שבכל זאת זה כן משנה, כי הדיבורים הם עצמם מעשים, ומה שחשוב עכשיו זה בדיוק לדבר, גם עם הפלסטינים וגם עם הישראלים, ואם אנחנו שואלים מי בעצם צריך לשחרר מידי מי, וגם איזה שטחים − זה מפני שאנחנו נלחמים על זכותנו להשתמש באותן המלים כדי לומר דברים אחרים.

ואז כמובן בא הרגע שכבר כמעט הכל אמור וכתוב, ורק יש עוד הבעיה שזה בערך 700 מלים ויש לנו כסף ל-200 או מקסימום 250, וצריך לקצץ קצת פה וקצת שם, ואם אתה מוציא את הקטע הזה, אז דחילק, הרסת את כל העניין, ואני מהרהר לי שבאמת, איך אפשר להכניס כל-כך הרבה דברים למודעה כל-כך קטנה, זה קשה כמעט כמו להכניס כל-כך הרבה אנשים למדינה כל-כך קטנה, אוי, קשה להיות פלסטיני − לא רצית לומר יהודי? לא, רציתי לומר פלסטיני, כי היהודים האלה – הפלסטינים − גם אילו הם רצו להכניס את האנשים שלהם לאן-שהוא, אז לא כל כך יש להם לאן.

ובתוך העייפות של סוף הישיבה אני מדמיין לי על-יד ה"שטח" שלנו איזה "שטח משוחרר" פלסטיני קטן, שיכתוב גם הוא באותיות גדולות, שחור על גבי לבן, שיש עם מי לדבר ויש על מה, ואני בטוח שנסכים לפנות בשבילם כמה אינצ'ים אם הם לא יתעקשו לזרוק אותנו מן העמוד, ומרעיון משוגע אחד לאחר אני מגיע למחשבה שאם נצליח להתפשר על השטח ב"הארץ", אז בחיי עוד נתפשר יום אחד גם על השטח בארץ, כי בסך הכל, מה רוצים גם הם וגם אנחנו − רק לחיות בארץ הזאת, ואם לא נצליח לחיות כאן ביחד כמו שני שטחים חיים, אז הסוף של שנינו גם יחד זה להיות שטחים מתים.

ואני חוזר הביתה, וכבר די מאוחר ואני די הרוג, ואני מבין אולי טיפ-טיפה יותר למה אני הולך כל שבוע ל"שטח" כמו שפוט, כי כל פעם שאני לא הולך לפגישה בשש זה בשבילי קצת שש־לפני-המלחמה, וכל פעם שאני כן הולך, זה אולי קצת יותר מאשר קודם שש־אחרי-המלחמה, כך שיש לי הרגשה עמומה שאלך לישיבות של ה"שטח" גם בשבוע הבא.

אורי רם

*

מכתבי קוראים

לכבוד מערכת "שטח משוחרר"

ראיתי את מודעתכם ב"הארץ" מיום ו' האחרון (9 באפריל).

גם אני נחרד ומחפש דרך להביע את סלידתי ממעשינו; אם לא לעצור, לפחות לנסות לעצור.

שלחו לי חומר. בטרם אצטרף עלי לדעת מי אתם, מי עומד אחריכם. אנא, צרו עימדי קשר.

רופא מקצרין

(השם שמור במערכת)

11.4.82

*

חברי שטח משוחרר שלום,

למרות שאיני מאמין בלב שלם בהצלחה שלמה של יוזמתכם החלטתי להצטרף אליכם ולתרום מזמני וכספי למען מטרותיה.

מאמין אני בשלושת עקרונות היסוד שאיתם יצאתם לדרך, אך לדעתי לא ניתן יהיה ליישמם במלואם במדינת ישראל. במדינתנו, מעצם היותה לא דמוקרטית (למרות שמתקראת כך) וגזענית (אומנם יהודית), לא ניתן לדבר על שוויון בין עמים או על מאבק בגזענות, ועוד פחות מכך ניתן ליישמם.

מעצם רום מעמדה הצבאי, ותוך התעלמות מוחלטת מהסובב אותה, תוך התנשאות מרגיזה של "העם הנבחר", מרשה לעצמה המדינה, כלומר השלטון, לקבוע למי מגיעה הגדרה עצמית או איזה שלטון ייכון בלבנון.

כל ביקורת על מדיניות זו מתקבלת על-ידי השלטון בבוז מהול ברחמים על יפי־נפש, רכרוכיים וכו'.

אי לכך, מאמין אני שצריכים להקדיש חלק גדול ממרצנו לשנות את צורת המימשל, ובעיקר לכונן חוקה, המכילה, בין יתר סעיפיה, גם את שלושת העקרונות שאיתם יצאתם לדרך.

עם מישטר בעל אופי גזעני לא ניתן לדבר על שוויון כמו שלא ניתן לדבר עם משוגעים על שפיות.

תודה,

צימבלר ארנון

ראשון לציון

*

אל אנשי "שטח משוחרר"!

מזדהה אתכם עם כל הלב, עכשיו יותר מתמיד. הקול צריך שיישמע חזק וצלול ובהיר: הממשלה הזאת פאשיסטית!

יש לזעוק בראש חוצות, לחזור ולזעוק. ברור שזה לא יעזור, אבל למען נדע כי מישהו זעק אני מביע בזאת את הזדהותי העמוקה עם הנאמר ב"שטח משוחרר" ומעביר לידיכם את דמי ההבראה המחורבנים שקיבלתי מממשלת ישראל לאחרונה.

כקורא נאמן של עיתון "הארץ" נראה לי חשוב להעביר את המסר גם לקוראי עיתוני הצהריים. סירובם לפרסם מודעות מסוג זה הריהו סממן נוסף של הפאשיזם הישראלי הצומח לנגד עינינו.

יישר כוחה של מערכת "הארץ" השומרת על עקרון השפיות בתחום העיתונות.

בברכה,

יזהר הירשפלד

ירושלים

20.7.82

*

לכבוד תנועת "שטח משוחרר",

מצאתי לנכון לשלוח אליכם העתק מכתב התפטרותי מהמשמר האזרחי. נתונה לכם רשותי להשתמש בחומר או בחלקו כפי שייראה לכם [מודפס בהמשך].

ברצוני להגיב על מודעתכם שנדפסה במודעת "שטח" האחרונה ב"הארץ" (שטח משוחרר מס' 13). אני מתייחס לפיסקה שבה אתם מאשימים את הממשלה, בין השאר, ברצון להשמיד את הכוח הצבאי של הפלסטינים. נראה לי שפיסקה זו אינה מחוכמת מאחר שהשמדת כוח צבאי של אויב (והתנועה הלאומית הפלסטינית היא עדיין כזאת, למרבה הצער), היא מטרה לגיטימית, וניסוח זה עלול לקומם רבים ממה שאפשר לקרוא "מחנה השלום". נראה לי שהיה צורך להשמיט ניסוח זה מהמודעה ולהחליפו בגינוי ההכנות ליוזמה מלחמתית, בניגוד להסכם הפסקת האש, בתואנות פחות או יותר בלתי רלוונטיות. ניסוח מעין זה היה עשוי להקנות לכם קהל חברים רב יותר. אני מזדהה עם יתר הנקודות שהובעו במודעה. מצ"ב תרומה על סך 100 שקל.

בברכה,

יהושע רוזין

20.4.82

לכב' המשמר האזרחי מפקדת רחובות

אל מפקדי וחברי במשמר האזרחי,

הנני להודיעכם בזה על הפסקת חברותי במשמר האזרחי, והנני נוקט צעד זה תוך צער רב. הריני להסביר להלן את הסיבות שגרמו לנקיטת צעד זה:

התנדבותי למשמר האזרחי בשעתו נבעה לא רק מהצורך האובייקטיבי לנקוט אמצעי הגנה נגד פעולות חבלה מצד אירגוני ההתנגדות הפלסטיניים כנגד מטרות ואוכלוסיה אזרחית בישראל אלא גם מהשקפתי על חובת אזרחי המדינה למעורבות התנדבותית בשטחים שונים של החיים הציבוריים (יוזכר נא בקשר לכך שהקמת המשמר האזרחי נבעה בשעתו מיוזמה כזאת, על אף הסתייגות בשעתו של המימסד השלטוני). בהקמת המשמר האזרחי ראיתי גם חידוש של מסורת של התנדבות לצורכי ציבור שהיתה קיימת ביישוב היהודי בארץ-ישראל לפני הקמת המדינה, שהתבטאה בין היתר בהתנדבות המונית לשורות ההגנה (שהיה לי הכבוד להימנות אז עם שורותיה) ולצבא הבריטי בעת מלחמת העולם.

עד כה הייתי שלם עם החלטתי זאת, על אף הסתייגותי ממדיניות ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים בנושאי השטחים שנכבשו והיחס אל האוכלוסיה בהם, ולא ראיתי מקום לערב את השקפותי בנושאים אלו עם פעילותי במשמר האזרחי.

אך עתה כבר אינני יכול להשלים עם המאורעות האחרונים בכלל ופעולות הדיכוי בפרט: הן נגד האוכלוסיה הדרוזית ברמת הגולן אשר עד חוק סיפוח הגולן שיתפה פעולה בנאמנות עם המימשל הישראלי, והן נגד האוכלוסיה הערבית בגדה המערבית וברצועת עזה, תוך היעזרות בכנופיות מתנחלים חמושות "לצורכי שיטור".

מגמת דיכוי זה היא ברורה: למנוע מהאוכלוסיה הערבית את הזכות להתארגנות ולהבעת דעה פוליטית. פעולות אלו ננקטות תוך הפרה מפורשת של התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל כפי שנוסחו בהסכמי קמפ דייוויד המחייבים מתן אוטונומיה מלאה לתושבי השטחים.

בכך עברה ממשלת ישראל על הציווי המוסרי הגדול שהוריש לנו הלל הזקן של "דעלך סנא לחבירך לא תעביד" ("השנוא עליך – לא תעשה לחברך") וחמור מזאת – הפכה את בנינו חיילי צה"ל מלוחמים על הגנת מולדתם לקלגסי כיבוש, ואת טוהר הנשק לשחיתות מוסרית.

פעולות הממשלה נותנות בידי האוכלוסיה הערבית בשטחים את הזכות המוסרית של הבעת התנגדות, ובכך האחריות לפעולות אלימות מצד אוכלוסיה זו כנגד האוכלוסיה האזרחית בישראל נופלת על כתפי ממשלת ישראל.

במצב זה אין אני רואה עוד טעם להשתייך לגוף שתפקידו להיאבק נגד מעשים שהאחריות המוסרית העליונה שלהם נופלת על ממשלת ישראל. בנוסף לכך השתייכותי בהתנדבות לגוף שהוא חלק מכוחות הביטחון של ממשלת ישראל עושה אותי לשותף באחריות למעשים שנגדם אני מתקומם בכל לב, ועם כך לא אוכל להשלים.

למותר לציין כי אני נוקט צעד זה בצער רב, לאור העובדה שבמשמר האזרחי מצאתי בין חברים ומפקדים יחסי חברות נפלאים ומסירות לתפקיד מעל ומעבר לחובות התפקיד הפורמאליות.

תודתי נתונה להם על כך.

אני תקווה שעם שינוי גישתה של הממשלה לנושאים שהזכרתי אוכל לשוב ולקחת חלק במסגרת התנדבותית לצורכי שמירת הסדר הציבורי והעזרה לזולת, מאחר שאני סבור כי יש מקום למסגרת כזאת גם במדינה שאינה נתונה בעימותים עם אויבים חיצוניים.

אהיה מוכן להבא לשתף פעולה עם המשמר האזרחי בפעולות הומניטריות.

בכבוד רב,

יהושע רוזין

20.4.82

*

מסע אישי אל האנושיות של עצמי − רוחמה מרטון

"הכתיבה היא מעשה של סולידאריות היסטורית"
(רולאן בארת)

הצטרפתי ל"שטח משוחרר" כדי לתת מוצא למה שסארטר קרא "הטירוף שבצדק, אי הוויתור המייגע של חוש המידה" שלי, האישי. בתוך קבוצה של "מטורפים" כאלה, "נודניקים" של חוש המידה, אני מרגישה שיש אפשרות הגשמה של עניין פרדוקסאלי מטבעו ונדיר, והוא סולידאריות של אנשים אינדיבידואליסטים.

קשה ליצור קבוצה סולידארית של אינדיבידואליסטים, שכן הסולידאריות מטבעה תובעת מחיר כבד של לבישת מדים, הפרחת סיסמאות או צורות אחרות של מחיקת העצמיות. על קושי זה ניתן להתגבר על-ידי מציאת המכנה המשותף של הקבוצה, במקרה שלנו התנגדות לדיכוי על כל צורותיו − לאומי, תרבותי, עדתי, מיני ואחר − ורצון להשתחרר מהיותנו מדכאים.

מכנה משותף זה חוסך את הצורך בפרוגראמה מפורטת או הסכמה לאורך כל הדרך על תוכנית מוגדרת. בקבוצה יכולים להיות ציונים, לא ציונים, פוסט-ציונים, אנטי-ציונים, יהודים, ערבים, גרמנים, הולנדים, אמריקאים, ומי לא. כל מי שמוכן ויכול להיות אינדיבידואל הרואה בחברו אדם ולא מכשיר או כלי-שרת, מוכן ורוצה להיכנס איתו לדיאלוג ולא לשעבדו.

כדי להיאבק בדיכוי צריך קודם כל לראות את המציאות ולא להתעלם ממנה, ואחר-כך לבקר אותה ולנסות לפעול לשינויה. הפעילות של שטח משוחרר עונה על שתי דרישות אלה: אנחנו מנסים לראות את המציאות כמו שהיא, ולבקר אותה. "חשיבה ביקורתית גם היא עשייה במובן של עשייה פוליטית", אומר פאולו פרירה ב"פדגוגיה של מדוכאים". ועשייה זו, כאמור, מוצאת חן בעיני ומתאימה לאפשרויותי.

החשיבה הביקורתית גם מונעת את הסכנה האורבת לכל מדוכא, או [למי] שמזדהה איתו, והיא שישאף להיות מדכא. כיהודייה החיה בארץ אני נתונה בעניין זה בין הפטיש לבין הסדן: מחד, היסטוריה ארוכה של היהודים כעם מדוכא, היוצרת מנטאליות מסוימת, הזדהות מסוכנת ושאיפה להיות מדכא, ומאידך − מציאות מתמשכת והולכת של העם היהודי בארץ ישראל כעם מדכא. אין אני רוצה להיות שייכת לא למדוכאים ולא למדכאים. אין אני רוצה לקחת חלק בדה-הומאניזציה הזאת, הפועלת על המדכא ועל המדוכא כאחד.

הדרך לצאת מן המלכודת היא כאמור לחשוב ולפעול. אין להסתפק בדרכים שנסללו על-ידי אחרים. זהו מסע אישי אל האנושיות של עצמי. רק מעורבות אישית − חשיבה, כתיבה, תרומה של זמן וכסף – יכולה להועיל בתהליך השחרור מדיכוי על שני כיווניו. טענות מסוג של "מה זה עוזר", או "אנחנו מעטים ולא משפיעים", או כל טענה אחרת המובילה לחוסר פעילות, משמעותן המעשית היא מתן יד חופשית למדכאים.

רוחמה מרטון

*

רימו אותי − אורי רם

כשהייתי בן 18 התנדבתי לגולני. באישון לילה עמדתי ושמרתי על בסיס ברמה הסורית (כך קראו לזה), אוחז רובה אף-אן ומלא גאווה על התפקיד החיוני שאני ממלא בהגנה על בטחון ישראל. הרמה, הגדה והרצועה היו שטחים שנפלו לידיה (כך חשבנו) של ישראל במלחמת ששת הימים, והיא אחזה בהם כקלף מיקוח (כך האמנו) − שטחים תמורת שלום. זה היה ב-1967 − בדיוק לפני מאה שנים. היום, כאשר אני מקבל צו מילואים, אני מתמלא שאט נפש. הברירה שמעמיד הצו בפני היא להיות קלגס או להיות בכלא. שתי אפשרויות שאינן מרנינות אותי. בדורות הרבים שחלפו בין 1968 ל־1982 נשארו דעותי יציבות פחות או יותר, מה שהתחלף לי בינתיים זו המדינה שאני חי בה. רימו אותי. זה מה שאני מנסה לצעוק באמצעות כמה אינצ'ים מרובעים בעיתוני יום שישי. זה שאני עדיין צועק זה סימן טוב למדינה הזאת, כי אינני מסוגל להיות אדיש כלפיה. אבל אפילו את זה היא לא קולטת. הגולם המגודל הזה, הנועל זלדות לרגליו ואוחז מטרייה אווירית מעל ראשו.

המחנק הוא שהביא אותי לשטח משוחרר. כאשר הפכו הבנקים לספק החמצן העיקרי במדינה, נשארתי אני ללא אוויר לנשימה. לא נותרה בידי ברירה אחרת אלא לפעור את הפה ולשאוב ולפלוט אוויר היוצר הברות המתחברות למלים, המצטרפות למשפטים, המתאגדים לפיסקאות, היוצרות מודעות.

תקופת "שטח משוחרר" מתחלקת לשניים − לפני ואחרי. ההבדל מתבטא באפסים. לפני, היו מודעות שהביעו זעזוע מרציחתם של 18 מפגינים בגדה. היום, אחרי מלחמת לבנון, אנו מוסיפים לסיפרה זו שלושה-ארבעה אפסים, וממשיכים לזעוק. הנושא לא השתנה − עוול, דיכוי, גזענות, רק סדרי הגודל השתנו. מול הרצח ההולך וגדל, המודעות כאילו הולכות וקטנות. כי מה כבר אפשר לומר על פני כמה אינצ'ים על מלחמה שמנהל הצבא החזק ביותר במזרח התיכון נגד מחנות פליטים וערים מיושבות? מה כבר אפשר לומר על פני כמה אינצ'ים על מלחמה יזומה, ללא כל איום או סכנה ממשיים, שמטרתה השמדת דור צעיר שלם של גברים פלסטיניים? מה כבר אפשר לומר על פני כמה אינצ'ים על מלחמה שניהולה נשמט כליל מידיה של ממשלת ישראל לידיו של בריון אלים? − המחנק שוב גובר.

את המפתח למדיניותה שלי ישראל ביטא פרשן אחד בעיתון במלים גלויות: "קיומו של אש"ף כגורם ורצחני ובלתי פשרני הוא נשק מדיני רב ערך לישראל". אומרים שכסף בא לכסף. מתברר שגם דם זורם לדם. מרצחי הצד האחד, כל צד, נזקקים למרצחי הצד השני. אחוות מרצחים. כמה אומללים הם יהיו כאשר הצד השני יאותת על רצונו הכן בהפסקת שפך הדם ובהכרה הדדית. זה יהיה בלתי נסבל. האם כדי למנוע מאש"ף התפתחות מדינית בכיוון זה יצא הטרוריסט מנחם בגין ב-1982 למלחמה נוספת בפליטי הטבח שערך בדיר יאסין ב-1948?

אינני מסכים בהכרח לכל מלה ואות בכל מודעה של "שטח משוחרר" אבל אני חותם בשתי ידי על כולן.

אורי רם

*

מכתבי קוראים 

חברים,

נגעה לליבי מודעתכם הצנועה. אתם השחצנים והנבזים, בוגדים, יפי-נפש מכוערים, עושים סימני חיים, חבל מאד שאתם לא נמצאתם ברשימות הנופלים, ההרוגים והפצועים − לפחות…

לא יאומן שנמצאים בתוכנו טיפוסים שפלים כמוכם. הבוז לכם, מרעילי הבארות.

אגב, אני תורם לכם קדחת. תקבלו זאת מיאסר ערפאת.

תלכו לעזאזל − במהרה ו"הארץ" יקיא אתכם ביחד עם העיתון הנבזי הזה.

(נשלח ללא חתימה)

*

לכ' המסתתרים והמתביישים

במודעה בעיתון "הארץ" ב-13.6.82 אמנם לא גיליתם את זהותכם, אבל גיליתם במודעה זו את חולייכם. גלו את עצמכם, למען נדע מי אתם? אם אתם יהודים בוודאי הורתכם ולידתכם באה ע"י גויים, ומשום טומאתכם אתם שואפים לחזור למקור שלכם. אם אתם ערבים ממש, לכו והצטרפו לאחיכם בביירות וברמת עמון. רק עזבו את העם המסכן הזה, שרוצה לחיות בשלום בארצו ארץ-ישראל ורוצה לחיות בשלום גם עם שכניו, אם אלה יאפשרו לו זאת. הרעלתם את נפש האומה. הנכם פוגעים במשפחות שכולות שבזכות הנופלים אתם עדיין פועלים.

יהודי בריא בנפשו ובשכלו
הרוצה לחיות בארצו האחת והיחידה

(נשלח ללא חתימה)

בע"ה, כ"ג סיון תשמ"ב

14.6.82

*

לשטח משוחרר שלום,

לפי בקשתכם באחת המודעות הנני מצרף כאן עדות אישית הנוגעת להתנהגות כוחות הביטחון בשטחים.

בביקור שערכנו, מספר חברים ואני, בביתו של הנער שנרצח באחד הכפרים בגדה המערבית סיפרה לנו האם השכולה את הקורות אותה מאז היעלמותו של בנה. הסיפור אינו מתייחס אל הצד הפלילי של המקרה ואינו מגלה עובדות חדשות בקשר לרצח עצמו − מעבר לאלה שפורסמו בעיתונות. אבל הוא סיפור אישי המשקף את היחס של השלטונות אל משפחה שאיבדה את בנה.

סיפור האם:

לאחר היעלמותו של הנער פנתה המשפחה אל השלטונות ברמאללה כדי לברר האם הוא נמצא בידם. השלטונות אמרו שאכן הנער בידם ושלחו את המשפחה חזרה לביתה. חרדות שהתעוררו בלב האם בדבר נכונות דברי השלטונות גרמו למשפחה לפנות שוב ושוב על מנת לברר את מקום הימצאו של הנער. השלטונות חזרו והבטיחו למשפחה שהנער נמצא אצלם, ובאחת הפעמים אף אמרו לאם שהנער מבקש סוודר כי קר לו והאם אכן מילאה את "בקשתו". לאחר חמישה ימים נמצאה גופתו של הנער על-ידי רועה ערבי אשר הביא את הדבר לידיעת המשפחה. הגופה נאספה על-ידם ונערכה הלוויה בכפר מולדתו של הנער, כ-10 ק"מ מהכביש הראשי ומישוב יהודי כלשהו. למרות זאת הגיע הצבא להלוויה (כנראה על מנת למנוע התפתחות של הפגנה פוליטית). הצבא ירה באוויר ואף פגע במיכלי מים שבכפר. בשלב מסוים נלקחה הגופה על-ידי הצבא (כנראה על מנת לבצע בה חקירה משטרתית). מבלי לתת כל הסבר למשפחה. לאחר 4 ימים, בשעת לילה מאוחרת − 1.00 בלילה − הופיעו חיילים עם גופתו של הנער, העירו את המשפחה ודרשו ממנה לצאת מייד על מנת לקבור את הגופה. כשביקשה האם לערוך לבנה הלוויה כנהוג, לא שעו השלטונות להפצרותיה וחייבו את המשפחה לצאת מייד, ללא כל תאורה, ובלי לאפשר את השתתפותם של אנשים נוספים בהלוויה. המשפחה נאלצה לבצע את הדרישה הזו, יצאה החוצה, טמנה את הגופה לאור זרקורים של הצבא שהופעלו לזמן קצר. לאחר מכן הסתלק הכוח הצבאי מייד מהמקום.

לדעתי סיפור זה מזעזע מעבר לחילוקי הדעות הפוליטיים בין הצדדים. הוא ממחיש את חוסר האנושיות הנובע מהכיבוש. נורא לראות את ההבדל העצום בין ההתייחסות לאם יהודייה שמאבדת את בנה לבין אם ערבייה שמאבדת את בנה, וזאת, כאמור, ללא קשר לבעיה הפוליטית.

(השם שמור במערכת)

*

שלום רב לכם!

במצב בו אנו נתונים אני רוצה לראות בהתארגנותכם פתח ליצירת ציבור גדול יותר שיהווה משקל נגד להלך הרוח הלאומני-שוביניסטי השורר בעם. כיהודייה שומרת מסורת וכציונית (בת לחלוצי העלייה השלישית) איני יכולה להשלים עם כל מה שהולך פה ורואה בדאגה את עתיד עמנו בארץ זו. כואב לי במיוחד החינוך והדוגמה שאנו נותנים לילדינו.

אם אקבל מידיכם מידע מפורט אשמח לשתף פעולה עד כמה שביכולתי ובכשרונותי לעשות.

ובינתיים חזקו,

ושלום עלינו ועל כל העולם כולו.

בברכה,

(השם שמור במערכת)

29.1.82

*

לאנשי שטח משוחרר שלום,

אני מצרף 500 שקל ואין צורך בקבלה.

המשיכו, כל עוד הכסף בנמצא.

היות וכל תומך חייב גם במתן עצה, להלן הצעתי:

התחילו לתקוף אישים (למשל, אמרי רון). אין טעם בוויכוח שלא מרכז את עיקר תשומת-הלב במישהו.

נדמה, שזוהי אמת הסברתית פשוטה, אשר כל אנשי השמאל מתאמצים להתרחק ממנה. "תן למחשבה, למדיניות, לפרוגראמה לדבר" הם אומרים − ואריק משתולל.

כל טוב ומיטב האיחולים.

(השם שמור במערכת)

16.7.82

*

איך משחררים שטחים

למי שלא מכיר את פעילות קבוצת "שטח משוחרר", הנה כמה סעיפים מתוך תקנון הקבוצה, כפי שאושר על-ידי האסיפה הכללית הראשונה, ביום 23.12.81:

  1. השם: שטח משוחרר.
  2. המטרות: מטרת האגודה לפרסם בעיתון בצורה שוטפת תגובות, עובדות, רשימות ומאמרים, ברוח עקרונות האגודה כפי שיתקבלו ע"י האסיפה הכללית.
  3. החברות: כל המסכימ/ה לעקרונות האגודה ושילמ/ה דמי השתתפות חודשית בסך 100 שקל יהיה/תהיה חבר/ה בעל/ת זכויות מלאות להשתתף בפעילות האגודה, לבחור ולהיבחר למוסדותיה.
  4. האסיפה הכללית:

א. האסיפה הכללית ריבונית לגבי כל החלטה הקשורה בפעילות האגודה.

ב. רק האסיפה הכללית רשאית לקבל החלטות באשר לעקרונות האגודה ותקנונה.

ג. האסיפה הכללית תתכנס אחת לשלושה חודשים לאחר הודעה מראש בעיתון.

  1. המוסדות:

א. האסיפה הכללית תבחר ועדה מינהלית שתורכב מרכז, גזבר ושלושה חברים נוספים. ועדה זו תהיה אחראית לתיפעולה השוטף של האגודה.

ב. מערכת המודעות תורכב מחמישה אנשים והיא תפעל ברוטאציה, כשכל שבוע, או לחליפין כל פירסום, חבר אחד יוצא ואחד נכנס. כל זאת מתוך רשימת המעוניינים להשתתף במערכת ועל-פי סדר האלף-בית. המערכת תחליט על תוכן המודעות, תכתוב או תטיל על אחרים לכתוב אותן והיא שתמסור אותן לדפוס.

ג. ישיבות הועדה המינהלית ומערכת המודעות פתוחות לכל חברי האגודה, כשזכות ההחלטה שמורה לחברי הוועדה המינהלית שנבחרו ולמערכת המודעות המכהנת באותו זמן.

עוד כמה מה מלים על העבודה השוטפת של המערכת. המערכת מתכנסת פעמיים בשבוע: פעם אחת כדי לדון בהתפתחויות הפוליטיות האקטואליות ולהחליט על איזה נושא לכתוב השבוע, ופעם שנייה כדי לדון בנוסח המודעה, להכניס בו תיקונים ולאשר אותו סופית לדפוס. ישיבות המערכת הן תמיד פתוחות, ובדרך כלל אכן משתתפים בהן בין 15 ל-25 אנשים − הרבה יותר מן המספר הרשמי של חברי המערכת. לעיתים נדמה שרק נס יכול להוציא נוסח שיהיה מוסכם על כולם מהרכב דמוקרטי-להכעיס שכזה, ובכל זאת − לא קורה שמישהו ירצה לומר את דעתו ולא יתנו לו לדבר.

ראוי להדגיש כי החברות ב"שטח משוחרר" היא על בסיס אישי לחלוטין. חלק מן החברים הפעילים משתתפים אמנם גם בפעילויות ובאירגונים פוליטיים אחרים, אבל ב"שטח משוחרר" הם מביעים את דעתם לא כנציגי גופים, אלא כיחידים  הפועלים על בסיס שלושת עקרונות היסוד: התנגדות לגזענות, התנגדות לאפליה והתנגדות לדיכוי לאומי. מבחינת התקנון, הדאגה לדמוקרטיה הפנימית של "שטח משוחרר" מתבטאת במיבנה של מערכת מתחלפת, שכל שבוע אחד מחבריה יוצא ואחר נכנס במקומו. אבל באופן מעשי, מה שקובע הוא במידה רבה נכונותם של החברים להשתתף בפעילות. לשאלה "מי מחליט מה כותבים במודעות" התשובה היא פשוטה: מי שבא לפגישות המערכת, מי שמביע את דעתו ומשכנע את האחרים, מי שמציע נוסח למודעה או תיקונים לנוסח של אחר. כל אחד מוזמן לבוא ולראות, כל אחד מוזמן לבוא ולפעול.

הפגישה השבועית הראשונה מוקדשת בדרך כלל בחלקה גם לישיבת הוועדה המינהלית (הפתוחה אף היא) של ה"שטח": דו"ח על המצב הכספי, דיון בשאלות של אירגון גביית הכספים והגדלת מספר האוהדים והיקף התרומות, ועניינים שונים אחרים. בעת הצורך נקבעות בפגישה זו ועדות לעניינים מיוחדים, כגון ועדה להכנת האסיפה הכללית, הנערכת מדי 4-3 חודשים. למותר לציין כי ההשתתפות בוועדות אלה אף היא התנדבותית לגמרי.

מערכת הקובץ

*

קובץ זה הוצא לאור על-ידי קבוצת "שטח משוחרר".

מערכת הקובץ: אבישי ארליך, חיים הנגבי, זמיר חבקין, מולי מלצר, אורי רם.

התשלום נועד לכסות את הוצאות ההדפסה ולסייע להמשך פעילות "שטח משוחרר".