"ולמוות לא תהיה ממשלה" (דילן תומאס)

מסכת השקרים שטוו בגין-שרון התנפצה. רבים, רבים מאוד, כבר לא מאמינים, בעורף ובחזית. כותב סמג"ד: "המחיר היה כבד עד מאוד, וסימני שאלה מכסים את האוויר…" ("קול ירושלים", 29.6.82). "צה"ל אינו מגן עלי, אלא מסבך אותי", כותב חבר קיבוץ בצפון ("דבר", 6.6.82). השלטון מנסה לעצור את גל המחאה הגואה: "לא להוריד את מוראל החיילים!" – אבל יחידות שלמות של חיילים מפרסמות מודעות מחאה, עוד לא היה כדבר הזה בישראל. החיילים עצמם קוראים: "תפסיקו לפחד ממוראל החיילים; זו לא מלחמה שלנו, ויש למחות" (דני, טייס, "קול ירושלים", 29.6.82). בלית ברירה פונים בגין-שרון לסגנון "מרעילי הבארות" ולנוסחת "סכין בגב" של לודנדורף-היטלר, סותמים פיות (איפה גביש בימים האחרונים?), אוסרים לראיין מפגינים בטלוויזיה, מצנזרים פוליטית את העיתונים, ושולחים לחזית רק צהרונים התומכים בממשלה. וכאשר כל זה לא עוזר, פשוט מכים: קבוצת חיילים משוחררים שהפגינה, חברי "אומץ" בהפגנת מחאה, צעירי מפ"ם שהחתימו על עצומת מחאה – הוכו על-ידי בריונים-מטעם. החל טרור מבית!

טייס מילואים אמר השבוע באסיפת מחאה נגד המלחמה: "מאז מונה אריק שרון לשר הביטחון, פחדתי להיות חייל בצבאו. מלחמה זו באה לאמת את פחדי…"

פחד מובן – ומוצדק! כי על מכונת המלחמה האדירה של ישראל מופקד עתה בריון אלים, נבער מדעת, שקרן מועד; אדם שאין לו חזון ואין לו עקרונות; אדם שאין לו נאמנות כלשהי – לא לעם ולא למדינה, לא למעמד ולא לשכבה, לא למצע ולא למפלגה. רק לעצמו! אפילו את חבריו – אם מזדמנים לו כאלה – הוא רומס תמיד. מהו, אם כן, הכוח המניע אותו? תאוות שררה ורצון לצבור כוח – שררה לשם שררה וכוח לשם כוח. כל מעלליו מלמדים על כך. טול את הטבח בקיביה (1953) והוסף לו את ההרס בימית (1982), ותקבל את המרשם של שרון לפתרונן של בעיות. זוהי תוכנית שרון שהוצאה אל הפועל בלבנון. מה יהיה ההמשך? ימים יגידו, ואולי רק שעות.

בשבת שעברה, בכיכר מלכי ישראל, הפגינו 20 אלף איש ואשה נגד המלחמה בלבנון. מחר, באותו המקום, יפגינו עוד אלפים רבים אחרים. המוני חיילים שהשתחררו מן הצבא מפרסמים מודעות בעיתונים נגד המלחמה ונגד שרי המלחמה, ואחרים פועלים בדרכים אחרות, כשהמטרה המשותפת: לשבור את קונצנסוס המלחמה ולעלות על דרך השלום. גם אלה הידועים כמתונים בדעותיהם משמיעים את קולם בצורה נחרצת: "להפסיק להיות כלי שרת. כל זמן שהם חושבים שאנחנו נקפוץ לדום לכל פקודה, הם ימשיכו…" ("שלום עכשיו", 29.6.82). כמובן – אלה הם "תבוסתנים" ויפי-נפש"; אבל כך קראו גם לצעירים האמריקאים שהפגינו נגד מלחמת וייטנאם, ובסופו של דבר צדקו המוחים, ולא הגנרלים: מלחמת וייטנאם נרשמה לדראון בדפי ההיסטוריה האמריקאית.

השבוע אמר פרופ' יהושע פורת, מזרחן בעל שם עולמי: "יש גבול לכוח, ולא לנצח נשב על חרבנו". נזכור זאת היטב: אם לא ננצח את בגין-שרון, ינצחו הם, ואז תהיה למוות ממשלה.

*

ר', 30, קצין צנחנים, ויונתן, 30, אף הוא צנחן, מספרים על מעשי הזוועה בלבנון, על מסכת השקרים שאפפה אותם, על התלבטויותיהם ועל הרגשותיהם. מסמך מדהים! הוא התפרסם במלואו ב"דבר", 28 ביוני. 

עזרו לנו להתמיד בפרסום המודעות של "שטח משוחרר בעיתונות". שלחו כסף (200 שקלים בחודש), התקשרו והשתתפו בכתיבה ובניסוח.

"הארץ", 2.7.1982

[המודעה התפרסמה ב"הארץ", 2.7.1982]

[מאמר על "שטח משוחרר" מאת אודי סיבוש]