שני צעירים פלסטינים, מפגינים מצויידים באבנים, נורו למוות בחוצות שכם בעשרת ימי התופת הראשונים – מוחמד אל־אסמאר וריאד קומחייה. תשע שורות בעיתון יומי – בלי הודעה רשמית, בלי ועדת חקירה, בלי תירוצים. המחיר של חיי אדם ירד פלאים באחרונה, ושל חיי אדם פלסטיני, על אחת כמה וכמה. וכי מי ישים לב ל"קטנות שכאלה", כשמספר הנפגעים – הרוגים ופצועים גם יחד – נאמד ברבבות; כן, ברבבות… פלסטינים, לבנונים וישראלים. ראש הממשלה, בראיון לטלוויזיה, ערב צאתו לחו"ל: "במערכה הזו שום דבר לא התגלגל מעצמו…".

600,000 בני אדם נותרו ללא קורת גג בלבנון, על-פי דיווחים ראשונים של הצלב האדום הבינלאומי. אנו פטורים מן הצורך להתווכח עם התעמלנים של ממשלת ישראל, יהיו רמי דרג כאשר יהיו, הטוענים ש"המספרים מוגזמים". וכי יכול אדם שלא איבד צלם אנוש להשקיט את מצפונו אם יתברך, בעוד יום או יומיים, שהמדובר לא ב-600 אלף בני־אדם אלא "רק" ב-400 אלף או 200 אלף חסרי קורת גג?! ראש הממשלה: "כל מה שנעשה, נעשה על-פי החלטת הממשלה…".

חסרי קורת גג אלה – ברובם פלסטינים, שעושים בגלות מזה 34 שנים – היו המטרה האמיתית במלחמת בגין-שרון-איתן וגרוריהם. הם הופצצו, הופגזו ונורו במלחמה האכזרית ביותר שניהלה ישראל מעודה. והכל כדי לבטל את הישות הלאומית הפלסטינית, כדי למחוק אחת ולתמיד את זכויותיו של העם הערבי הפלסטיני.

כדי לרחוץ בנקיון כפיים, נדרש מנחם בגין להשוואות היסטוריות שהן פרי מוח גזעני. כמעט מדי יום ביומו בעת האחרונה הוא פולט "אס-אס" ו"אס-אה" ו"נאצים" ו"היטלר". בוועדת החוץ והביטחון הצדיק את ההפצצות הברבאריות על מחנות הפליטים הפלסטינים ועל ערי לבנון וכפריה כך: "אילו נכח אדולף היטלר בבית עם אזרחים, היו מפגיזים את הבניין עימם" ("הארץ", 15 ביוני).

על יאסר ערפאת הוא אמר "איש זוועה", "מרצח מקצועי", "מרצח של נשים וילדים". על אריאל שרון: "בעל מלאכה טוב". לא נותר לנו אלא לומר לו, טול קורה מבין עיניך, או מוטב – שתוק!

האמת, על קורבנותיו של בגין, התפרסמה השבוע במסגרת קטנה, באחד העמודים הפנימיים של "הארץ", במאמרו של עטאללה מנצור (ב-14 ביוני). הוא מונה אחד לאחד את מחנות הפליטים הפלסטינים בדרום לבנון ומספר לקוראיו מהיכן באו הפליטים – מכפרי הגליל, שנמחו בינתיים מעל פני האדמה ומעל פני המפות: צפורי וגשר אל-זיו, צפצופה ועמקא, כברי ואל־נאהר… עשרות כפרים. גלות שלמה. גורל יהודי.

הגלות השניה והשלישית שהמיטו בגין-שרון-איתן על המוני פלסטינים, כמו הדיכוי הגובר ושלוח הרסן בגדה המערבית וברצועת עזה, מחזקים ביתר שאת את תביעתם של הפלסטינים להגדרה עצמית לאומית ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית במולדתם. מי שדוחה תביעות אלה על הסף, כפי שעושות מפלגות הקונצנזוס הלאומי, מייעד לנו מלחמות נוספות וחיים על החרב. לפלסטינים הוא מותיר אחת מן השתיים: כניעה טוטאלית או נקיטה בדרך של טרור, נמרץ יותר וקטלני יותר מכל מה שידענו עד כה, בבחינת "אין ברירה". הנורמה שקבע איתן, על־פי הפרופיל הפסיכולוגי של המודיעין האמריקאי, קובעת: "המנצח לוקח את הכל, בעוד שהאויב המפסיד במלחמה מוותר על זכויותיו ורכושו" ("ידיעות אחרונות", 15 ביוני).

עוזי נרקיס, אלוף (מיל'), האיש שפיקד על כיבוש ירושלים הערבית לפני 15 שנים, כתב: "בהיותי מפקד המכללה לביטחון לאומי בירושלים בשנות ה-60, תיכננו תרגיל אינטלקטואלי בשם: לאן מועדות פני ישראל – להיות דרום אפריקה של המזרח התיכון או להתמזגות במרחב. המכללה חוסלה, ועימה גם התרגיל…". אולם השאלה קיימת, תובעת תשובה.

זה אינו תרגיל אינטלקטואלי – זוהי שאלה של חיים או מוות, לפלסטינים ולישראלים גם יחד.

*

אוהדי "שטח משוחרר": תרומתכם חיונית להמשך פרסום המודעות: דמי השתתפות: 200 שקל לחודש.

"הארץ", 18.6.1982

 

[המודעה התפרסמה ב"הארץ", 18.6.1982]

[מאמר על "שטח משוחרר" מאת אודי סיבוש]