שתי הפגנות ציינו השנה את ה-1 במאי בישראל – האחת של המערך (במסווה של נוער החולצות הכחולות) והשניה של המפלגה הקומוניסטית (במסווה של חזית). שתיהן היו הפגנות רמייה – האחת ציונית, השניה סטליניסטית. שתיהן ניצלו את ה-1 במאי לצרכים פוליטיים-מפלגתיים צרים, שאין להם ולא כלום עם ה-1 במאי, היום שבו מפגינים פועלי העולם את נחישותם להיאבק נגד כל ניצול ודיכוי של אדם בידי אדם.
ההפגנה הראשונה – תחת דגל הציונות, כמובן – ביטאה את תמיכתם של המפגינים בהמשך הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים; הם עשו כן ברוח סיסמאות ראשי המערך בדבר "פשרה טריטוריאלית", "אוטונומיה", "הבעיה הדמוגרפית" ו"שמירת האופי היהודי של מדינת ישראל".
ההפגנה השניה – תחת דגל הסטליניזם, כמובן – ביטאה את תמיכתם של המפגינים בהמשך הדיכוי והניצול של הפועלים הפולנים; הם עשו כן ברוח סיסמאות מנהיגי רק"ח, בדבר "ההגנה על הסוציאליזם", "המאבק נגד האימפריאליזם", "שמירת ההגמוניה של המפלגה" ו"האינטרסים האמיתיים של העם הפולני".
אנו, סוציאליסטים מהפכנים, לא יכולנו לעשות שקר בנפשנו ולצעוד בהפגנות האלה. בגלל מיעוט כוחנו לא היינו יכולים להפגין לבד. לכן ביטאנו את עמדתנו בדרך צנועה: בהפגנת המערך הפצנו כרוזים נגד הכיבוש; בהפגנת רק"ח ניצבנו, יחד עם אחרים, במשמרת-מחאה קטנה, על המדרכה, בשולי ההפגנה, עם הסיסמה "סולידאריות עם 'סולידאריות'" (המשמרת הותקפה על ידי סדרני רק"ח, שקרעו את הסיסמאות). בראשונה הפגנו את הסולידאריות שלנו עם הפלסטינים, הנאבקים לעצמאותם; בשניה הפגנו את הסולידאריות שלנו עם הפועלים הפולנים, הנאבקים לחרותם.
אלה הם שני צדדים של אותו מאבק. בעקרונות-היסוד שלנו נאמר:
בהיות העולם המודרני מערכת משולבת אחת, ובהיות המעמדות השליטים ועדיפי-הזכויות שבכל הארצות קשורים קשרי אינטרסים נגד המהפכה הסוציאליסטית, הרי צו עליון הוא לסוציאליסטים המהפכניים לפעול מתוך סולידאריות בינלאומית ביניהם לבין עצמם, ולתמוך תמיכת-אחווה במאבקה של כל קבוצת בני אדם מנוצלים ומדוכאים נגד ניצול ודיכוי המבוססים על רקע מעמדי, מיני, לאומי, גזעי או דתי.
לא כל קבוצות השמאל נהגו כמונו. היו שהצטרפו להפגנת המערך והיו שנספחו להפגנה של רק"ח. אלה וגם אלה זכו באותו גורל: הבוסים המפלגתיים צינזרו את סיסמאותיהם, אילצו אותם לעשות שקר בנפשם ועוד הגדילו לעשות: היכו אותם, כדי לשמור על ה"סדר" ועל "רוח" ההפגנה. (ראו מה קרה לשס"י וללק"ם בהפגנה של רק"ח, ולשל"י – בהפגנה של המערך). ואין זה מפתיע, שהרי הבוסים המפלגתיים – מקבלי-שכר עם חשבון הוצאות – מייצגים אינטרסים של מימסדים פוליטיים דכאנים, מושחתים ומעלי עובש, יראים-תמיד מביקורת ומ"הרוח הרעה" של המהפכה. אלה מגינים על המימסד הציוני ואלה מגינים על המימסד ה"סובייטי".
ב-1 במאי השנה נורו, הוכו ונעצרו מפגינים בווארשה ובגדאנסק; ב-1 במאי השנה נורו, הוכו ונעצרו מפגינים בירושלים ובשכם.
ב-1 במאי הובלט שוב כי בישראל אין תנועה סוציאליסטית מהפכנית. אין גם מפלגות סוציאליסטיות-מהפכניות. אפילו הוויכוח על הצורך בתנועה כזו ובמפלגות כאלה עדיין לא החל. במובן זה אנו שרויים עדיין בפיגור היסטורי מדהים. יקצר המצע מלהתחיל את הוויכוח הזה מעל גבי מודעה יקרה זו, אולם אנו משוכנעים כי תנאי מוקדם להיווצרותה של תנועה כזו ולהקמתן של מפלגות כאלה הוא הריסתם של שני מיתוסים – שהיתה או שישנה "ארץ-ישראל העובדת"; שהיה או שישנו "סוציאליזם בברית המועצות".
הציונות הסוציאליסטית לא היתה מעולם סוציאליסטית; היא היתה חיל חלוץ של מפעל קולוניזאטורי, שהתיימר לפתור את "שאלת היהודים" והתבצע על חשבון ההמונים הערביים (ובשורה ראשונה העם הערבי הפלסטיני).
הסוציאליזם של ראשי הקרמלין לא היה מעולם סוציאליזם; זוהי אידיאולוגיה בשירות השיכבה הביורוקראטית השלטת בברית המועצות, שהפקיעה את השלטון מידי מועצות הפועלים, האיכרים והחיילים שהוקמו במהפכת 1917.
- אנו מפגינים את הסולידאריות שלנו עם "סולידאריות" – למיגור שלטון הקולונלים והגנרל; למען חופש הביטוי וההתארגנות; לכיבוד זכותם של המוני הפועלים הפולנים להקים איגודים מקצועיים ומפלגות פוליטיות.
- אנו מפגינים את הסולידאריות שלנו עם הפלסטינים – למען נסיגה מלאה ובלתי-מותנית מכל השטחים שנכבשו ביוני 1967; למען הכרה באש"פ כנציגו של העם הערבי הפלסטיני; לכיבוד זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, כולל זכותם להקמת מדינה פלסטינית עצמאית.
2 במאי 1982
_____________
התפרסם כמודעה בשבועון "העולם הזה" 11.5.1982
