[גילוי-דעת זה נוסח על ידי מרכז "מצפן" והופץ למשתתפים בשתי הפגנות 1 במאי 1982.  כמה חברות וחברי "מצפן" הסתייגו מהניסוח והתנגדו להפיצו. לדעתם, גילוי הדעת התמקד מדי בהצדקת העמדות של "מצפן", בבחינת "טפיחה עצמית על השכם", ובניגוח עמדות שגויות של שותפים פוטנציאליים למאבק ‒ מה שאינו עשוי לשכנעם, ועלול אף להרחיקם. בשל כך הופסקה ההפצה וגילוי-הדעת נגנז למעשה.]

שלושה דברים הקפיצו את בגין וחבר מרעיו בהפגנת "שלום עכשיו", שהתקיימה בתל אביב בסוף חודש מארס השנה: הסיסמא "הלאה הכיבוש!"; הסיסמא "הגולן סורי!"; והעובדה שהונף דגל פלסטין לצד דגל ישראל. בגין לא בא בטענות אל מי שנשאו את שלוש הסיסמאות-הסמלים הללו, חברי "ועד הסולידריות עם אוניברסיטת ביר-זית": מי שמעיזים להפגין סולידריות עם הפלסטינים ברמאללה ובחברון, ו"להנות" מנחת ידו של שלטון הכיבוש הישראלי בדמותם של אלות ורימוני גז מדמיע, אלה נמצאים בעיניו כבר "מחוץ למחנה". בגין היפנה את טענותיו לעבר "האופוזיציה" של המערך, שכמה חברי כנסת מטעמו השתתפו בהפגנה. ובגין ידע שהוא בוחר במטרה טובה להתקפה: במהרה נזעקו כל חברי המערך, מימין ומשמאל, להתנער מן הסיסמאות ומן הדגל. ראשי "שלום עכשיו" רצו לעשות זאת לפניהם, כבר במהלך ההפגנה, אך המשטרה התערבה, הסירה את הדגל הפלסטיני ועשתה את העבודה במקומם ולמענם.

נשאיר את הדיון בסיסמא "הגולן סורי!" לפעם אחרת. נזכיר רק, שבמשך חמש-עשרה שנות כיבוש היו רק ישראלים מעטים מוכנים לצאת בגלוי נגד כיבוש הגולן. העובדה שיותר ממאה אלף מתושבי הגולן נהפכו במהלך מלחמת יוני 67' לפליטים לא הטרידה את שנתם של רוב הישראלים, כולל הרבה "שמאליים"; רק התעוררותה של שארית הפליטה הסורית בגולן (הדרוזים) למאבק פומבי נגד הכיבוש, הצליחה להחדיר לתודעת הציבור את העובדה, שהפכה לסיסמא, שהגולן הוא שטח סורי כבוש.

בעוד ששאלת הגולן היא ככלות הכל, כמו שאלת סיני, שולית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, הרי סיסמת "הלאה הכיבוש!" מרמזת כבר אל לב ליבו של הסכסוך, הלוא היא הבעיה הפלסטינית. המשמעות המלאה של סיסמא זו היא, להלכה ולמעשה, קריאה לנסיגה ישראלית מיידית ובלתי-מותנית מכל השטחים שנכבשו במלחמת יוני 67'. ללא שום תנאי! נסיגה חד-צדדית!

סיסמא זו לא הופיעה כך סתם, ואין היא דבר חדש. החידוש שבה הוא, שלאחר חמש-עשרה שנות כיבוש מוכנים היום יותר ויותר ישראלים להניפה. לא כך היה המצב מייד לאחר מלחמת 67', כשסיסמא זו הועלתה לראשונה והפכה לסימן ההיכר של אירגון קטן, האירגון הסוציאליסטי בישראל (מצפן).

הזרם המרכזי של התנועה הציונית התנגד (ומתנגד) לסיסמא זו בחריפות, ואין זה מפתיע. אך קצת קשה היום להעלות על הדעת מדוע דחו אותה אנשי "מחנה השלום", אנשי "השמאל הציוני", מי שנמצאים היום בתוך ובסביבות של"י; ועוד יותר קשה לתאר היום, שגם המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) דחתה את הסיסמא "הלאה הכיבוש!", וכשיכלה אף צינזרה אותה! (במשא ומתן לקראת הליכה משותפת בהפגנת ה-1 במאי, רק לפני חמש שנים, פסלו נציגי רק"ח את הסיסמא בטענה שזו "למעשה רק חצי סיסמא"; החצי השני, לדבריהם, צריך להיות "יחי השלום"…).

משמעות ההסתייגות, ואף ההתנגדות, של של"י לסיסמא היתה התנגדות לנסיגה ישראלית ללא תנאי. אנשי "השמאל הציוני", והנהגת של"י בכללם, רואים בשטחים הכבושים רק קלף למיקוח. יציעו הפלסטינים שלום והכרה במדינת ישראל בגבולות 67' (ללא תנאי) ‒ יהיו מנהיגי של"י מוכנים "לוותר" להם על כיבושי 67'. אך אז ורק אז!

הסתייגותה-התנגדותה של רק"ח לסיסמא הציבה אף היא, למעשה, תנאי לפלסטינים: נסיגה והקמת מדינה פלסטינית ‒ כן, אך רק בתנאי שתוקם "לצידה של מדינת ישראל" כמות שהיא (ללא תנאי!). זו משמעות ה"שלום" שבחצי השני של הסיסמא הרק"חיסטית.

אנו, חברות וחברי "מצפן", דחינו ועודנו דוחים כל הסתייגות מהסיסמא "הלאה הכיבוש!". מ-1967 החזקנו, ועודנו מחזיקים, בדיעה שהשטחים שנכבשו במלחמת יוני אינם שייכים לישראל, ולכן עליה לעוזבם ללא כל תנאי, מה שמכונה בלשון הפוליטית הישראלית "נסיגה חד-צדדית". אין אנו מחפשים תירוצים כדי להעלות את הסיסמא. הכיבוש הוא כיבוש, ולכן ‒ ורק לכן ‒ יש להתנגד לו וללחום נגדו. כל תירוץ אחר ("הכיבוש משחית", הכיבוש פוגע באופייה הדמוקרטי של המדינה", "השטחים ‒ קלף מיקוח על שלום") רק מכסה על נכונות להשלמה עם הכיבוש בתנאים מסוימים: אם הכיבוש לא היה משחית דבר בחברה הישראלית; אם הכיבוש לא היה פוגע באופייה הדמוקרטי של ישראל; אם למשחק הקלפים לא היה נמצא פרטנר. אז היו מוכנים בעלי התירוצים להשלים עם המשך הכיבוש ולומר: אין עם מי לדבר…

הטענה הנפוצה ביותר נגד השליטה על "ריכוזים גדולים של ערבים" היא, שזה יפגע ב"אופייה היהודי" של מדינת ישראל, או ב"אופייה היהודי-דמוקרטי". סיפוח השטחים על תושביהם עלול להפוך את ישראל ל"מדינה דו-לאומית" רחמנא ליצלן! ההנחה העומדת ביסודה של טענה זאת היא, שמדינה יהודית יכולה להיות דמוקרטית רק אם יחיה בתוכה מיעוט ערבי קטן, וההדגשה על המילה קטן. במילים אחרות: יותר ערבים ‒ פחות דמוקרטיה; או ‒ "ארץ נקייה מערבים" שווה דמוקרטיה מלאה…

גם אותם אנשי "שמאל" ציוניים, שמוכנים "לוותר" על השטחים שנכבשו ב-67', ואפילו "להסכים" להקמת מדינה פלסטינית בהם בהנהגת אש"ף, מתעקשים בכל זאת על שמירת ישראל בגבולות המקודשים בעיניהם ("הקו הירוק"). אולם, אם נכונה הנחתם ש"פחות ערבים ‒ יותר דמוקרטיה", אז למה לא לוותר גם על המשולש והגליל, להקטין את נספר הערבים בגבולות המדינה למינימום ולהבטיח מידה מקסימלית של "דמוקרטיה יהודית טהורה"? למה טוב התירוץ הזה רק ל"שטחים" שנכבשו ב-67', שמאוכלסים במאות אלפי פלסטינים, ואין הוא טוב ל"שטחים" שנכבשו ב-48', המאוכלסים אף הם במאות אלפי פלסטינים?

מי שמעלה טיעון כזה אינו מעוניין בדמוקרטיה לשמה, ואינו מתנגד לשלטון על עם אחר. המשוואה "פחות ערבים = יותר דמוקרטיה" היא משוואת-כזב גזענית. הדמוגרפיה אינה חייבת לפגוע בדמוקרטיה, אלא אם כן למישהו חשובה הדמוגרפיה יותר מהדמוקרטיה. מספר הערבים, או היהודים, במדינה אינו צריך להשפיע על הדמוקרטיה. שהרי זה משמעה של דמוקרטיה: שוויון מלא בפני החוק של כל האזרחים, כולל שוויון בזכות לבחור ולהיבחר ובהנאה מהחרויות הדמוקרטיות.

חוקי המדינה הדמוקרטית אינם מתעניינים במוצא הלאומי של אזרחיה, ובוודאי שאינם מפלים בין אזרחים בגלל מוצאם. זאת עושה רק מדינה גזענית.

ההתנגדות להחזקת השטחים הכבושים בטענה שאין זה רצוי לשלוט בעם אחר עומדת אף היא על בסיס רעוע. ומה בדבר השלטון על הפלסטינים החיים בתוך ישראל? זה אינו שלטון בעם אחר? טענה זו מופיעה לעתים גם בלבוש לשוני אחר: "לא טוב לשלוט בעם השכן"! השכן?! האם הפלסטינים הם עם שכן? או אולי הם עם זר? יש בוודאי מי שרוצים להפוך את הפלסטינים לעם שכן, לעם זר. אלה נמצאים לא רק במחנה הימין הציוני, אלא גם במחנה ה"שמאל" הציוני.

מי שחושב שהקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת-עזה ("לצד מדינת ישראל") תהיה בבחינת פתרון הסכסוך הציוני-פלסטיני, רוצה לשלול מן הפלסטינים את הזכות לראות בארץ כולה את מולדתם, ולחייבם לראות בישראל של "הקו הירוק" מדינה שכנה ותו לא. לנו אין אשליות בדבר ה"פתרון" הזה: התנאי לפתרון השאלה הפלסטינית הוא לא רק יציאת הצבא הישראלי מכל השטחים שנכבשו ב-67', אלא גם ההכרה בעוול שעשתה הציונות לעם הפלסטיני ובזכותם של כל הפליטים הפלסטינים לשוב ולחיות במולדתם כאזרחים שווי-זכויות. כל פתרון, או הסדר "שלום", שלא יענה על התנאים הללו, ימשיך להיות מבוסס על עוול ואפליה, ולכן לא יוכל להחזיק מעמד לטווח רחוק.

וזה מביא אותנו לעניין הדגל הפלסטיני. אין זה מקרה שהדגל הפלסטיני הונף בתל אביב כשהוא צמוד לדגל ישראל. אין זה מקרה גם, שכמה ימים אחר כך, ביום האדמה, הוא הונף בסכנין שבגליל, בירושלים הערבית וברמאללה שבגדה, והפעם לבדו, ללא "שכנו" הכחול-לבן. בתל אביב הוא הונף "על תנאי": בתנאי שיהיה לצד הדגל הציוני, לצד דגלה של מדינת ישראל הציונית. בגליל, בגדה וברצועה מונף הדגל הפלסטיני לבדו, ללא תנאי, כהצהרה של זהות מניפיו: איננו שכנים, או זרים; אנחנו בני העם הערבי הפלסטיני!

(הדגל הפלסטיני מורכב מארבעה צבעים, שהם לכשעצמם חסרי משמעות לאומית או דתית. במקרה שתקום מדינה פלסטינית באיזשהו חלק של הארץ, לא תהיה ליהודים-ישראלים שירצו לחיות בה שום מניעה לאומית או דתית לראות בדגל זה את דגלם, ובמדינה את מדינתם – אם המדינה תבטיח להם שוויון זכויות מלא. אילו כלל הדגל הפלסטיני את צירוף המילים "אללה אכבר" או חצי סהר, או חצי סהר וצלב גם יחד, לא היה דגל כזה יכול לשמש כדגלם של כל האזרחים. כזה הוא מעמדו של הדגל הישראלי: לא רק שהוא מסמל בעיני הפלסטינים את התנועה הציונית שנישלה וגירשה אותם, אלא הוא דגל בעל משמעות יהודית דתית – מגן-דוד.  אזרח ערבי-פלסטיני של מדינת ישראל דמוקרטית, שתעניק לו שוויון זכויות, יתקשה לראות בדגל כזה את דגלו).

בעיית הדגל אינה בעייתם של בגין, פרס וראשי "שלום עכשיו". הבעיה היא דווקא בעייתם של מניפי שני הדגלים, זה לצד זה: מה תאמרו לתושבי הגליל, המשולש והנגב, החיים במשטר של דיכוי מאז 1948, לאחר שמאות-אלפי בני עמם גורשו ממולדתם, או ברחו ולא הורשו לשוב אליה; לאחר שנים של מימשל צבאי; לאחר שמרבית אדמותיהם הופקעו; כשתוכנית "ייהוד הגליל" נמצאת עדיין בתוקף; כשפעילים פוליטיים מרותקים למקומות מגוריהם בצו מינהלי של אלוף הפיקוד ("מינהל אזרחי?!)? מה אתם אומרים להם, אם הם חשים ‒ כמו אחיהם ואחיותיהם מעבר לקו הירוק ‒ שהם משתייכים לעם אחד, העם הערבי-הפלסטיני? האם, לדעתכם, הקמת מדינה פלסטינית בגדה וברצועה עשויה לפתור להם ולו בעיה אחת מבעיותיהם?

צעדי הדיכוי החריפים בשטחים הכבושים, המתלווים למדיניות החדשה של כפיית "מינהל אזרחי" על התושבים, פצצות הגז המדמיע והיריות "באוויר", מיקדו את תשומת-הלב הישראלית לנעשה מעבר לקו הירוק. בצדק עורו צעדים אלה התנגדות אצל ישראלים לא מעטים. ההתנגדות לדיכוי בשטחים הכבושים חרגה הפעם אל מעבר לגרעין הקשה של מאתיים-שלוש-מאות מפגיני "ועד הסולידריות עם אוניברסיטת ביר-זית". בהפגנת "שלום עכשיו" בסוף מארס השנה היווה הגוש של "ועד הסולידריות" גורם שאי-אפשר היה להתעלם ממנו: כאלפיים איש ואשה צעדו תחת סיסמאותיו (כן ‒ "הלאה הכיבוש!" ו"הגולן סורי!"). אולם, ההתנגדות העממית בגדה, ברצועה ובגולן עוררה גם את הפלסטינים החיים בישראל, ולא איפשרה להם להישאר מחוץ לתמונה. באותו שבוע נאלצו מנהיגי רק"ח ‒ ללא ספק בלחץ דעת הקהל הלאומית הפלסטינית ‒ לחרוג ממנהגם ולקרוא לשביתה כללית של האוכלוסיה הפלסטינית בישראל ב"יום האדמה". בכך, למרות רצונם ועיקרי מדיניותם, תרמו מנהיגי רק"ח להדגשת אחדות העם הפלסטיני ואחדות מאבקו. מאיר וילנר וחמד חלאילה (חבר-הכנסת מהמערך) נאמו בסכנין כשלצידם מתנופפים דגלים פלסטיניים (ללא הדגל הכחול-לבן "לצידם"). ושניהם ‒ בהכירם את הקהל שלפניו נאמו ‒ לא יכלו לעשות דבר לקיפול הדגלים.

מעבר לכל דבר אחר, זו המשמעות של הנפת הדגלים הפלסטיניים בגליל: השאלה הפלסטינית אינה נעצרת ולא תיעצר בגבולות "הקו הירוק", אפילו תיסוג ישראל מכל השטחים שכבשה ב-67', תכיר באירגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) כנציג הפלסטינים ותכיר בזכות הפלסטינים לעשות בשטחים המפונים כרצונם.

ראיית השאלה הפלסטינית כלב הסכסוך הישראלי-ערבי נהפכה לאחרונה לדבר מקובל, וכמעט מובן מאליו, לא רק אצל מתנגדי הכיבוש אלא גם בדעת-הקהל העולמית ואף לדעת רובו הגדול של המחנה הציוני (וכמובן, אין דבר זה כשלעצמו מחייב הסכמה על הדרכים לפתרון הבעיה…). הכרה זאת היא חדשה יחסית, ולעתים מפתיע להיזכר עד כמה היא חדשה. לחברי "מצפן" זכור היטב כיצד, אף לאחר מלחמת אוקטובר 73', היתה הסיסמא המקובלת על רק"ח "הכרה בהחלטת האו"ם 242!". הכרה זאת היתה אפילו תנאי מצד מנהיגי רק"ח לכל שיתוף-פעולה! לדעתנו לא היתה החלטה 242 בבחינת בסיס לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, באשר היא התעלמה מלב-ליבו של הסכסוך הזה ‒ העם הערבי-פלסטיני וזכויותיו.

גם ההכרה באש"ף כנציג לגיטימי של הפלסטינים, הנפוצה היום בחוגי ה"שמאל" הציוני ורק"ח, לא היתה דבר מובן מאליו. כשאנשי "מצפן" חיפשו ויצרו קשר עם התנועה הפלסטינית (עם "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין") כבר ב-1970, עוד דיברו אנשי רק"ח במושגים של החזרת הגדה המערבית לירדן ורצועת-עזה למצרים. כשחבר "מצפן" נפגש בנובמבר 1975 עם סעיד חמאמי, שהיה נציג אש"ף בלונדון עד הירצחו, עוד היתה הסתייגות רבה בקרב מנהיגי רק"ח וה"שמאל" הציוני מפגישות כאלה.

אין אנו מזכירים דברים אלה מתוך קנטרנות. אין אנו מזכירים אותם כדי להתגאות ולהוכיח ש"אמרנו לכם" וש"צדקנו". הלוואי שהיינו יכולים לומר, שבזכותנו ובזכות מאבקינו הפכה סיסמת "הלאה הכיבוש!" לנחלת רבים, וההכרה בבעיה הפלסטינית כשורש הסכסוך לנחלת הכל. לצערנו, בגלל כוחנו הדל ומספרנו המועט לא היתה תרומתנו לתהליך זה מכרעת, אף כי עשינו כמיטב יכולתנו. המציאות, והמאבק הפלסטיני כמרכיב חשוב במציאות הזאת, היא שאחראית לכך יותר מכל. אולם, העובדה שהסיסמאות העיקריות שהעלינו הפכו מקובלות על ציבור גדל והולך, מחזקת את תקוותנו שהמציאות תוכיח גם את נכונות עמדתנו ביחס ל"פתרון" של מדינה פלסטינית "לצד מדינת ישראל". כמו שהיינו בעבר בבחינת "קול קורא במדבר", והמציאות אילצה יותר ויותר אנשים להצטרף לקריאתנו, כך גם עמדתנו ביחס ל"פתרון" שתי המדינות (שהיום נראית אולי מוזרה, לא לעניין ו"קול קורא במדבר"), עתידה לזכות באוזניים שומעות בעתיד הלא רחוק. אנו מבססים את האופטימיות שלנו על כך, שביסודו של דבר עמדתנו בשאלה זאת, כמו גם עמדתנו נגד הכיבוש ובעד ההכרה בשאלה הפלסטינית כלב הסכסוך, נובעות ממקור אחד: מהניתוח שלנו את הסכסוך כסכסוך שבין התנועה הציונית (כתנועה קולוניאלית) לבין בני העם הערבי-הפלסטיני.

וכך ניסחנו את עמדתנו ביחס ל"פתרון" של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, ב-1974:

עד מלחמת אוקטובר 1973 ‏היתה אחת מסיסמאותינו העיקריות "הלאה הכיבוש!" (עתה מסתמנת בקרב חלקים מסוימים מן המחנה הציוני נטייה להסכים לנסיגה ממרבית השטחים שנכבשו ב-1967, אם כי על-פי רוב תוך העמדת תנאים שמשמעותם כיבוש מוסווה או תכתיב ישראלי). אך מעבר לבעיית הנסיגה עולה עתה במלוא חריפותה שאלת עתידו של העם הערבי הפלסטיני. שאלה זו עולה, בין השאר, בגלל הניסיונות הציוניים להגיע להסכמים טריטוריאליים-דיפלומטיים עם המשטרים הערביים, תוך התעלמות מזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ובמיוחד תוך התעלמות מן הדרישות המיידיות של תושבי הגדה המערבית ורצועת-עזה. התעלמות זו מלווה בהחרפת הדיכוי בשטחים: בגירושים, במעצרים, בנישולים וכו'.

אנו נאבקים נגד מדיניות זו, ונמשיך להיאבק –

• למען נסיגה ישראלית מלאה, מיידית ובלתי-מותנית מכל השטחים הכבושים.
• נגד כל ניסיון ישראלי להכתיב להמונים הפלסטיניים מי ייצגם.
• נגד כל ניסיון ישראלי להכתיב מה יהיה עתידם של השטחים מהם תיסוג ישראל.

‏אנו סבורים כי המאבק סביב התביעות האלה הוא מחובתם של כל הכוחות המהפכניים והדמוקרטיים בישראל, כולל אלה שאינם רואים בחיוב את התביעה לכינון שלטון פלסטיני עצמאי. כוחות אלה חייבים גם להיאבק ללא ליאות כנגד הדיכוי המתמשך ומתגבר בשטחים הכבושים. יש לחזור ולהדגיש: ההחלטה כיצד ליישם את זכותו להגדרה עצמית צריכה להיות בידי העם הפלסטיני עצמו, וחובתם של המהפכנים והדמוקרטים הישראליים להיאבק נגד הניסיונות של ישראל לכפות את ההסדר הנראה לה ונגד ניסיונה למנוע מן הפלסטינים את מימוש הצורה הנראית להם. לפיכך אנו רואים זאת מחובתנו להוקיע את ממשלת ישראל על סירובה להכיר באש"ף כמייצג העם הערבי הפלסטיני – במיוחד מאחר שברור כי המוני הפלסטינים אכן רואים בו את נציגותם האמינה. ויותר מכך: מאחר שהמוני הפלסטינים בשטחים הכבושים מתנגדים הן להמשך הכיבוש הישראלי והן לחזרתו של חוסיין, רוצח עמם, ושואפים לכונן רשות פלסטינית עצמאית בשטחים מהם תיסוג ישראל, הרי שחובתנו להיאבק על זכותם לממש שאיפה זו, וכנגד כל ניסיון למנוע מהם את הדבר.

‏כאירגון סוציאליסטי מהפכני מוטלת עלינו חובה נוספת: להילחם נגד האשליות אותן זורע השמאל הציוני, כאילו הקמתה של מדינה פלסטינית בגדה וברצועה תפתור, אחת ולתמיד, את הסכסוך הישראלי-ערבי וכאילו שמלבד נסיגה מסודרת מכיבושי 1967 אין בידי ישראל לעשות דבר למען יחיה העם היהודי-ישראלי בשלום עם עמי ערב. שכן אפילו תאולץ ישראל לסגת לגבולות ה-4 ביוני ("הקו הירוק") עדיין תישאר השאלה הפלסטינית עומדת במלוא חריפותה, ברורה ומוחשית יותר מכפי שנראתה לפני מלחמת יוני 1967:

• בעייתם של המוני הפלסטינים, במחנות הפליטים ומחוצה להם, אשר אינם משלימים עם הגירוש, הדיכוי והניכור, לא תיפתר באמצעות מדינת הגדה והרצועה;
• בעייתם של קרוב לחצי מיליון תושביה הפלסטינים של ישראל, החיים בה כאזרחים מדרגה שלישית, תישאר אף היא בלתי פתורה;
• ישראל תישאר גם לאחר הנסיגה מעין כלב-שמירה של האימפריאליזם, המוכן להתפרץ בכל רגע בו יקבל סימן נאות מאדוניו;
• הדינמיקה של ההתנחלות הציונית תיפגע אמנם, אך לא תיעצר – ישראל הציונית תמשיך לראות את יעודה העיקרי בקיבוץ יהודי העולם ב"ארץ-ישראל ההיסטורית", אפילו על חשבון האינטרסים של תושביה וכנגד מגמות ההתפתחות באזור.

(מתוך "על השאלה הפלסטינית ‒ כאן ועכשיו", נובמבר 1974).

*

בחודשים האחרונים, כאשר סגירת אוניברסיטת ביר-זית סימלה את פעולות הדיכוי של שלטון הכיבוש, נסגרה עוד אוניברסיטה פלסטינית… "המועצה להשכלה גבוהה" דחתה בקשה של פלסטינים אזרחי ישראל לאשר את הקמתה של אוניברסיטה בנצרת, ששפת הלימוד בה תהיה ערבית. אוניברסיטת ביר-זית נסגרה, אך אוניברסיטת נצרת נסגרה עוד לפני שנפתחה. מטרות הסגירה היו זהות בשני המקרים: לפגוע בהתפתחות התרבותית של בני העם הפלסטיני על ידי פגיעה ישירה באינטליגנציה, השכבה שעשויה להיות מוקד של תרבות לאומית ושל מאבק נגד הדיכוי הלאומי. לפני כל המתנגדים לסגירת אוניברסיטת ביר-זית הציבה ממשלת ישראל את השאלה הפלסטינית במלוא חריפותה: האם התנגדותכם לסגירת אוניברסיטאות פלסטיניות נעצרת בגבולות "הקו הירוק"? האם הסולידריות שלכם עם הפלסטינים נעצרת בגבולות "הקו הירוק"?

גם אם התשובה היא "לא, אבל…", אסור שהתנגדות לכיבוש תהווה תירוץ לדחיית חיפוש הפתרון לבעייתם של הפלסטינים אזרחי ישראל. אסור שהיא תהווה תירוץ לדחיקת המאבק למען פתרון זה לקרן-זווית או לעתיד הרחוק. אסור לזרות חול בעיני הציבור הישראלי, ולספר לו כי ביטול הכיבוש יהווה פתרון לכל בעיותיו. אסור להפיץ כזבים כאילו מדינת ישראל בגבולות 67' היתה מדינה דמוקרטית, שפניה הושחתו רק בגלל הכיבוש, ואשליות כאילו ביטול הכיבוש יחזיר לה את פניה היפים, הדמוקרטיים. מי שזורע היום זרעי-שקר כאלה עתיד לקצור שדה קוצים אם וכאשר תיסוג ישראל: כשיתברר שהשאלה הפלסטינית לא באה על פתרונה יואשמו מפיצי האשליות, ובצדק, על ידי הציבור הישראלי בהונאה ובהולכת-שולל, ועל ידי הציבור הפלסטיני בישראל בהתעלמות מבעיותיו. חוסר אמון כזה לא יוכל בשום אופן להיות בסיס לגיבושה של אופוזיציה דמוקרטית אמיתית, שתבקש את אמון בני שני העמים למציאת פתרון של שלום המבוסס על שוויון אזרחי ולאומי, פתרון על בסיס של הכרה הדדית של שני העמים זה בזכותו של זה להגדרה עצמית ולמימושה בלי לפגוע בזכויות העם השני.

המאבק למען פתרון צודק ושוויוני של בעיית המיעוט הפלסטיני בישראל הוא גם ‒ בעת ובעונה אחת ‒ מאבק למען פתרון צודק ושוויוני של בעיית המיעוט הישראלי במזרח הערבי. לכן אין מאבק זה נחלתם של הפלסטינים לבדם. אין זו בעיה פלסטינית פנימית ואין זו בעיה ישראלית פנימית. תיקון העוולות ההיסטוריות בלי גרימת עוולות חדשות אפשרי רק בדרך של מאבק ישראלי-פלסטיני משותף לביטול כל המוסדות, החוקים, התקנות והנוהגים המקנים לישראל אופי של חברה קולוניאלית הקיימת על דיכוי לאומי ועל אפליה גזענית.

מרכז האירגון הסוציאליסטי בישראל ‒ מצפן

אפריל 1982

גילוי-דעת זה, כמו גם עקרונות-היסוד של אירגוננו המצורפים אליו, משאירים בוודאי כמה וכמה שאלות פתוחות אצל הקוראים. אנו, חברות וחברי "מצפן" נטלנו (ועודנו נוטלים) חלק פעיל ב"ועד הסולידריות עם אוניברסיטת ביר-זית", עוד מהימים בהם היה שמו "הוועד נגד ההתנחלות בחברון". אך מה יש ל"מצפן" להציע מעבר להשתתפות בהפגנות ובפעולות שמארגן הוועד? כיצד מתקשרת עמדת "מצפן" בשאלה הפלסטינית לראיית הסכסוך ופתרונו במסגרת אזורית רחבה יותר? כיצד נובעת עמדת "מצפן" בשאלה הפלסטינית מן העקרונות הסוציאליסטיים וכיצד היא מושפעת מהם? עניינים אלה ואחרים נדונים, בין היתר, בחוגי הבית שאנו מקיימים. פרטים על חוגי הבית אפשר לקבל בת"ד 28061, תל אביב-יפו, ואצל פעילי "מצפן".