אל מול מצלמות הטלוויזיה מסתובבים מתנגדי הנסיגה עם טלאי צהוב על בגדיהם ובוכים מרה – "עכשיו נצטרך לעמוד בתור, ליד המחסומים, כמו הערבים".

בני עם האדונים נאלצים לפתע לעמוד בתור עם בני הגזע הנחות ("ערבים מלוכלכים", ערבים מסריחים", "ערבי טוב הוא ערבי מת"). על כך הם בוכים. בגלל זה הם עונדים את הטלאי הצהוב.

והם צודקים. יש בכך משום פגיעה והפרה גסה – אפילו שזה רק לחודש אחד – של עיקרון עליו חונכנו, אותו טיפחנו ועליו שמרנו במשך עשרות בשנים: עקרון עליונותו של היהודי על הערבי, של המתנחל על פני עם-הארץ. וכדי לשמור ולקיים את העיקרון הגזעני הזה, עונדים המתנחלים על בגדיהם את סמל הגזענות הנוראה מכל – הטלאי הצהוב.

הנאצים סימנו אותנו, בני הגזע הנחות, בטלאי צהוב, כדי שיזהו אותנו… והסוף ידוע. מה מבקשים המתנחלים לומר באמצעות הפגנה של טלאי צהוב? את מה שאומרים בגין וחבריו כל ימות השנה: או שנשמור על עליונותנו או שנמות; או שנשמור על מעמדנו כעם־אדונים או שניזרק לים. זו הברירה שמציגים בפנינו גאולה כהן והרב כהנא, מנחם בגין ואריק שרון ואפילו שמעון פרס ויצחק רבין. קונצנזוס לאומי.

האמנם יש רק שתי דרכים – להיות גזע נחות או להיות עם אדונים?

האם נגזר עלינו לשאת לנצח את הטלאי הצהוב, בין כמדוכאים ובין כמדכאים?

לא, לא גזע נחות אנו וגם לא עם אדונים. לא מדוכאים נהיה ולא מדכאים. אנו רוצים להיות בני-חורין, החיים יחדיו עם בני-חורין אחרים.

כך, ורק כך, נשים קץ לטלאי הצהוב.

*

זכרו! לטלאי הצהוב קדמו כמה "הנחות" – שיש עליונים ויש נחותים, שיש בעלי-זכויות ויש חסרי-זכויות, שיש מנשלים ויש מנושלים… אם אתם דוחים את ה"הנחות" האלה, הצטרפו אלינו, ל"שטח משוחרר", והשתתפו בכתיבה ובמימון של המודעות השבועיות.

"הארץ", 5.3.1982

[המודעה התפרסמה ב"הארץ", 5.3.1982]

[מאמר על "שטח משוחרר" מאת אודי סיבוש]