מאמר זה נכתב בשנת 1981 ונשלח לפרסום לכתב העת "חמסין", שהוציאה בלונדון (באנגלית) קבוצה של סוציאליסטים מהפכנים מהמזרח התיכון, אך נדחה בטענה שהוא מכיל ביקורת אישית חריפה מדי נגד פרד האלידיי, המומחה לדרום תימן, שנחשב אז מקורב לקבוצה. המאמר התפרסם לראשונה כנספח מקוון המציע חומר רקע לקוראי הרומן של אהוד עין-גיל "תחנות בדרך חצרמוות" (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2004 - ביקורת ספרותית: כאן וכאן). תרגום לאנגלית.

 

סאלם רובייע עלי (סאלמין), ראש מועצת הנשיאות, הרפובליקה הדמוקרטית העממית של תימן

 

ב-26 ביוני 1978 פרצו קרבות באזורים שונים של הרפובליקה העממית הדמוקרטית של תימן (דרום תימן). כאשר ה"שלום" הוחזר על כנו, כעבור יומיים, הנשיא סאלם רובייע עלי ושניים מעוזריו הקרובים ביותר בממשלה, ג'אעם סאלח וסאלם לעוואר, כבר לא היו בחיים. הם נתפסו והוצאו להורג בלי משפט. אחר כך בא גל של טיהורים, ופקידי מדינה וחברי המפלגה השלטת בכל רחבי הארץ, אבל בייחוד במחוזות מספר 3, 4 ו-5, הודחו מתפקידיהם וגורשו מהמפלגה. עבד אל-פתאח אסמאעיל ועלי נאצר מוחמד, חבריו לנשק של רובייע עלי בתקופת המאבק נגד השלטון הבריטי ואחרי העצמאות, נטלו לידיהם את השליטה במדינה. אסמאעיל, שאירגן וניהל את ההפיכה נגד הנשיא (לפי גרסה אחת) או את הפיכת-הנגד (לפי גרסתו), מינה את עצמו לנשיא. מוחמד התמנה לראש ממשלה.

על פני השטח נראו מאורעות יוני 78' בדרום תימן כהתגוששות אישית על מקום בצמרת, וכתוצאה של ניסיון להתערב בענייניה הפנימיים של המדינה האחות התימנית. יומיים לפני שפרצו הקרבות בדרום נהרג בהתנקשות נשיא צפון-תימן, אחמד חוסיין אל-ראשמי: מזוודה שנשא שליח מיוחד מדרום תימן התפוצצה באמצע דיון על עתיד היחסים בין שתי המדינות. את הדיפלומט הדרום תימני, כך דיווחו כלי התקשורת, שלח לפגישה הנשיא רובייע עלי, וגם השליח נהרג בהתפוצצות.

ממשלות של כמה ארצות ערביות מיהרו להאשים את רובייע עלי בהתנקשות והישעו מיד את יחסיהן הדיפלומטיים עם דרום תימן. יריביו בתוך הוועד המרכזי של החזית הלאומית הזדרזו לנצל זאת נגדו, ודרשו ממנו להתפטר. רובייע עלי סירב, כנראה בתקווה להרוויח קצת זמן כדי לארגן את תומכיו לקראת העימות הבלתי נמנע. כפי שהתברר, יריביו היו מהירים יותר, או מוכנים יותר1.

מאחר שהחשוד בביצוע ההתנקשות נהרג, נפתח פתח לשמועות. ה"גרדיאן" הבריטי דיווח ב-7 ביולי 1978 שהוועדה הצפון תימנית שמונתה לחקור את ההתנקשות, קבעה ש"סאלח, שנמסר כי הוא בן-דודו של שר הפנים הדרום תימני סאלח מוחסיין קאסם, החליף את עלי סאלם לעוואר, השליח ששלח במקור הנשיא סאלם רובייע עלי". זהו אותו לעוואר שהוצא להורג יחד עם הנשיא. כתב העת הלונדוני "חצי האי ערב והמפרץ" דיווח ב-24 ביולי 1978, כשהוא מצטט את השבועון השמאלי המצרי "אל-אהאלי", שאת אל-ראשמי רצחו בעצם מתנגדים מצפון תימן, לא מדרומה.

ההתנקשות באל-ראשמי, אם תוכננה מראש להביך את רובייע עלי או שרק נוצלה בדיעבד כתירוץ להדיחו, הביאה לחילופי אישים בצמרת שתי המדינות, אבל בדרום היה לשינוי גם תוכן חברתי ופוליטי. דבר אחד ברור מעל לכל ספק: אחרי הוצאתו להורג של רובייע עלי תפסה את השלטון בדרום תימן סיעה ביורוקרטית פרו-מוסקבאית. אבל מי היו אותם יריבים שמנהיגי סיעה זאת הוציאו להורג ורדפו? חוגים פרו-מערביים ותומכי הגוש המזרחי מסכימים, אם כי מסיבות שונות ואף מנוגדות, שרובייע עלי סירב לצרף את ארצו ל"גוש הסובייטי". מוחמד סאלח מוטיע, חבר הפוליטבירו של החזית הלאומית, חבר מועצת הנשיאות ושר החוץ של דרום תימן, אמר לשבועון הביירותי השמאלי "אל-חוריה" (24 ביולי 1978) שסאלמין (הכינוי המחתרתי של רובייע עלי) היה "נגד היחסים עם הארצות הסוציאליסטיות ויצר מערכת קשרי חוץ נפרדת, לא דרך משרד החוץ". מוטיע הוסיף שסאלמין חטא ב"סטייה ימנית" מהקו המפלגתי: "האופורטוניסט סאלם רובייע עלי, יחד עם הקבוצה האופורטוניסטית שלו, רצו להכשיר את הקרקע להסטת המהפכה מדרכה, דרך שרשרת של פעולות שתוכננו מראש מאז הוועידה הכללית החמישית" - של החזית הלאומית, שנערכה שש שנים לפני כן, ב-1972 (!) – "בנצלם את הלגיטימיות של העמדות שהחזיקו בארגון ובממשלה, ונפגשו לבסוף עם הימין הריאקציוני כדי לקשור את המהפכה ואת הארץ לעגלת הקולוניאליזם והניאו-קולוניאליזם". זה נשמע כמו ציטוט ממשפטי הראווה שנערכו בתקופת שלטון הטרור של סטאלין נגד עמיתיו בצמרת המפלגה הקומוניסטית. בתפנית אירונית של ההיסטוריה, מוחמד סאלח מוטיע עצמו הואשם, כעבור שנתיים, בכך שהוא משרת את המדיניות הריאקציונית של סעודיה, והוצא להורג.

ה"הסבר" הזה, על "סטייה ימנית", היה הצידוק שמצאו חבריו לשעבר של סאלמין לעובדה שהוציאו להורג מנהיג סוציאליסטי ומהפכני פופולרי. הפרשנים הערבים הפרו-מערביים ועמיתיהם במערב השתמשו באותו הסבר כדי להתריע מפני "ההתפשטות הסובייטית", כשהם מהללים לפתע את סאלמין המת כ"מתון" ו"פרו מערבי" 2. בורגנים צרי-אופק אלה לא יכלו, או לא רצו, לדמיין מדיניות סוציאליסטית עצמאית, בלי פיקוח רוסי (או סיני), ובכך אין הם שונים מיריביהם הסטליניסטים. סוציאליסטים מהפכנים, שאינם סטליניסטים ואינם פרו-מערביים, צריכים להיות מסוגלים לראות גם אפשרות שלישית.

המסקנה שלי היא, שב-26-27 ביוני 1978, האגף הביורוקרטי (מהמודל המזרח אירופי) של החזית הלאומית - ברצותו לחזק את שליטתו במדינה הדרום תימנית דרך הפיכת החזית ל"מפלגת אוונגארד מסוג חדש" העומדת בראש משטר חד-מפלגתי, ולהפוך את הארץ ל"דמוקרטיה עממית" בנוסח המשטרים של מזרח אירופה - ניצל את ההתנקשות בחיי הנשיא הצפון תימני כתירוץ לחסל את האגף השמאלי שהתנגד לצעדים אלה. בדרום תימן, ארץ קטנה ומבודדת, מנותקת כמעט לגמרי משאר העולם, לא היה לסיעה המנצחת קושי להשתיק את קולם של המנוצחים. יותר מזה, האנשים בעלי הגישה לענייניה הפנימיים של דרום תימן, כלומר נציגי המפלגות והתקשורת של השמאל הערבי, התגייסו לתמיכה בלתי מסויגת במשטר החדש ובדרך זו מחקו, ישירות או בעקיפין, את נקודת המבט של המפסידים.

לגלות מה באמת קרה ואיך, יהיה משום כך כמעט בלתי אפשרי; אבל עדיין אפשר לחפש את העניינים הבסיסיים והאמיתיים שהיו במחלוקת, על ידי קריאה קפדנית של ההסברים וההצדקות של השליטים החדשים, בניסיון לראות את האור דרך הערפל שהפיצו. בעיות "טכניות" - בישראל נחשב רוב החומר הרלוונטי בלתי חוקי, ולכן לא היה בהישג ידי - כפו עלי להישען על מספר מקורות מוגבל יחסית, המספקים עם זאת שפע של מידע. השבועון הלבנוני-פלסטיני "אל-חוריה" (המשותף למפלגת הפעולה הקומוניסטית הלבנונית ולחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין) סיקר את אירועי דרום תימן בפירוט. הגיליונות הראשונים שלו לאחר ההפיכה, לפני שהגרסה הרשמית של הארועים הספיקה להתגבש, הם מקור חשוב של מידע. כזה הוא גם ספרו של נביל האדי "17 שעות היסטוריות בבאב אל-מנדב" (ערבית), שהופיע בביירות ב-1978, זמן קצר לאחר הארועים. האדי היה בעדן בזמן הלחימה ולאחריה, ולכן גרסתו, למרות ההטיה שממנה היא סובלת, מכילה עובדות רבות המסייעות לפענח את סוד העימות. שני המקורות הללו, בעלי עמדה ביקורתית עד עוינת לסיעתו של סאלמין, יכולים לכן להיחשב אמינים כאשר הם מספקים מידע שאפשר לפרשו לטובתה. נוסף עליהם, כדי להבין את הרקע של המחלוקת, הסתמכתי הרבה על ספרו של פרד האלידיי "ערב בלי סולטנים" (הוצאת פליקן, 1974).

גישה עוינת לזעיר-בורגנות

הניסיון המהפכני של דרום תימן היה התגשמות חלומם של סוציאליסטים חסידי המאבקים הלאומיים בעולם השלישי: מה שהחל כמאבק לאומי נגד שלטון זר התפתח למהפכה סוציאליסטית. ב-1963, שנה אחרי שבצפון תימן הופל השלטון המלוכני בראשות האימאם והוכרזה רפובליקה, פתחו פליטים מהדרום, שהיה אז מושבה בריטית, במאבק נגד השלטון הקולוניאלי. חזית השחרור הלאומי ליכדה זרמים פוליטיים שונים, אבל במהרה התגבשה כחלק מהתנועה הלאומית הערבית שספגה השראה מדמותו ומהנהגתו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר. הקירבה למשטר המצרי התחזקה ככל שהמצרים הסתבכו יותר ויותר במלחמת האזרחים שהתנהלה בצפון תימן, בין הממשלה הרפובליקנית ותומכיה לבין חסידי השלטון המלוכני.

בהדרגה, תוך כדי המלחמה בבריטים, הבינו אנשי החזית שפעלו במחתרת בתוך שטח דרום תימן, את המגבלות של מאבק לאומי לכשעצמו. מאחר שהיו מרוחקים מההשפעה הישירה של המצרים, שהיתה מורגשת הרבה יותר אצל הנהגת החזית שישבה בצפון תימן ובקהיר, החלו הפעילים להסתייג מהמעש הנאצריסטי במלחמת האזרחים בצפון (מצרים, שנאלצה לשלוח עוד ועוד יחידות צבא לתמיכה במשטר הרפובליקני, וספגה אבידות מביכות, ניסתה לכפות עליו הסדר פשרה עם המלוכנים, כדי שתוכל לחלץ את חייליה). מכאן הדרך לא היתה ארוכה להטלת ספק בתיאוריה הנאצריסטית, וגם בהנהגה הנאצריסטית של החזית. פעילים אלה נעו בהתמדה שמאלה, כשהם נותנים לחזית אופי של תנועה החותרת למהפכה חברתית.

בשעה שאת הנהגת החזית בגולה אפשר היה להגדיר נאצריסטית-שמאלית, הפעילים בתוך דרום תימן כבר למדו ספרות מארכסיסטית ופיתחו עמדות רדיקליות כאלו, שהמשטר הנאצריסטי התנער מהם והחליט להקים תנועת שחרור לאומית אחרת, בפיקוחו. פעילי החזית בתוך דרום תימן דחו את הניסיונות לכפות עליהם להשתלב בתנועה החדשה, ובמקום זאת פתחו נגדה במלחמה, תוך כדי המאבק נגד הבריטים. ניצחונה של החזית במלחמת האזרחים המחתרתית הזאת איפשר לה לסלק את הבריטים ומשרתיהם מרוב האזורים הכפריים. הממשלה הבריטית התכוננה לפנות את כוחותיה מדרום תימן ולהכיר בעצמאותה, אבל כשהתקרב מועד הפינוי התברר לבריטים שיש בשטח רק גורם אחד שלידיו אפשר להעביר את השלטון: החזית לשחרור לאומי, שגם הבריטים וגם נאצר סירבו עד אז אפילו להכיר בעצם קיומה.

ב-30 בנובמבר 1967 הוכרזה עצמאותה של דרום תימן בהנהגת החזית. זה היה ההישג המשמעותי הראשון של התנועה הלאומית הערבית אחרי שישראל הביסה את מצרים, סוריה וירדן ביוני 67'.

אחרי העצמאות נקרעה החזית במאבק פנימי. האגף הימני, בהנהגת נשיא הרפובליקה קחטאן א-שעבי, איבד את תמיכת הרוב בוועידת החזית (1968), אבל השתמש בצבא כדי להישאר בשלטון. האגף השמאלי, שהיה עכשיו כבר סוציאליסטי-מהפכני ואינטרנציונליסטי, נאלץ לפתוח במלחמת גרילה נגד הממשלה. אבל אז הותקפה דרום תימן על ידי אנשי שבטים שקיבלו חימוש וסיוע מסעודיה (התקפה שהחלה, כמה סמלי, במאי 1968). מאחר שמלחמת הגרילה ממילא לא הביאה לשמאל הישגים בעלי משמעות, ולנוכח הסכנה החיצונית, החליט השמאל לנסות קיצור דרך: השלמה עם קחטאן, איחוד המאמצים להגנת הארץ, וניסיון להשתלט על המדינה מבפנים. מטרה זאת הצליח השמאל להגשים זמן קצר אחר כך, ביוני 1969. עד סוף אותה שנה כבר ניער מעל עצמו שני טרמפיסטים של אמצע-הדרך, ומינה במקומם לממשלה קומוניסט ואיש בעת'.

שבע השנים הבאות היו עשירות בניסויים מהפכניים ובמאבקים פנימיים, שהגיעו לשיאם בהפיכה שבה הדיחה הסיעה הביורוקרטית בהנהגת איסמאעיל ומוחמד את סאלמין ואנשיו. זמן קצר אחרי ההפיכה שונה שמה של חזית השחרור הלאומית למפלגה הסוציאליסטית התימנית. בתוך זמן קצר נוצר קרע בין אסמאעיל לבין שותפו מוחמד, ובסוף אפריל 1980 נאלץ אסמאעיל להתפטר.

שנתיים וחצי לאחר ההפיכה נגד סאלמין, באוקטובר 1980, כונסה ועידה שלא מן המניין של המפלגה. בדו"ח פוליטי של הוועד המרכזי הצהיר עלי נאצר מוחמד, שכבר נטל לעצמו את שלושת התפקידים הבכירים ביותר (מזכ"ל המפלגה, נשיא המדינה וראש הממשלה): "בתקופה שקדמה להקמת המפלגה הסוציאליסטית התימנית, וכתוצאה מצעדיו של השמאל האופורטוניסטי, נחשפה הזעיר-בורגנות למדיניות הרפתקנית ובלתי אחראית. צעדים אלה היו מבוססים על התעלמות מהחוקים של ההתפתחות האובייקטיבית, וכמעט שללו את התפקיד החברתי של הזעיר-בורגנות בשלב הנוכחי של המהפכה הלאומית-דמוקרטית".

הניגון השתנה. סאלמין לא הוצג עוד כ"סוטה ימני" אלא כ"שמאל אופורטוניסטי" המנהל מדיניות "הרפתקנית". מעניין להזכיר, שבמלים אלו כינתה המפלגה הקומוניסטית הקובנית את לוחמי הגרילה של פידל קסטרו כשהחלו במאבקם להפלת הדיקטטורה של בטיסטה. על כל פנים, בניגוד למדיניות השמאלית ה"הרפתקנית", את עמדתו שלו הגדיר עלי נאצר מוחמד כך: "כשאנחנו מדברים על הבורגנות, יש בארצנו שכבה מוגבלת של בורגנות בינונית, המורכבת מבעלים של אמצעי ייצור המעסיקים עבודה שכירה במפעלים קפיטליסטיים קטנים לייצור סחורות, וגם מסוחרים המעורבים בהשקעות. קבוצה זו מילאה תפקיד בפיתוח החברתי והכלכלי, בהתאם לתוכנית הפיתוח ועל יסוד החוקים שהגדירו את הצורות של תרומתה" ("ועידה שלא מן המניין של המפלגה הסוציאליסטית התימנית", ביירות 1980, עמ' 153-154).

בגיליון הראשון של "אל-חוריה" אחרי ההפיכה (3 ביולי 1978), כתב מוחמד קאשלי שסאלמין הציע לפעמים לנקוט "באמצעים כלכליים וחברתיים שלא היו נחוצים, משום שהתנאים עוד לא היו בשלים להשתמש בהם, ולפעמים הוא היה מתפרץ בקיצוניות שמאלנית הולכת וגוברת עד כדי כך שחבריו הפרוגרסיבים בהנהגה, שמתוארים היום על ידי הריאקציה הערבית 'קיצונים שהפילו את הנשיא המתון' ניסו לעצור אותו".

מנין נבעה ה"קיצוניות" של סאלמין? הסביר קאשלי: "סאלמין ביטא במנטליות הקיצונית הזאת סוג של שאיפה אנרכיסטית איכרית לשים קץ, כאן ועכשיו, לניצול ולדיכוי, לזרז את המהפכה, לשרוף את שלביה ולברוח קדימה... אל גן העדן של הצדק והשוויון שיבוא לאחר השיעבוד הממושך תחת הפיאודליזם והסולטנים".

המהפכה האגררית

הסוג הזה של "אנרכיזם איכרי", או במלים אחרות מרץ מהפכני, היה הכוח המניע מאחורי ההישג הסוציאליסטי המהפכני החשוב ביותר של דרום תימן: האינתיפאדות של הפלאחים ב-1970. פרד האלידיי תיאר כך את ההתקוממויות הללו:

"בעלי האדמות המדכאים גורשו במשך המאבק הלאומי (נגד הבריטים) אבל זה היה בעיקר משום שנחשבו בוגדים, זאת אומרת מתנגדי התנועה הלאומית ובעלי ברית של הבריטים, ולא בגלל תפקידם המעמדי. המשימה של מהפכה אגררית היתה עדיין צריכה להתבצע וזה, בגלל התנאים בדרום תימן, היה שונה ממאבקים דומים במקומות אחרים...

"החוק של 1970 נתן עדיפות לפלאחים שעיבדו את הקרקע, ושם דגש על ארגונם בקואופרטיבים. כשלעצמו, החוק הזה היה הכרזה מלמעלה, שאותה היו צריכים לבצע פקידי ממשלה ובעלי תפקידים במפלגה, אבל האופי שלו השתנה לגמרי בעקבות העובדה שביצועו בא בד בבד עם התגייסות עממית, בצורה של אינתיפאדות, שסחפו את דרום תימן בשנים 70'-71'...

"האינתיפאדה הראשונה הקדימה את חוק הרפורמה האגררית, אבל פרצה מתוך ציפייה לו: באוקטובר 1970, חמושים בקלשונים ובחרמשים, תפסו מאות פלאחים עניים באזור באטיס של המחוז השלישי את השדות והבתים של בעלי האדמות, עצרו אותם והקימו ועדה עממית לניהול נכסיהם. האדמות חולקו אז בגושים של 12‑20 דונם, וקובצו לקואופרטיב. בנובמבר 1970, בתמיכת החזית הלאומית, המשיכו פלאחים במתקפה במחוז הרביעי, שם תחת החוק מ-1968 חולקו עד אז רק 1,176 דונם; את השאר פיצלו בעלי האדמות והסוחרים בין שותפיהם ובכך חמקו מתחת לתקרה שהחוק התיר להחזיק.

"פעיל של החזית הלאומית תיאר אחר כך כיצד הוא וחבריו עזרו לפלאחים להתקומם: 'אנחנו שכנענו את הפלאחים שהמנצלים אף פעם לא ישתנו, ושעליהם לפעול. הם לקחו את הקרדומים והמגלים שלהם ומיד אסרו את כל השייחים, אנשי הדת והפיאודלים האחרים, שמונים-ושניים בסך הכל. הפלאחים היו המומים. הם חשבו שאי אפשר לגעת באנשים האלה ושמי שירים עליהם יד ימות בו-במקום. כשהם ראו שהאדונים נשארו בכלא וששום אסון לא היכה בעיירה, כל הלשונות השתחררו וכל שאר הפלאחים הצטרפו לאלה שלקחו חלק בהתקוממויות, ונכנסו לליגות-האיכרים. עכשיו יש במחוז חמש ליגות הגנה של הפלאחים. זה היה חשוב שהפלאחים לקחו בעצמם את האנשים והכניסו אותם לכלא. כמה מהפלאחים היו חמושים, אבל אנחנו לא חילקנו נשק כי חששנו ממעשי טבח'.

"התקוממויות דומות", ממשיך האלידיי, "פרצו במחוזות האחרים. כפי שהנשיא סאלם רובייע עלי מגדיר זאת, 'האדמה לא נותנת את עצמה, צריך לקחת אותה. החזית הלאומית עודדה את האינתיפאדות ומרידות עממיות אחרות, משום שאלימות מהפכנית היא הדרך היחידה ליצור קרע מוחלט בין בעלי האדמות הגדולים לבין הפועלים... למדיניות הזאת היו כמה תוצאות עיקריות: הפלאחים, הדייגים והפועלים הקימו מיליציה כדי להגן, עם נשק ביד, על ההישגים החברתיים שלהם ועל השלטון העממי שאיפשר אותם'.

"עד מארס 1972, חמישה-עשר חודשים לאחר הצו השני של הרפורמה האגררית, כבר הוקמו 21 קואופרטיבים ו-24 חוות ממשלתיות, ובכל אחד מהם כמה מאות משפחות. התהליך של יצירת מעמד של איכרים עשירים, שבו פתח הנשיא הקודם קחטאן א-שעבי, נעצר והתהפך. 'אנחנו רוצים להפוך בהדרגה את הפלאחים בעלי החלקות הקטנות לפועלים חקלאיים", הצהיר סאלם רובייע עלי".

עד כאן תיאורו של האלידיי. בתוך הנהגת החזית, סאלמין היה הרוח החיה מאחורי מדיניות ההתקוממויות. אין פלא שאותו קאשלי כתב שסאלמין "נהיה פופולרי מאוד, במיוחד בין הפלאחים, בזמן האינתיפאדות שלהם ב-1970". דייוויד הירסט אישר זאת ב"גרדיאן" (29 באוגוסט 1978): "הוא היה יותר פופולרי מאשר עבד אל-פתאח איסמאעיל והמכונה המפלגתית חסרת הפנים. הוא נחשב מייצגו של 'סוציאליזם בדואי' עם פנים אנושיות".

סאלמין עמד בראש הוועדה הפוליטית העליונה לרפורמה אגררית וחקלאית. לדברי מי שעתיד להיות מתנגדו העיקרי בהנהגה, עבד אל-פתאח איסמאעיל, "הוועדה הפוליטית העליונה, בפעילותה הנמרצת, הצליחה ליצור אווירה פוליטית (חיובית) בין הפלאחים, כאשר היא אירגנה את התקוממות הפלאחים הראשונה באזור הדרומי של המחוז השלישי" - משם מוצאו של סאלמין - "ב-7 באוקטובר 1970. אזור זה נחשב אחד המבצרים הפיאודליים החזקים ביותר בארצנו. אחר כך באו מאבקיהם של הפלאחים נגד המונופוליסטים של האדמה במחוזות השני, השלישי, הרביעי והחמישי, עד שהאינתיפאדות כיסו את כל האזורים שבהם הפיאודליזם היה מבוסס היטב" (מתוך ספרו של אסמאעיל, "הניסיון של המהפכה העממית בתימן הדמוקרטית", נצרת-עכו, בלי תאריך, עמ' 83).

נביל האדי ניצל את נפילתו של סאלמין כדי לבטא בספרו כמה הסתייגויות ממדיניותו בתקופה המהפכנית ההיא, וכיוון בעקיפין אצבע מאשימה אל הנשיא הנרצח ואל חבריו החיים עדיין: "בזמן התקוממויות הפלאחים, שקיבלו עידוד מהשלטונות המהפכניים... היו כמה פעולות שלא היו נקיות מקיצוניות... בשעה שהפעילויות של ועדי הפלאחים בוצעו בדרך כלל ברוח עממית ודמוקרטית, הן היו מבוססות פעמים רבות על התלהבות אנרכיסטית; קרו כמה פעולות נקמה, לא נקיות מברוטליות, לא כולן מוצדקות ובמיוחד אלו שבוצעו נגד בעלי אדמות שלא גילו שום התנגדות, או שרכושם לא היה בעל חשיבות או בעל אופי פיאודלי" (עמ' 150).

אחת "הסיסמאות המהפכניות הקיצוניות", שסיעת סאלמין עשתה בהן שימוש לדברי האדי, היתה "אין לעודד רכוש פרטי", וגם "לא צריך לעזור לפלאחים בעלי אדמות, בניגוד לחברי קואופרטיבים, להרוויח". האדי טען, שסיעת סאלמין עשתה זאת למרות שידעה היטב, כפי שנקבע בנייר עמדה רשמי של החזית הלאומית, "שבברית המועצות, אחרי ניסיון של 60 שנות הגשמה סוציאליסטית, האיכר עדיין מוכר את היבול של חלקת האדמה השייכת לו בתוך הקואופרטיב, ושהוקצתה לו ליד ביתו, והוא עושה זאת באופן חופשי, ויותר מזה - יש להם אפילו שווקים כדי למכור בהם את תוצרתם" (עמ' 136).

כשברית המועצות מוצגת כדוגמה להתפתחות חקלאית סוציאליסטית, כדי לנגח הצעה - שנולדה ממניעים מהפכניים - לנסות דרך אחרת, אדם צריך להיות לא רק טיפש, אלא גם עיוור, להשתמש בזה כראיה ל"שגיאות" של "השמאל הקיצוני האופורטוניסטי וההרפתקני". בהתחשב ב"הישגים" הידועים לשמצה של החקלאות בברית המועצות, העובדה שלסאלמין ולחבריו לא היה שום אמון ב"מודל" הזה וב"מומחים" שלו, מוכיחה לא רק את המחויבות המהפכנית שלהם, אלא גם את ההיגיון הפשוט ה"איכרי" שלהם.

המדינה המהפכנית

ביסוס השלטון בידי הרוב בדרום תימן, כלומר בידי הפועלים והפלאחים, "היה עדיין בעיה שהטרידה אותם (את מנהיגי החזית) מבחינה תיאורטית ומעשית כאחת. זה נעשה ברור מאז שהאגף הרדיקלי תפס את השלטון ב-22 ביוני 1969; וזה נהיה ברור במקרים רבים אחר כך, שהחשוב בהם היה אולי מרידות הפלאחים ב-1970, שהיו למעשה הסתערות על מסגרת המדינה... גם אם בראש הפירמידה של המדינה עמדה הנהגה מהפכנית". תיאור יוצא דופן זה נכתב על ידי פתחי עבד אל-פתאח, סופר מצרי מתקדם (כלומר, פרו-סובייטי), והוא מבטא את האמת המהפכנית שנעדרת משאר חלקי ספרו ("הניסיון של המהפכה בתימן הדמוקרטית", הוצאת אל-קודס 1975, עמ' 125). משפט יחיד זה, מוקף ככל שיהיה בגיבוב פסקאות ועמודים המכילים את ההיפך, מספר לנו על הדינמיקה האמיתית של התהליך המהפכני יותר מאשר ה"ריאליזם" המוכר של ה"מתקדמים", כמו, למשל, הניתוח של עבדאללה חאלד ("אל-חוריה", 31 ביולי 1978).

אירועים אלה, כותב חאלד על חיסול סיעתו של סאלמין, "הוכיחו שאפילו בנסיבות של תת-פיתוח התנועה המהפכנית יכולה לשרוד, להחזיק מעמד ולהתפתח, בתנאי שהיא מסוגלת לארגן את ההמונים בעלי האינטרס במהפכה ולהגן עליהם, כך שלא יישאר מקום להתפתחות תופעת-ההמון ונטיות אנרכיסטיות שנראה כי אי אפשר בלעדיהן בשלבים הראשונים של ההיסטוריה המהפכנית". ובמלים אחרות, הכושי עשה את שלו, הכושי צריך ללכת.

"אל-הדף", ביטאונה של החזית העממית לשחרור פלסטין, עוד ארגון בעל יומרות מהפכניות, התייצב חד-משמעית להגנת "המדינה" (25 באוקטובר 1980): "המשטרים הריאקציוניים, שכניה של דרום תימן, חוששים במיוחד מכך שהמפלגה הדרום תימנית תייסד מדינה במשמעות האמיתית של המלה מדינה, עם מוסדות ניהול וארגון מיומנים ומאורגנים היטב, בשעה שהן, הארצות השכנות, חסרות את המרכיבים האמיתיים של מדינה".

לא קל לגלות מה בדיוק חשבו סאלמין ותומכיו על תפקידו של מנגנון המדינה בתהליך המהפכני. ניסיון לשחזר את עמדתם מתוך מה שכתבו עליהם יריביהם עלול להפיק תוצאות מפוקפקות. על כל פנים, מתוך היכרות עם תרומתו של סאלמין בתקופת האינתיפאדות של הפלאחים, ציטוטים מפי יריביו עשויים לסייע. עבד אל-פתאח איסמאעיל אמר ל"אל-חוריה" ב-24 ביולי 1978, חודש לאחר חיסול סאלמין: "אם אנחנו בוחנים את עמדתו של סאלם רובייע ביחס למנגנון המדינה, אנחנו מוצאים עמדה שמאופיינת בעוינות, אנרכיה וחוסר ארגון, שכולם מוסווים מאחורי מסכה של 'מאבק בביורוקרטיה'". ספרו של נביל האדי מכיל טענות רבות של ביורוקרטים ואנשי מנגנון על יחסו העוין של סאלמין אליהם. הם מאשימים אותו שנהג לעקוף את השרשרת החוקית של תהליך קבלת ההחלטות על ידי הנחתת הוראות מעל ראשיהם ישירות לכפופים להם, מה שערער את סמכותם בעיני ההמונים. הם טוענים שהוא עשה זאת כדי לבנות לעצמו ציבור תומכים שקשור אליו בנאמנות אישית, כשהוא מתכנן ליצור לעצמו בסיס כוח שיאפשר לו להשתלט על הממשלה ולהיות לשליט יחיד. בסגנונו של עבד אל-פתאח איסמאעיל, עם זאת, אפשר לתאר את עמדתם כאי-יעילות ביורוקרטית מוסווית מאחורי תמיכה ב"סדרי שלטון תקינים".

נביל האדי סיפק תיאור צבעוני של התנהגותו של סאלמין: "לא היה יום אחד שבו סאלמין נשאר בארמונו3. בכל רגע אפשר היה לראות אותו מפתיע את האנשים במוסד מסוים או במחוז מסוים, מגיח מהלאנדרובר שלו ונוהג לפעמים כמו אחד ממלכי קדם, שירדו אל העם והתערבו בתוכו מחופשים לדרווישים, כשהוא שואל את האנשים למצבם ועוצר לפגוש ולנשק נשים זקנות ברחוב או לתת לעני כלשהו עשרה דינרים, או מבקר באזור הררי במחוז השלישי כדי לתת כבוד לאשה שעזרה לו בזמן שהיה מורד ופליט, כשנמלט מידי רודפיו שליחי הממשלה הימנית ב-1968. וביום המחרת תופיע תמונתו בעמודים הראשונים של העיתונים ועל מסך הטלוויזיה" (עמ' 120).

משפט אחרון זה הוא ככל הנראה השמצה; לסאלמין לא היתה כמעט סמכות להכתיב משהו לתקשורת, עובדה שהאדי עצמו אישר בעקיפין בתחתית אותו עמוד, שם כתב על ניסיונותיו של סאלמין לעכב את מינויו של שר הסברה חדש, במטרה, לפי גרסתו של האדי, לקחת לעצמו את התפקיד. ניסיונותיו אלו, יהיו אשר יהיו מניעיהם, נכשלו, והסמכות על התקשורת נותרה בידי מישהו אחר. אבל גם אילו היה בסיס עובדתי לרמיזותיו של האדי, סיפורו מתאר נשיא פופולרי, איש העם שאינו בונה חומות בינו לבין האזרחים. ונראה שעמיתיו של סאלמין, שאחר כך היו ליריביו, דאגו לפרסם (או התירו לו לפרסם) את מעשיו כדי להדגיש את האופי העממי של המשטר.

יחסו של סאלמין למנגנון המדינה יכול להיות ברור יותר לאחר קריאת ה"האשמות" שהוטחו נגד יחסו לקודש הקודשים של כל מדינה - הצבא. כתב האדי: "בדרום תימן היו קיימים התנאים ההיסטוריים שאפשרו לסאלם רובייע להקים כוחות (מזוינים) בעלי אופי מסוים, אשר יעדיפו להיות נאמנים לנשיא מאשר להישאר נאמנים להנהגה הקולקטיבית. אלה היו התנאים שבהם נוסדו 'הכוחות העממיים'. הקמת הכוחות הללו היתה קשורה לאינתיפאדות של הפלאחים שפרצו לאחר ניצחון 'התנועה המתקנת' של 22 ביוני 1969. המשטר הפרוגרסיבי החליט אז לשנות את הצורה שבה בוצעה הרפורמה האגררית הלכה למעשה במדינות ערביות ואחרות רבות... אחרי הצעד של 1969 החליט המשטר המהפכני להסית את הפלאחים להשתלט על האדמות בעצמם... למטרה זאת, ועדי איכרים לקחו על עצמם את המשימה לשמור על האדמה, שנלקחה מהפיאודלים בכוח הנשק או בלחץ מאסיבי. את מקצת כלי הנשק חילק הארגון הפוליטי (החזית), והיתר היה מוחזק בידי הפלאחים המהפכניים (מתקופת המאבק לשחרור לאומי), שבהם היו גם כמה אנשים בעלי קשרים שבטיים. הכוחות העממיים הורכבו מהתערובת הבלתי אחידה הזאת, שהפגינה אחידות רק בשאיפתה להשתלט על האדמה ולשחרר את האדם המעבד אותה" (עמ' 117-118).

במלים אחרות, סאלמין ניצל את התקוממויות הפלאחים כדי לסייע להם להתארגן בכוח חמוש משלהם, כוח שביטא את האינטרסים של הפלאחים המהפכניים ולא היה כפוף לתכתיבים ולמשמעת של הצבא הסדיר ושל המפלגה. קצת אחר כך, בעמ' 150, חזר האדי לדון בכוחות העממיים: "תיעדנו קודם את התנאים שבהם הופיעו הכוחות העממיים, שביצעו ואחר-כך הגנו על האמצעים המהפכניים שננקטו כדי לשחרר את הפלאחים והעמלים של אזורי הכפר. תיעדנו גם כיצד דאג סאלם רובייע להמשך קיומם של הכוחות הללו בלי קשר חזק ואינטגרלי להנהגת המפלגה, ולארגון בכלל. זה היה חלק מההתנהגות הסמי-שבטית שלו אשר, כפי שהתברר מאוחר יותר, היתה מכוונת לשים מכשול בדרכם של כל הניסיונות להציב את הכוחות העממיים על בסיס איתן ותחת ההנהגה של הארגון הפוליטי המאוחד - החזית הלאומית".

כמשקל נגד לכוח העממי הזה של הפלאחים החמושים, החליטה הסיעה הביורוקרטית (שכמובן לא יכלה לסמוך על חיל "אנרכיסטי" כזה) להגביר את הפעילות הפוליטית בצבא הסדיר ולחזק את שליטתה בו. הצבא היה עדיין ביסודו אותו ארגון קולוניאלי שירשה החזית מהבריטים, עם כמה מאנשי החזית שהוצנחו לסגל הקצונה שלו. אבל הביורוקרטים רצו בכוח שיהיה נאמן להם בצורה מוחלטת. למטרה זאת הם יסדו ב-1972 בית ספר להכשרת סגל מפלגתי שישרת ב"מיליציה עממית", שמשימתה תהיה "להגן על המהפכה" ולפעול כחיל עזר לצבא הסדיר. אין פלא שהמיליציה הזאת מילאה תפקיד מכריע בהבסת סיעתו של סאלמין. גם לא היה לו סיכוי להיעזר בפיקוד של הצבא הסדיר, אם כי יריביו רמזו שהוא תכנן להנהיג הפיכה צבאית.

באוגוסט 1977 הכין סאלמין דו"ח מיוחד על התנאים בתוך הצבא הסדיר ועל עמדתו של צבא זה. לא ידוע לי מה הכיל דו"ח זה. אני יודע שמתנגדיו של סאלמין טענו כי הדו"ח המעיט מחשיבותו של הצבא ואולי אף ערער על זכות קיומו בחברה מהפכנית: "גבורתו של הצבא בהגנת המולדת מפני שכירי החרב ובהגנת המהפכה התאיידה לפתע מראשו של סאלמין", כתב האדי (עמ' 132). "התאייד גם זכר הקורבנות של חבריו האמיצים במלחמה העממית נגד הקולוניאליסטים, אותם חברים שהיו בוני הצבא ומתווי הקו הפוליטי והניסיון הקרבי שלו".

אני יודע גם, שלאחר שהתוודע לתוכנו של הדו"ח, נכנס עלי נאצר מוחמד, אז ראש הממשלה, לוויכוח לוהט עם סאלמין. לדברי נביל האדי, סאלמין הסכים "למתן" את החריפות של כמה מהביטויים הביקורתיים שלו: למחרת, לאחר שסקר תרגיל צבאי גדול ש"הסתיים בהצלחה גדולה", כאשר "הטקס בא לסיומו וכולם החליפו ביניהם את תחושות הסיפוק שלהם, ואחרי שנציגי התקשורת כבר שלחו את הסיקור שלהם, נעמד סאלמין בשדה הפתוח והחל לנאום באוזני הקהל החוגג והחיילים העייפים. הוא 'בירך' אותם בנאומו אבל תקף את הצבא, את הרכבו ואת הנהגתו. הוא הצהיר שאת הצבא הזה צריך לפזר מיד, משום שהוא איננו צבא המהפכה ולא צבא הרפובליקה, ולא צבאם של מעמד הפועלים ושל הנהגתו האוונגרדית".

ב-1 בספטמבר 1977, בארוע צבאי אחר, פירט עלי נאצר מוחמד את עמדתה השונה של הסיעה הביורוקרטית. "הוא שיבח את גבורתם של החיילים ושל הקצינים", כתב האדי, "ואת תפקידם המפואר במלחמה העממית ובהגנת העצמאות, המולדת והעם; והוא הילל את הקשר ההדוק בין הצבא לבין הארגון הפוליטי המאוחד והכריז שהצבא הוא הכוח שמגן על המהפכה ועל הארגון המנהיג שלה, ומבצע את ההחלטות וההוראות של הוועד המרכזי. הנקודה השלישית היתה, שאף אחד לא יוכל אפילו לחשוב על הפיכה צבאית בתימן הדמוקרטית" (האדי, עמ' 132-133). אף אחד, מלבד הסיעה הביורוקרטית עצמה, שנשענה מצד אחד על הצבא הסדיר, ובמיוחד על חיל האוויר, ומצד שני על המיליציה ה"עממית" הנאמנה שלה, כדי לחסל נשיא פופולרי ותומכיו במטרה לבסס את מה ש"אל-הדף" תיאר כ"מדינה במשמעות האמיתית של המלה מדינה".

אולי באותה מידה כמו היחס למדינה, חשוב היחס למוסד שאליו מובילות כל הדרכים הביורוקרטיות ובו הן נפגשות - המפלגה.

מפלגת האוונגרד מסוג חדש

הדבר המסוכן ביותר ב"סטייה" של סאלמין היה הפרעתו להקמת המפלגה, כתב נסיר אל-אסעד ב"אל-חוריה" (18בדצמבר 1978). עבד אל-פתאח אסמאעיל טען ש"הגשמת המשימות המהפכניות ובניית ניסיון פרוגרסיבי בארצנו אפשריות רק אם תתקיים מפלגה שתמלא תפקיד מנהיג בתהליך המהפכני, ובהנהגת המאבקים של מעמד הפועלים התימני ובעלי בריתו" ("הניסיון של המהפכה העממית", עמ' 70).

התפקיד המנהיג של המפלגה (הקומוניסטית) הוא ביטוי שנלקח ישירות מהלקסיקון של מזרח אירופה. כך גם האמונה שסוציאליסטים חייבים לפעול אך ורק באמצעות מפלגה יחידה. חזית השחרור הלאומית "אינה פוחדת מברית פטריוטית, המבוססת על עקרונות הסוציאליזם המדעי", כתב אסמאעיל (עמ' 73), אבל "מי שמאמינים באידיאולוגיה, באינטרסים ובמטרות של מעמד הפועלים ומגינים עליהם, אינם יכולים מבחינה היסטורית להישאר אלא בתוך ארגון-מפלגתי אחד. אחרת הם מאבדים את סיבת הקיום שלהם".

הסבת הארגון הרופף של החזית למפלגה קומוניסטית בנוסח מזרח-אירופי היתה המדיניות המוצהרת של הנהגת החזית. חלק בלתי נפרד מהמדיניות הזאת היה המשא ומתן למיזוג שתי מפלגות קטנות יותר לתוך החזית, שתהפוך ל"מפלגת אוונגרד מסוג חדש" ותשלוט בארץ במשטר חד-מפלגתי. שתי המפלגות הקטנות הללו היו האיחוד הדמוקרטי העממי (הארגון הסטליניסטי הפרו-מוסקבאי המקומי) ומפלגת החלוץ העממית (הסניף המקומי של מפלגת הבעת' הפאן-ערבית). לסיעתו של סאלמין, כמו גם ליריביה, היה ברור שייסוד המפלגה החדשה יהיה צעד משמעותי בדרכה של דרום תימן אל הגוש המזרחי, עם כל המשמעות של צעד כזה במה שנוגע לחיים הפוליטיים הפנימיים ולמדיניות החוץ (כפי שהיה המיזוג בין אנשיו של קסטרו לבין המפלגה הקומוניסטית הקובנית).

אמר עבד אל-פתאח אסמאעיל חודשיים אחרי חיסול סאלמין ("אל-חוריה" 18.9.1978): "מהו האופי של מפלגה זאת? מהי זהותה? האם עליה להיות מפלגה לשלב מעבר? האם היא מפלגת אמצע הדרך? האם היא מפלגה דמוקרטית מהפכנית? מוזר לשמוע שאלות אלו מאותם אנשים שהיו בעבר האלמנטים השמאליים ביותר".

בעקיפין אפשר לזהות בשאלות אלו משהו מההסתייגות ומהחשש של סאלמין ואנשיו מפני ההתבססות של המשטר החד-מפלגתי. ה"הפתעה" של אסמאעיל היא, כמובן, מובנת. כאדם שהושפע עמוקות מהיועצים ה"סובייטיים", הוא למד כיצד נהגה "המפלגה-האם" הרוסית לזהות את העמדה השמאלית הנכונה עם תמיכה בדיקטטורה ה"צנטרליסטית-דמוקרטית" של המפלגה. "צריך להבין זאת היטב, שהשאלה במחלוקת עם סאלם רובייע והקבוצה ה'סוטה' שלו, בעניין המפלגה, לא היתה רק על המלה 'מפלגה'", המשיך אסמאעיל. "לא המלה כמלה, ולא 'מפלגת האוונגרד מסוג חדש' כמונח. זאת היתה מחלוקת בשאלות יסודיות, בשאלות מהותיות, מחלוקת שהיתה קשורה לבעיות הלאומיות התימנית. הם לא רצו מפלגת אוונגרד מסוג חדש, אחדותית בערביותה, אינטרנציונליסטית ביחסיה ופטריוטית בעמדותיה... מה שהם רצו היתה מפלגה שבאופן רשמי תאמין באחדות מאבקו של מעמד הפועלים הבינלאומי, בלי להאמין באחדות מאבקם של העמלים במולדת התימנית עם זה של המרחב הערבי. אנחנו הדגשנו בארגון, שחייב להיות קשר חזק בין העמדה הפטריוטית האחדותית לבין העמדה האינטרנציונליסטית; בשבילנו זה בלתי אפשרי להיות פטריוטים - במשמעות האידיאולוגית, המהפכנית והמעמדית של המלה - בלי להאמין בסולידריות הבינלאומית".

קשה להבין מהמלל הזה מה בדיוק היתה עמדתם של סאלמין ותומכיו, אבל ברור שהוויכוח נסב על מהותו של השלב הבא במהפכה התימנית: האם לצעוד בנתיב שהתוו הקומוניסטים הרוסים, שאחריתו ידועה, או להתנער מהמפלגה הכל-יכולה ומהפטריוטיזם ולגשש אחר נתיב שונה, חדש. ביום השנה הראשון לייסודה של המפלגה הסוציאליסטית התימנית הילל המזכ"ל (אז) עבד אל-פתאח איסמאעיל את יחסיה המתהדקים עם "הארצות הסוציאליסטיות" בהנהגת ברית המועצות, ואת היעלמן של העמדות המאופיינות ב"זהירות וחשש" מפני המפלגות הקומוניסטיות הערביות, שאתן "נכנסנו לדיון דמוקרטי ואחראי, שמטרתו להגיע אתן להסכמים דמויי-חזית על בסיס דמוקרטי" ("אל-חוריה", 15.10.1979).

בניגוד להתפתחותם של היחסים הטובים הללו עם הסטליניסטים הערבים, הסביר אסמאעיל, "המחלוקת שלנו עם התנהגותה של קבוצת סאלמין היא מחלוקת עם אנרכיזם ועם השמאל האופורטוניסטי הילדותי", אשר, מותר להסיק, היה חייב להתחסל כדי לאפשר לביורוקרטים להשתלט. "זה ידוע היטב", המשיך אסמאעיל, "שהשמאל האופורטוניסטי הוא זרם כלל-עולמי, המאופיין על ידי אנרכיזם והרפתקנות, שהורס את אחדותה של התנועה המהפכנית הערבית והבינלאומית ואת מאבקה המכוון נגד השיטה האימפריאליסטית, נגד הציונות ונגד הפאשיזם והריאקציה... השפעת השמאל האופורטוניסטי מתפשטת בתוך קבוצות של הזעיר-בורגנות, בחוגי המשכילים... וסאלם רובייע שייך לקו האופורטוניסטי הזה, שמופיע כלפי חוץ כמהפכנות קיצונית, בשעה שבמהותו הוא מנוגד לסוציאליזם המדעי, ודוחה את הברית העקרונית והאסטרטגית עם הכוחות של המהפכה הערבית והבינלאומית, שברית המועצות היא החלוץ שלה" (אסמאעיל בראיון ל"אל-חוריה", 24.7.1978).

באותו עיתון תיאר זאת מוחמד סאלח מוטיע במלים אלו: "שיטותיו (של סאלמין) הן חלק מהמאפיינים של הזעיר-בורגנות הפוסחת על הסעיפים, אשר מתנדנדת בין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני, בין טענות של מחויבות לסוציאליזם המדעי מצד אחד... וטרוצקיזם מצד שני". הטרמינולוגיה מזכירה מאוד את זו שבה נעשה שימוש בתקופת סטלין, נגד יריביו הפוליטיים משמאל. אבל סטלין לא המציא את הלקסיקון הזה אלא ירש אותו מלנין, עובדה שסימאה את עיניהם של מרכסיסטים-לניניסטים במשך עשרות שנים, והניעה אותם להתייצב לצד כל מי שמשתמש בו.

מדיניות חוץ מהפכנית

הסוגייה של מבנה המפלגה ומדיניותה היתה קשורה באופן בלתי נפרד ליחסי החוץ של דרום תימן. מאחר שלדרום תימן היתה עמדה ייחודית על הסקאלה הדיפלומטית העולמית, כדאי לעקוב בהרחבה אחרי תיאורו של פרד האלידיי את העמדה הזאת בתקופה של שש עד שמונה שנים לפני ההפיכה. הדבר עשוי להקל על הבנת השינויים שחלו אחרי חיסולו של סאלמין.
מדיניות החוץ של דרום תימן היתה מאופיינת באינטרנציונליזם מיליטנטי, במיוחד אחרי "הפעולה המתקנת" של יוני 1969, שבה ניער מעליו השמאל (שאליו השתייכו אז סאלמין, איסמאעיל ומוחמד) את שותפיו לשלטון. ברמה אחת המדיניות שיקפה מחויבות פוליטית עמוקה לתמוך בתנועות שחרור אחרות, שחתרו להגשים מטרות דומות לאלו שלמענן לחמה חזית השחרור הלאומית. ברמה אחרת שיקפה מדיניות החוץ החדשה את הצרכים הקונקרטיים של המהפכה הדרום תימנית, שנולדה לתוך עולם מלא אויבים. כתב האלידיי: "היחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית נותקו לגמרי באוקטובר 1969, במחאה על כך שהותר לאזרחים אמריקאים לשרת בצבא הישראלי. יחסים רשמיים הוקמו עם הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם (צפון וייטנאם) ועם הממשלה המהפכנית הזמנית של דרום וייטנאם (הווייטקונג); ובבוא הזמן, קשרים קרובים נוצרו עם קובה ועם הרפובליקה הדמוקרטית של צפון קוריאה. היה ברור שדרום תימן ניצבה איתן לצד העולם הקומוניסטי, ושהסיוע הכלכלי שהיא נזקקה לו חייב לבוא משם. ברית המועצות וסין סיפקו כ-25 מיליון ליש"ט כל אחת עד מארס 1972 - ברית המועצות בעזרה לצבא ולתעשיית הדיג, הסינים בסיוע רפואי ובסלילת הדרך המקשרת את עדן לחצרמוות.

"אבל למרות הסיוע הזה, דרום תימן עמדה לשמאלן של המעצמות הללו בכמה ענייני מפתח. רוסיה וסין רקמו יחסים דיפלומטיים עם נסיכויות המפרץ, שבהן דרום תימן סירבה תחילה להכיר ושאותן היא ניסתה להשאיר מחוץ לליגה הערבית ולאומות המאוחדות. בשאלת פלסטין, דרום תימן התנגדה להחלטת האו"ם מנובמבר 1967 (החלטה 242) שברית המועצות היתה אחת מיוזמותיה, וחזית השחרור הלאומית גם מתחה ביקורת על האופי ה'זעיר בורגני' של מדינות כמצרים ואלג'יריה, בניגוד לאיפיון הרשמי החיובי שלהן מצד ברית המועצות. מצד שני, דרום תימן לא ראתה בברית המועצות ארץ 'סוציאל-אימפריאליסטית', כפי שהסינים קבעו, ולכן המשיכה לראות בארצות הברית את האויב מספר אחת של עמי העולם.

"מלבד ההבדלים הללו, היו הבדלים נוספים. התמיכה הסינית בממשלתו של נומיירי בסודאן לאחר טבח מנהיגי המפלגה הקומוניסטית ביולי 1971 עמדה בניגוד לסולידריות של דרום תימן עם המהפכנים שנרצחו. כמו הווייטנאמים, דרום תימן סירבה להיגרר לתוך המחלוקת הסינו-סובייטית, אבל, גם כן כמו הווייטנאמים, המהפכנים הדרום תימנים חשו את ההשלכות השליליות של היריבות הזאת בין שתי המעצמות הקומוניסטיות, ושל הדטאנט שכל אחת מהן חתרה להקים בנפרד עם ארצות הברית.

"דרום תימן ניצבה לשמאלה של כל ממשלה ערבית אחרת, במיוחד ביחסיה המתוחים והעקרוניים עם המוסדות של הפוליטיקה הבין-ערבית, כמו הליגה הערבית. לפני העצמאות היה להם ניסיון מר עם הפוליטיקה הבין-ערבית. האויבים המיידיים ביותר שניצבו מולם היו מדינות ערביות אחרות, והסולידריות שלהם עם כוחות אנטי-אימפריאליסטיים בכל רחבי העולם, וסירובם לקבל את המיסטיפיקציות של 'סוציאליזם ערבי', היו עמדות ייחודיות. לעתים קרובות האשימו אותם שהם 'מחוץ לערביות' ואנטי-איסלאמים. הם היו המדינה הערבית הראשונה שהכירה בבנגלה-דש תוך דחייה ברורה של 'הסולידריות המוסלמית' הריאקציונית שקשרה את המדינות (הערביות) האחרות לפקיסטאן. בשאלת פלסטין הם תמכו בעקביות בארגוני הגרילה, ולצד יחסים מיוחדים עם החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין תמכו ככל יכולתם בתנועת הגרילה ככלל...

"דרום תימן אף פעם לא הסתירה שהאויבים שניצבים מולה הם אותם האויבים של עמי המפרץ - איראן, סעודיה, בריטניה וארצות הברית. ב-1971 הם סירבו להכיר במדינות הבובה שקיבלו 'עצמאות' מבריטניה (אם כי נכשלו במאבקם למנוע את כניסתן לארגונים הבינלאומיים) והם התמידו במתקפה הפוליטית נגד הכוחות הפרו-אימפריאליסטיים באזור. מסיבה זאת דרום תימן היתה נתונה במצב עוינות מתמיד עם שתי שכנותיה מצפון-מזרח; לאורך 80 הקילומטרים של גבולה עם עומאן, ולאורך 480 הקילומטרים של גבולה עם סעודיה. התנגשויות גבול פרצו בתדירות גבוהה, ובמאי 1972 ביצעו כוחות עומאניים מתקפה משולבת, יבשתית ואווירית, על עמדות גרילה (של מורדים עומאניים) בתוך שטח דרום תימן" (האלידיי, "ערב בלי סולטנים", עמ' 253-256).

ב(חצי)ארץ קטנה וענייה כדרום תימן, ההגנה על העצמאות המהפכנית מפני המעצמות האימפריאליסטיות והביורוקרטיות גם יחד הצריכה הליכה על חבל דק. כאשר נהיה ברור שהמהפכה אינה עומדת לסחוף את הארצות השכנות, כפי שקיוו, היו מנהיגי החזית חייבים לפתח מדיניות שתאפשר להם לשרוד תוך עשיית כמה שפחות פשרות. הסיעה הביורוקרטית משכה את העגלה לכיוון של הסתמכות יתרה על ברית המועצות, אבל הדבר הצריך להתפשר הרבה4, ובכלל זה לוותר על העמדה השמאלית הייחודית בענייני פנים, כמו גם בענייני חוץ. סאלמין בחר, כך נראה, לשמור על קשרים עם סין כמשקל-נגד ללחצים הרוסיים. העיתון הכווייתי "א-סיאסה" כתב מיד לאחר ההפיכה (28.6.78), ש"אחרי נפילת סאלם רובייע עלי אפשר להגיד שהאגף הסובייטי חיסל את האגף הסיני בהנהגת דרום תימן" – שוב נטייה לראות הכל בשחור-לבן, או-או. לדעתי, רק חלק אחד של המשוואה הכווייתית נכון: האגף ה"סובייטי" חיסל, אבל לא את האגף ה"סיני", אלא את האגף שניסה לתמרן בין סין לברית המועצות בתקווה לשמור על קצת עצמאות מהפכנית.

משמעות הנפילה של דרום תימן לחיקה של מוסקבה היתה גם בגידה מכוערת במהפכנים ובחברים ותיקים מעבר לים סוף. השבועון "טיים" דיווח ב-10 ביולי 1978 ששני היריבים, סאלמין ואסמאעיל, נחלקו גם בשאלת תפקידה של דרום תימן בקרן אפריקה: "רובייע עלי, שהורה לשלוח אלף צנחנים לסייע לאתיופיה נגד סומליה במדבר אוגאדן, לא רצה להשתמש בחייליו נגד לוחמי הגרילה במחוז הפורש אריתריאה. אסמאעיל רצה".

בדו"ח המדיני, שהוגש לוועידת המפלגה הסוציאליסטית התימנית באוקטובר 1980, המלה "אריתריאה" לא נזכרת כלל. לעומת זאת נכתב שם שהכת הצבאית האתיופית, הקרויה "מהפכה", צועדת "מניצחון לניצחון". דרום תימן הפנתה גב לבעלי בריתה האריתראים ובגדה במאבקו של העם האריתראי לשחרור לאומי, רק משום שכת פרו-רוסית השתלטה על המדינה האתיופית. בתוך ההקשר הזה צריך להבין את ההאשמות נגד סאלמין, כאילו "ניסה לקשור את דרום תימן אל הציר הריאקציוני והאימפריאליסטי" ("אל-חוריה" 23.10.1978). כל עוד היתה אתיופיה בעלת בריתה של ארצות הברית, תמכה דרום תימן במאבק השחרור האריתראי. כשהודח הקיסר האתיופי וברית המועצות החלה לתמוך בממשלה החדשה ובמלחמתה נגד סומליה ונגד המורדים באריתריאה, עברה ארצות הברית לתמוך בסומליה ואילו בעלות בריתה האחרות באזור, סעודיה, מצרים וסודאן, שינו צד בהתאם, ותמכו - לא בלי תנאי, כפי שהתברר – במאבק השחרור של אריתריאה (בעיקר בתנועת השחרור ה"מתונה" יותר, שרוב מנהיגיה היו מוסלמים, ותוך ניסיון של סודאן לנתק ולייבש את קשרי החוץ של התנועה האריתראית השמאלית). צריך להדגיש ששינוי עמדות זה היה תוצאה רק של השינוי בלוח השחמט הבינלאומי, ולא של שינוי כלשהו באופי החברתי או הפוליטי של תנועות השחרור באריתריאה.

תמיכה במאבק האריתראי לשחרור לאומי נגד אתיופיה האימפריאלית היתה עמדה מקובלת של השמאל הערבי (כתב העת המצרי השמאלי "א-טליעה" ממארס 1977 הסביר את החלטתו לפרסם מוסף על אריתריאה לא רק כשירות לקוראיו, אלא גם כ"מחויבות לעקרונותינו, לתמוך בתנועות לשחרור לאומי"). אבל אחרי הפלת הקיסר היילה סלאסי, והתפנית של 180 מעלות בעמדת ברית המועצות, מתמיכה בסומליה לתמיכה ביריבתה האתיופית, השמאל הערבי - מי קודם ומי אחר כך - שינה את עמדותיו בהתאם. אבל העובדה שהמאבק האריתראי נתמך עכשיו על ידי ארצות ערביות פרו-מערביות לא שינתה את אופיו המהותי – מאבק של עם כבוש ומדוכא לשחרור ולהגדרה עצמית - עובדה שכנראה רק אינטרנציונליסטים אמיתיים יכולים להבין.

בראיון ל"אל-חוריה", ב-17 ביולי 1978, אמר אחמד נאצר, יו"ר הוועד הפועל של החזית (ה"מתונה") לשחרור אריתריאה: "אנחנו מניפים את הסיסמה של השגת פתרון שלום דמוקרטי לנוכח המדיניות הריאקציונרית והאימפריאליסטית, ולנוכח המדיניות הלאומית-שוביניסטית באתיופיה כמו גם באריתריאה, אבל אין משמעות הדבר שאנחנו מציעים ויתורים בעניינים עקרוניים". נאצר נשאל על ידי מערכת העיתון: "לאימפריאליזם יש יותר מצד מועדף אחד. בתקופת משטרו של היילה סלאסי, ואולי גם בשלבים הראשונים אחרי חיסול משטרו הקיסרי באתיופיה, האמריקאים והישראלים הימרו על מניעת עצמאותה של אריתריאה, שמא היא תהפוך למדינה פרוגרסיבית שתחזק את המדינות הפרוגרסיביות לחופי ים סוף. מצד שני, בתנאים החדשים, כשהאימפריאליזם חושש מהמשך השינויים הפרוגרסיביים באתיופיה, הריאקציה הערבית - במיוחד סעודיה והמשטר הימני המצרי - החלה להמר על היפרדות אריתריאה בניסיון להנחית מהלומה על אתיופיה ועל האריתראים הפרוגרסיביים, כפי שניסו (בהצלחה) לעשות בסומליה. איך אתה רואה את הצורך ללחום בנטיות ריאקציוניות אלו, במיוחד בקשר עם ארגונך?" ועל כך ענה נאצר: "אנחנו אף פעם לא נקבל, לא התערבות בעניינינו הפנימיים ולא סיוע חיצוני מותנה; אנחנו לא נקבל שום תנאי, אלא נישאר עצמאיים. ושוב: אנחנו מדגישים את העצמאות שלנו, ואנחנו אף פעם לא נסכים להיות כלי בידי אף אחד".

אלה יכלו להיות דבריו של סאלמין, אילו ניתנה לו ההזדמנות להגן על עצמו מפני ההאשמות על "ניסיונו לקשור את דרום תימן לציר הריאקציונרי והאימפריאליסטי"5.

החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין שמרה על יחסיה הטובים עם לוחמי אריתריאה זמן רב יחסית, וב-9 ביולי 1978 היא עוד חתמה על הצהרה משותפת עם חזית השחרור האריתראית. בהצהרה נאמר ששני הצדדים מסכימים שיש צורך לעצור "את הלחימה הנמשכת בין אתיופיה לאריתריאה, על בסיס של הכרה בזכות ההגדרה העצמית לפי העקרונות המהפכניים" ("אל-חוריה" 9.7.1978). כעבור שנה וחצי ("אל-חוריה" 24.12.1979), בהצהרה משותפת של החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין והמפלגה הסוציאליסטית התימנית, כבר ביטאו שני הצדדים את הערכתם לברית-הידידות שחתמו אתיופיה ודרום תימן. לא היה שם שום אזכור של אריתריאה, לא כמאבק נמשך לשחרור ולא כשאלה אתיופית פנימית שמחכה לפתרון. אריתריאה יוק.

טיפלתי בהרחבה בעניין אריתריאה, למרות שהיא עשויה להיראות בעלת חשיבות שולית לארועים בדרום תימן. אולם, בעיני קובעי המדיניות האימפריאליסטית, ההשתלטות של יסודות פרו-סובייטיים על דרום תימן ואתיופיה, כמו גם באפגניסטן, ואפילו הפלת השאה האיראני - היו כולם חלק מתוכנית-על סובייטית להתפשטות. הצגה זאת של הדברים, שבתעמולה המערבית נעשה בה שימוש נרחב, עשתה רושם חזק של חרחור מלחמה. אל מול המתקפה האימפריאליסטית הזאת על ברית המועצות, פירסם אנטי-אימפריאליסט כפרד האלידיי ניתוח משלו ("קשת המהפכות", בכתב העת "גזע ומעמד", 1979) שלמעשה הגן על ברית המועצות, ובדרך אגב נטה להתעלם מהעובדה שלהוציא מקרה איראן, מי שיצא כשידו על העליונה באפגניסטן, בדרום-תימן ובאתיופיה היתה ברית המועצות, אבל לא בהכרח השמאל או הסוציאליזם. אבל כשקבע שם האלידיי שסיעתו של סאלמין, כמו גם לוחמי הגרילה של אריתריאה, "תומרנו" למעשה על ידי הריאקציה הערבית, הוא פסע צעד אחד רחוק מדי בהגנת ברית המועצות, עד כדי מתן שירות למשטר הדיקטטורי שלה נגד עקרונות השמאל המהפכני.

שימוש לרעה בשלטון

אחרי הוצאתו להורג של סאלמין, פרץ מפי תלייניו זרם של האשמות על מעשיו והתנהגותו בעבר. נוסף על ההאשמות הפוליטיות הטהורות, ולפעמים מעורבות בתוכן, היו גם האשמות בעלות אופי אישי. סאלמין נאשם במינוי "בני שבטו" לעמדות כמו, לא פחות ולא יותר, "מזכיר המזכירות של הוועד המרכזי", או "חבר הפוליטבירו" (ספרו של האדי, עמ' 126-127). אבל לסאלמין היתה השפעה קטנה מאוד במנגנון המפלגה, אם בכלל, וזאת אישרו אפילו יריביו. איך לכל הרוחות היה מסוגל "למנות" מישהו לפוליטבירו? אחת משתיים: או שסיעתו הצליחה לגייס רוב לתמוך במינוי כזה, או שבאותו זמן המינוי היה מקובל גם על הסיעה השנייה.

הושמעו גם רמזים על שימוש לרעה שעשה סאלמין בכספי המדינה, כאילו שיחד אנשים לתמוך בו. קשה לאדם מבחוץ להפריך או לאשר את הבסיס העובדתי של האשמות אלו, שאותן לא ליוו עדויות ספציפיות. על כל פנים, מאחר שהושמעו בהקשר של מאבק חברתי ופוליטי, נראה שהאשמות אלו מילאו תפקיד של השמצה וסילוף יותר מאשר ביטאו ביקורת עניינית.

סאלמין נלכד בחיים בזמן ההפיכה, יחד עם עוזריו הקרובים. אפשר היה להעמידם למשפט, אפילו משפט-ראווה בנוסח סטליניסטי. אפשר היה להניח להם להגן על עצמם, אילו היו יריביהם בטוחים כל כך בהאשמותיהם. מהעובדה שהוצאו להורג בלי משפט אני חייב להסיק, שהעמדתם לדין היתה עשויה להביך את שוביהם, מאחר שהנאשמים יכלו לנצל את ההזדמנות כדי לפרט את העניינים הפוליטיים האמיתיים שעמדו במוקד המחלוקת. בכל מקרה, הנה רשימה חלקית של פשעיו-לכאורה של סאלמין: הוא הקים בתי חרושת שהיו בפיקוח הנשיאות בלבד, ולא של שום משרד ממשלתי (האדי, עמ' 126); הוא הפך כמה מחברי סגל השגרירויות בחו"ל ל"סוכני הנשיאות" (סאלח מוטיע, "אל-חוריה" 24.7.78); הוא ייסד מוסדות מסחריים בלתי לגליים שאינם בפיקוח האוצר והשתמש בכסף מ"הקרן הפוליטית" לשפר את תנאיהם של אלה שהיו נאמנים לו אישית (פאדל מוחסן, "אל-חוריה" 24.7.78); הסיוע הסעודי למדינה נותב לתמיכה בסיעה אחת בלבד, סיעתו של סאלמין (שר ההגנה עלי ענתר לנביל האדי, עמ' 142).

אני חושב שאפשר למקם את רוב ה"פשעים" הללו בתוך המסגרת הרחבה של המאבק הפוליטי שהתנהל בין סיעתו של סאלמין, שהיתה מיוצגת על ידי הנשיאות כמוסד, לבין הסיעה הביורוקרטית. מצד שני, ייתכן שסאלמין טעה וחטא פה ושם בניסיון לבנות מוקד כוח שמאלי עצמאי, ועקף תוך כדי כך נהלים ותקנות. אבל התנהגותו האישית, תהיה אשר תהיה, אינה משנה את ניתוח העניינים הפוליטיים שעמדו במוקד המחלוקת. אני מניח גם שיריביו של סאלמין, מודעים לפופולריות שלו בציבור, חששו מהתקוממות נגד שלטונם לכשייוודע כי הוציאו להורג את הנשיא האהוב. לפיכך פתחו במערכת השמצות בעלת אופי סטליניסטי שנועדה להשחיר את שמו ואת זיכרו. האשמתו בעמדות שמאליות קיצוניות יכלה להיחשב דווקא לזכותו בעיני הפועלים והפלאחים בתימן; היה צורך להאשימו בבגידה במהפכה, בהסגרתה לסעודיה, בשחיתות ובמעילה.

זה לא היה מחויב המציאות

בסוף 1970 עמדה דרום תימן לשמאלה של כל מדינה אחרת בעולם. כתב פרד האלידיי: "הבעיה הפנימית העיקרית נגעה לאופיה של המדינה הדרום-תימנית, ולתפקידה של החזית בתוכה. הישרדות היתה דאגתן הראשונה של המדינה ושל החזית, ומטרה זאת הפריעה ישירות למימושם של חיים פוליטיים דמוקרטיים בתוך הרפובליקה. הצורך במוסדות המוניים דמוקרטיים בתוך המפלגה ובתוך המדינה היה אחת מאבני הפינה של הביקורת שמתח 'השמאל' על קחטאן. אבל כאשר השמאל עצמו הגיע לשלטון, הוא הראה אי-רצון לממש את סיסמאותיו הקודמות. גורם אחד שהפריע להם היה האיום המתמיד של מתקפה חיצונית וערעור המצב הפנימי על ידי קונטר-מהפכנים. מכשול נוסף היה המחסור בקאדרים פוליטיים, והעובדה שבין ההמונים המשיכו לשרור רעיונות ומנהגים טרום-מהפכניים. הקשיים הכלכליים המתמידים של הרפובליקה הקשו עוד יותר לבנות מוסדות דמוקרטיים המוניים ומפלגתיים. אבל הכשלון לבנות את אלו הוביל בהכרח להתפתחות צורות אחרות של שליטה פוליטית ריכוזית, שבהן כוחות הצבא וההנהגה הבכירה באו במקום יחסים דמוקרטיים דו-צדדיים בין הממשלה לעם" ("ערב בלי סולטנים", עמ' 259).

החזית לא היתה, כמובן, התנועה המהפכנית הראשונה שניצבה מול הדילמה הזאת. היא גם לא העזה להיות הראשונה שתפתור אותה על ידי ויתור על השלטון לטובת גופים דמוקרטיים של פועלים ואיכרים. כל התנועות המהפכניות שהגיעו לשלטון החליטו, מסיבות דומות לאלו שסיכם האלידיי, ללכת על פי הדוגמה והמודל של הבולשביקים ברוסיה, ובחרו בדרך הביורוקרטית ה"בטוחה" וה"סלולה" - דיקטטורה חד-מפלגתית.

בקטע המצוטט לעיל אפשר למצוא את הזרעים של הטיעון שבו השתמש האלידיי כעבור שנים כדי להצדיק את הבחירה הזאת, שבדרום תימן הצריכה דיכוי עקוב מדם של האגף השמאלי. האלידיי קיבל במובלע את הטענה שהתארגנות דמוקרטית של האזרחים לניהול חייהם עמדה איכשהו בסתירה לביטחון ולהישרדות של המדינה המהפכנית. יותר מזה, הוא הצמיד למשימה הביורוקרטית של "בניית מפלגה" את המשימה המהפכנית של עידוד (הוא כתב "בניית") "מוסדות דמוקרטיים המוניים", כאילו שתי משימות אלו הן בלתי נפרדות ושוות בחשיבותן. כפי שהתברר בדרום תימן, בניית מפלגה, או יותר נכון בניית המפלגה, עמדה בניגוד לפיתוח מוסדות דמוקרטיים המוניים. הדמוקרטיה היתה למעשה האלטרנטיבה לבניית המפלגה, יותר מאשר צעד משלים.

הבעיה היתה, שכאשר המחלוקת הגיעה לנקודת רתיחה, ההמונים לא השתתפו במאבק, לפחות לא בצורה פעילה. אין שום הוכחה לכך שאחת משתי הסיעות דיווחה לציבור בעוד מועד על חילוקי הדעות, כדי לגבש תמיכה ציבורית בעמדתה. כשנפתחה האש, היתה זו מלחמת סיעות בצמרת, לא מאבק חברתי בעל מאפיינים מהפכניים. זה, כמובן, פגע יותר בשמאל, משום שלביורוקרטים היתה אחיזה הדוקה יותר, ותמיכה, בצבא ובארגונים המפלגתיים.

זה לא מפתיע שהביורוקרטים נמנעו מפנייה אל הציבור להשתתף במאבק, אבל זה מראה שגם השמאל סבל מכמה סימפטומים של המחלה הביורוקרטית. ידם של הביורוקרטים היתה על העליונה. בברית המועצות זה קרה רק אחרי מאבק ממושך בתוך הסובייטים ובתוך המפלגה; לפני שהגשימו את מטרתם נאלצו הביורוקרטים להוציא להורג מנהיגים ומהפכנים ותיקים רבים (אחרי חיסולן של מפלגות האופוזיציה, בורגניות וסוציאליסטיות גם יחד). בקובה, מקרה דומה לזה של דרום תימן, השתלטות הביורוקרטיה נעשתה בצורה הרבה פחות אכזרית, משום שהיא בוצעה על ידי אותו מנהיג, מהפכן-שנעשה-ביורוקרט: פידל קסטרו היה מוכן לגייס את הפופולריות שלו כמהפכן לשירות המנגנון המפלגתי שהשתלט על המדינה.

אבל שלא כקסטרו, סאלמין סירב למלא את התפקיד הזה. הוא סירב להיות פידל שני. בעיניהם של חסידי המפלגה, היה צורך לסלקו מהדרך; אבל גם בעיניהם של אנשי שמאל רבים, שרואים בניצחון הביורוקרטיה שלב הכרחי, ולכן מוצדק מבחינה היסטורית. סאלמין לא נחשב ראוי לתמיכתם או לסולידריות שלהם. אחרי נפילתו, הם ראו זאת כחובתם להתייצב להגנת המשטר (הביורוקרטי) מפני התעמולה הריאקציונית והאימפריאליסטית, גם במחיר עצימת עין וסלחנות לנוכח ההוצאות להורג והטיהורים שהנהיג.

אצל "אל-חוריה", "אל-הדף" ודומיהם, ההגנה על "דרום תימן הפרוגרסיבית" כללה גם מתן שירות חשוב של השתקה. הם ערפלו את המשמעות האמיתית של המאבק הפנימי בחזית השחרור הלאומית, והציגו אותו בסופו של דבר כעימות בין סיעה ריאקציונית פרו-סעודית (סאלמין) המשתמשת במלל שמאלני, לבין הנהגת המפלגה הפרוגרסיבית הפרו-סובייטית. גם פרד האלידיי, הנחשב בשמאל האמריקאי והאירופי מומחה לענייני דרום תימן, אחראי ואשם בהשתקה דומה. במאמר שפירסם ב-1979, שבו הזכיר כבדרך אגב את המחלוקת בענייני פנים, כתב האלידיי: "הארועים בדרום תימן באו לשיאם יותר מכל בגלל הלחץ הגובר על הארץ מצד סעודיה, ובעקיפין מצד ארצות הברית. זה היה לכן מקרה של 'ערעור יציבות' בהשראה אמריקאית, שלבסוף פעל כבומרנג" ("קשת המהפכות", עמ' 380). יותר מאשר השתקה על ידי עיוות, כפי שעשה כאן, הסתיר האלידיי את האופי האמיתי של מהפכת-הנגד הביורוקרטית בדרום תימן פשוט על ידי כך שלא כתב עליה ניתוח מעמיק, והסתפק באזכורה כבדרך אגב.

העמדה האנטי-אימפריאליסטית הובילה את האלידיי (כרבים אחרים לפניו) להתייצב לצד הביורוקרטים הרוסים, ולראות בכל מקום את ידה הקונספירטיבית של המפלצת האימפריאליסטית. כך, כשהתייחס למצב באתיופיה, כל מה שהיה להאלידיי לומר על לוחמי השחרור האריתראים הוא שהסעודים "עסקו במניפולציה של לוחמי הגרילה האריתראים" ("קשת המהפכות", עמ' 381). הוא מוביל את קוראיו לחשוב שכדי ללחום נגד צבא כיבוש זר, ועוד שוביניסטי ובלתי מתפשר כצבא האתיופי, נחוצה מניפולציה חיצונית.

בדומה למה שקרה בברית המועצות ובקובה בחמש-עד-עשר השנים הראשונות אחרי תפיסת השלטון המהפכנית, עתידה של המהפכה בדרום תימן היה תלוי כמעט בצורה מוחלטת בהפצת הגל המהפכני אל הארצות השכנות, העשירות יותר. לדרום תימן היו תקוות שזה עשוי לקרות. ב-1970, נראה שהמאבק המהפכני בעומאן השכנה מצליח להתרחב אל מעבר לראש הגשר שלו במחוז דופר. בירדן הפלסטינים עוד לא הוכו, ועדיין ייצגו כוח מהפכני בפוטנציה, שהיה ביכולתו להפוך את ירדן לצפון-וייטנאם שנייה. האריתראים מעבר למיצר באב אל-מנדב הצליחו לשחרר כמה אזורים מהשליטה הקיסרית האתיופית. הבריטים, המעצמה האימפריאליסטית של האזור, היו בתהליך של נטישת מושבותיהם במפרץ, ונתנו להן עצמאות שנראתה שברירית למדי. והיתה צפון תימן, המחצית העשירה והמאוכלסת יותר של הארץ, שעוד לא התאוששה מעשור של מלחמת אזרחים.

אבל כשהוכח שהתקוות היו אופטימיסטיות מדי, יציבות הפכה לסיסמת הרגע. הקונפורמיסטים, שלא לומר השמרנים, שהעדיפו את הדרך הסלולה של הדוגמה המזרח-אירופית על פני החולות הנודדים של התנסות מהפכנית, גברו בהדרגה. כשהישרדות המפלגה והמדינה זוכה בעדיפות עליונה, הישרדות המהפכה הסוציאליסטית חייבת לפנות את הדרך.

האם המשטר הביורוקרטי הוא שלב נחוץ, בלתי נמנע, בדרכן של ארצות תת-מפותחות אל התיעוש? במקרים רבים ענתה ההיסטוריה על השאלה הזאת בחיוב. אבל האם הדרך הזאת מובילה לסוציאליזם? על כך ענתה ההיסטוריה בשלילה. כיצד אם כן יכולות תנועה מהפכנית וחברה מהפכנית לשמור על אופיין המהפכני בזמנים של נסיגה בארצות השכנות, ותחת לחץ בין-מעצמתי, בלי לסגת בתורן ולהתבצר במשטר ביורוקרטי חד-מפלגתי? האם הדבר בכלל אפשרי?

דרום תימן היתה חייבת לחפש סיוע חיצוני, אם היה ברצונה לפתח קצת תעשייה בלי לסחוט מהפלאחים את ההון הנחוץ לשם כך. סיוע זה אפשר היה לקבל, יחד עם התניה פוליטית, מהעולם הקפיטליסטי. אפשר היה לקבל אותו גם, ובתחילה הוא אכן התקבל, בלי תנאים, מהגוש המזרחי, כולל סין. אבל העזרה הרוסית אף פעם לא היתה בלתי-מותנית לחלוטין, ובדרך כלל בא בעקבותיה לחץ כלשהו ומעורבות בענייניהם הפנימיים של מקבליה. כך, כאשר הרוסים החליפו צדדים בקרן אפריקה ונאלצו לעזוב את בסיסיהם הימיים בסומליה, הם נזקקו לשירותי נמל ולבסיסים חלופיים באזור, שאותם רק עדן יכלה להציע. לנוכחותם (וללחצם?) היתה השפעה מצטברת על התחזקות הסיעה הביורוקרטית בדרום תימן. הלכה וגדלה הסכנה של נפילה מלאה אל המחנה הביורוקרטי, ואיבוד החופש היחסי להתנסות מהפכנית ולנקיטת יוזמות מהפכניות.

מה יכלו המהפכנים לעשות? להתנגד לסיוע ולמעורבות של ברית המועצות? לסרב לתת לרוסים בסיסים ימיים כשהם "זקוקים" להם? האם היה אפשר להחזיק בשני קצותיו של המקל - לקבל עזרה ולסרב לשלם את מחירה הנדרש? האם אפשר היה להתמקח? ואם לא, מה היתה האלטרנטיבה, אם בכלל?

אני מרשה לעצמי להניח, אם כי אין לי שום הוכחה מבוססת לכך, שסאלמין בחר באלטרנטיבה האפשרית היחידה: לגוון את מקורות הסיוע, לשחק בהשפעות הסותרות שלהם זו נגד זו, וכך לשמור על מרווח מסוים של חופש פעולה. זה חייב להיות ההסבר להתנגדותו לניתוק כל הקשרים עם סין; זו כנראה הסיבה לכך שהוא היה מוכן לבחון את התנאים שהציבו סעודיה וארצות הברית למתן סיוע.

שליח אמריקאי היה אמור לנחות בעדן ב-26 או ב-27 ביוני 1978; ביקורו בוטל לאחר ההתנקשות בנשיא הצפון תימני אל-ראשמי והוצאתו להורג של סאלמין ("הארץ" 27.6.78, על פי דיווח של סוכנות הידיעות אי-פי מוושינגטון). אילו סאלמין היה באמת פרו-אמריקאי, או אילו באמת היה מוכן לשקול בחיוב את הצעת הסיוע האמריקאית, הוא לא היה יוזם את ההתנקשות באל-ראשמי במועד הזה - השליח האמריקאי היה באותו יום בצנעא. משמיציו של סאלמין צריכים איפוא להחליט: או שהוא היה פרו-אמריקאי, או שהוא עמד מאחורי ההתנקשות. אי אפשר לשחק בקלף הזה פעמיים. אפשר, לעומת זאת, שסאלמין לא היה זה ולא זה.

קבלת סיוע מארצות הברית אינה מהווה, כשלעצמה, צעד אנטי-מהפכני. יותר מזה, כשהיא מוצגת כצעד אנטי-מהפכני על ידי תומכים של ברית המועצות, טענה זאת באמת מגוחכת. הרי ברית המועצות עצמה נעזרה בארצות הברית כדי להאכיל את אוכלוסייתה לחם, ועמדה בתור לקנות מהמערב פיתוחים טכנולוגיים וכוח אדם מיומן.

מדיניות של גיוון מקורות הסיוע תוך שמירה על מידה כלשהי של עצמאות מהפכנית מצריכה עדינות ורגישות גדולה תוך הליכה על חבל דק. אבל היא לא בלתי אפשרית; היא לא היתה בלתי אפשרית בדרום תימן. היא לא נועדה מלכתחילה להיכשל. כשהוא מתאר בצורה שטחית את העניינים הפנימיים שבמחלוקת, כתב האלידיי: "מחלוקות אלו החלו במדיניות הכלכלית - האם להסתמך על הספונטניות של ההמונים (סאלמין) או על ההליכים המינהליים הריכוזיים היותר אורתודוקסיים (אסמאעיל) - והמשיכו לאיזה סוג של מפלגה צריכה החזית להיות - קבוצה מיליטנטית בעלת ארגון רופף המבוססת על מרכיב מוסרי חזק (סאלמין) או מבנה רשמי מבוסס יותר, על פי הדגם של המפלגות השליטות של מזרח אירופה (אסמאעיל)" ("קשת המהפכות", עמ' 379).

מחלוקות אלו היו הסיבה למאבק בדרום תימן שהגיע לשיאו בארועי יוני 1978. אלו, ולא שום מניפולציה אמריקאית או סעודית. זה היה מאבק בין אגף שמאלי שרצה להחליש את מנגנון המדינה לטובת התארגנויות דמוקרטיות של פועלים ופלאחים, שרצה למנוע מהבורגנות הבינונית והזעירה ליטול חלק (קפיטליסטי) פעיל בתהליך הפיתוח הסוציאליסטי, לבין אגף ביורוקרטי שבחר בדיקטטורה חד-מפלגתית, תוך השלמה סובלנית עם תפקידן הקפיטליסטי של הזעיר-בורגנות וחלק מהבורגנות הבינונית בתהליך הפיתוח. האגף השמאלי נטה להפקיד את האחריות להגנת הארץ בידי המיליציות של הכוחות העממיים, שהיו מורכבים מהמוני העובדים עצמם, בעוד הביורוקרטים בחרו להסתמך על שני מוקדי כוח חמושים: הצבא הסדיר וצבא מפלגתי שנקרא המיליציה העממית.

למרות חסרונותיו האישיים וטעויותיו של סאלמין, במאבקו הוא ייצג את האגף השמאלי ואילו ניצחה סיעתו היא היתה זכאית למלוא התמיכה והסולידריות של סוציאליסטים. עכשיו, על כל פנים, אין זה עניין אקטואלי של תמיכה, או של סולידריות. עכשיו זה עניין של חשיפת העובדות ההיסטוריות, התאמתן למפה הסוציו-פוליטית של המזרח הערבי ושל המסורת המהפכנית, וניסיון ליישם את לקחן בחינוך הסוציאליסטי המהפכני ובניסיונות של העתיד.

 

ספר נוסף מאת המחבר, "דגלים שחורים באוקראינה – אנארכיסטים במהפכה הסובייטית", שיצא לאור בשנת 1976, אפשר למצוא ב-http://www.shalif.com/anarchy/dgalim1.htm

 

  1. את התיאור היחיד של הארועים מנקודת מבטו של הצד המפסיד מצאתי ב"גרדיאן" הבריטי. דייוויד הירסט פגש בצפון תימן כמה פליטים מהדרום, במחנה ליד מאריב: "עבדאללה השתייך למה שנקרא 'הכוחות העממיים', משקל הנגד של הנשיא הקודם (סאלמין) למיליציה העממית של עבד אל-פתאח איסמאעיל. הגרסה שלו על מאבק הכוח שונה מהגרסה שנהייתה עכשיו לגרסה הרשמית: עבד אל-פתאח איסמאעיל הצליח, בתחבולת עורמה, לשלול מהכוחות העממיים את כל הנשק הכבד שלהם כמה ימים לפני שהמאבק החל. אף על פי כן, בזינג'יבאר, מחוז הולדתו של הנשיא רובייע עלי, הביסו 300 מתומכיו כוח אויב שמנה 600 לוחמים, שהתקדמו דרך מעבר צר" (31.8.1978). המנצחים במערכה הכוללת טענו אחר כך שסאלמין תיכנן מראש לבצע הפיכה, והציגו לראווה ארטילריה כבדה, נשק ותחמושת שנתפסו "במשך הקרב" כהוכחה לכך. סיפורו של הירסט מראה שייתכן כי הסיעה הביורוקרטית היא זו שתיכננה מראש הפיכה לחיסול סאלמין.
  2. מוזפר אבו אל-עלא תמה ב"אל-חוריה" (3.7.1978) על המהפך המהיר ביחסו של הימין הערבי לסאלמין: "הם לחמו בו ובחבריו להנהגה במשך שנים רבות וארוכות, (ועכשיו) הם מדגישים שהוא תמך בשיפור היחסים עם ערב הסעודית וצפון תימן, בזמן שההנהגה הלגיטימית של המפלגה נטתה להדק את היחסים עם הארצות הסוציאליסטיות. ו'אל-אהראם' הרחיק לכת ביום חמישי שעבר, בנסותו 'להלבין' את תמונתו של סאלם רובייע, עד כדי כך שהמציא סיפור שלפיו רובייע התכוון לכאורה להזהיר את אל-ראשמי מפני ההתנקשות המתוכננת שציפתה לו". ושואל אבו אל-עלא: "מה קרה לימין הערבי, לריאקציה הערבית ולדובריהם?"
  3. השימוש במלה "ארמון" למשכן הנשיאותי מתאים יותר לתיאור ההתנהגות ה"מלכותית" של סאלמין מאשר לאמת העובדתית. בהבדל מהארון אל-רשיד, סאלמין לא לבש תחפושת, אלא את בגדיו הצנועים הרגילים, ונהג ב"לאנדרובר" שלו בעצמו, בלי נהג אישי ובלי פמליה של עוזרים ושומרי ראש. עובדה זו אישר עפיף אל-אחדר, שסיפר לי בפגישה בפאריס סיפור מרתק על הימים שבילה בדרום תימן, ובהם התלווה אל סאלמין לסיור בג'יפ שלו. הם ביקרו בכפרים נידחים כשהם אוכלים את מזונם של האנשים וישנים כפי שישנו מארחיהם – על הרצפה. עפיף אל-אחדר תיאר לי גם את לשכתו של סאלמין בעדן, שהיתה פתוחה לכל: אנשים נהגו להיכנס פנימה הישר מהרחוב, ולפגוש את הנשיא בלי צורך לקבוע מועד מראש או לעבור דרך שורה של מזכירים.
  4. בזמן המהפכה בפורטוגל, בקיץ 1975, התארחתי אצל משפחה כפרית באלנטז'ו, בבית עם שירותים בחצר. בתקופת הפאשיזם היתה האשה משרתת בבית הכומר. בן זוגה עבד במפעל לשימורי עגבניות, שעכשיו ניהלו אותו הפועלים כקואופרטיב. בעליו, שהיו גם בעלי אדמות הכפר, ברחו, והאיכרים עיבדו את השדות במשותף. בבוקר שב הפועל ממשמרת הלילה והראה לי מה חילקו להם הקומוניסטים בפתח המפעל: עלון המכיל אוסף ציטטות של לנין "על הפשרה".
  5. בקיץ 1998 השתתפתי כנציג "קו לעובד" בכינוס בינלאומי של ארגונים לא-ממשלתיים בקנדה. אריתריאה בדיוק הסתבכה אז באחד מסיבובי הקרבות שלה עם אתיופיה, והנציג היחיד מאריתריאה, פאולוס טספאגיורגיס, התעכב בגלל הלחימה. אחר כך התברר שהוא הצליח איכשהו לצאת מאסמרה, והגיע לאוטווה רק ביום השני של הכינוס. בהפסקה ניגשתי לדבר איתו. בתקופת המאבק לעצמאות הוא היה חבר בתנועת השחרור השמאלית (היו שתי תנועות עיקריות, שניהלו מלחמת אזרחים פנימית תוך כדי המאבק הלאומי; השמאלית ניצחה). שאלתי אותו לדעתו על סאלמין. "הוא היה מהפכן גדול", היתה התשובה. את האשמות מדיחיו של סאלמין הוא דחה בתנועת יד מבטלת.