ביולטין שביתה – סולידאריות מס' 11: 30 באוגוסט 1980
דיכוי באלבלונג
שליח המפעלים השובתים באלבלונג שלח לנו את הדו"ח הבא:
ב-21 באוגוסט 1980, בשעה19:15, נעצרו על ידי המשטרה באדאמובו נציגים של ועד-השביתה הבין-מפעלי של אלבלונג, בדרכם חזרה מגדאנסק, ונלקחו למטה המשטרה המחוזית באלבלונג. שם חקר אותם מישהו מהמשטרה הפוליטית, ששמו לא ידוע, על פעילות ועד-השביתה הבין-מפעלי בגדאנסק ובאלבלונג. הוא איים להביאם בפני הקולגיום [גוף קולקטיבי המסונף למועצות העממיות בכל דרגות המינהל. יש לו סמכות להעניש על עבירות-משמעת קטנות בענייני מינהל ועבודה] ובפני התובע הציבורי, באשמה של הובלת חומר כתוב בלתי-חוקי. חלק מהחומר המודפס שהיה ברשותם הוחרם. על גופם של בוגוסלאב זאקז'בסקי ומייצ'יסלאב וולסקי נערך חיפוש. אחר כך הוצע להם לשתף פעולה עם המשטרה, ובתמורה הוצע להם כסף ודירה. נציגינו שוחררו רק לאחר חמש שעות מעצר. בערב ה-26 באוגוסט1980 , בפאסקלט, ניסתה קבוצה של שוטרים להתפרץ לתוך מפעל לבנייה תעשייתית שעובדיו היו בשביתה, בתואנה שהם מחפשים גנב. אנשי התחזוקה אמרו להם שהבניין סגור, ומכונית המשטרה חנתה מול הגדר במשך כל הלילה. לא היו שום תקריות אחרות.
ב-28 באוגוסט הגיעו נציגים של הוועד המחוזי של מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת (שמה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית) אל מפעל פ.ק.ס (לאוטובוסים), שם נמצאה גם ההנהלה. אחד הנציגים האלה, אדם בשם יאמרוזי, החל לצעוק לעבר המהנדס הופמן, חבר ועד-השביתה של המפעל, ולהעליבו. הוא האשים אותו בזריעת סטייה אידיאולוגית. "אם אתה אוהב את הרעיון", אמר, "אתה יכול להפסיק לעבוד לשישה חודשים".
בתשובה על שאלה: "אם כך, אתה תפתח עלינו באש?", הוא הצהיר: "אם זה נחוץ, אנחנו נירה בכם!"
בה בעת שיאגיילסקי, חבר הלשכה הפוליטית של מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת וסגן ראש-ממשלת הרפובליקה העממית הפולנית, ניהל משא ומתן עם ועד-השביתה הבין-מפעלי, ניסו חברי מפלגתו לזרוע אימה בקרב הפועלים השובתים. אני שואל את השאלה: האם יש למפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת שתי דרכים לטיפול בשובתים – דרך יאגיילסקי ודרך יאמרוזי?
כאשר טענו נציגי המפלגה ש-90% מפועלי ההרכבה רוצים לחזור לעבודה, ביצע המהנדס הופמן מישאל אנונימי. אלה שרצו שהשביתה תימשך, היו צריכים לכתוב את האות "ש" על פיסת-נייר קטנה, ואלה שרצו לחדש את העבודה היו צריכים לכתוב את האות "פ". ההצבעה החשאית התבצעה בסדנת החברה. התוצאה היתה112 "ש", 16 "פ" ואחד נמנע.
איך יש להבין את הטלקס הזה?
סגן ראש-הממשלה, מר יאגיילסקי, קבע בהחלטיות במהלך דיוניו עם ועד-השביתה הבין-מפעלי שלכל השובתים יינתן פיצוי מלא עבור תקופת השביתה.
בהתבססנו על ההצהרה הזאת, אנו מבינים שהטלקס שמקורו בפיוטר קארפיוק, סגן-שר העבודה, המשכורות והעניינים הסוציאליים, מכיל החלטה שרירותית ובלתי-חוקית, שנתקבלה בלי ידיעת דרגים גבוהים יותר בשלטון. אנו משוכנעים, שאנשים אשר מקבלים החלטות בלתי אחראיות ישאו מיד בתוצאות. אנו מדפיסים כאן את הנוסח של הטלקס הזה.
המנהל לעניינים כלכליים של המרכז הטכני לסחר בכלי-עבודה ממונעים על החתום: אאוגניוש קולודז'ייטלקס מתאריך 29 באוגוסט 1980, נשלח על ידי המנהל האחראי לעניינים כלכליים במרכז הטכני לסחר בכלי-עבודה ממונעים בווארשה, בשעה 8:30 בבוקר.
"בהתאם לטלקס מתאריך 28 באוגוסט 1980 מפיוטר קארפיוק – סגן-שר העבודה, המשכורות והעניינים הסוציאליים – שנשלח אל מיינר, תת-מזכיר המדינה במיניסטריון (תעשיית) המתכות, הנוגע לתשלום לפועלים שובתים:
1. יש להודיע לוועדי-השביתה ולהנהלות במקומות העבודה שאנו מסכימים לפיצוי חלקי על המשכורות של פועלים בשביתה;
2. ההנהלה תקיים שיחות עם השובתים בעניין זה;
3. התשלום ייעשה מיד לאחר החזרה לעבודה;
4. לפועלים שובתים יש זכות לגמול בהתאם למעמדם בסולם השכר. אם תאריך התשלום נפל במשך השביתה, יש לשלם לשובתים 40% מהמשכורות עבור משך הפסקת העבודה, בהתאם למעמדם האישי".
הנוסח הנ"ל התקבל על ידי מוסדות במחוזות של גדאנסק, אלבלונג, שצ'צ'ין, סלופסק וקושאלין.
איך החלה השביתה?
כתבנו ערך כמה ראיונות עם פועלים במספנות, בנוגע לשאלה של תחילת השביתה. להלן שניים מהראיונות הללו.
ראיון ראשון
איך החלה השביתה?
אנו סיכמנו עם בוגדאן, שב-14 באוגוסט נגיע לעבודה שעה קודם. רצינו לתלות בחדרי ההלבשה כמה פלאקאטים בדבר פיטוריה של אנה ואלנטינוביץ' ובתביעה לתוספת שכר של 1,000 זלוטי, ביחד עם השלמה לשכר כפיצוי על יוקר-המחיה. הפלאקאטים עם האינפורמציה הזאת הוכנו על ידי תנועת פולין הצעירה. בסך הכל היו לנו שבעה כאלה. אני הגעתי ראשון. קאז'יק, שאיתו קבעתי יום קודם, הגיע קצת אחר כך. הוא עובד במחלקה3-W . הלכנו לשם קודם כל, ושם תלינו את הפלאקאטים מתחת לשעון שבו דופקים את כרטיסי-העבודה בכניסה, ואחר כך קאז'יק וכמה מחבריו עמדו מסביב לשמור על הפלאקאט, כדי שאף אחד לא יוריד אותו. בינתיים חזרתי למחלקה שלי, שם חיכיתי לבוגדאן. בגלל שהוא איחר החלטתי להתחיל בעצמי. מרחתי דבק על הפלאקאטים והדבקתי אותם על דלתות חדר ההלבשה, ואחר כך הלכתי לחדרי הלבשה אחרים, וגם שם הדבקתי אותם. בשעה שתליתי את הפלאקאטים החלו אנשים לברך אותי.
האם האנשים הרגישו שעומדת לפרוץ שביתה?
לא, אבל קודם לכן הודענו לקבוצה קטנה של אנשים נאמנים. אבל בבוקר היו דיבורים על שביתה במספנות.
איך קיבלו זאת האנשים?
טוב מאוד. הם שאלו אותנו שאלות מפורטות. קבוצות קטנות של אנשים התחילו ליצור אסיפות עם מנהלי העבודה. אני התחלתי לדווח להם שהשביתה כבר החלה בכל המספנה, ושאנו נפגשים בכיכר בחוץ.
האם מנהלי העבודה ראו את הפלאקאטים?
כן, בבירור. כל אחד יכול היה לראות אותם. אפילו ההנהלה.
האם ההנהלה ניסתה לפעול נגדם בצורה כלשהי?
לא, בגלל שעל יד הפלאקאטים עמדו קבוצות של פועלים, כך שההנהלה חששה להתערב, למרות שרבע השעה הראשונה היתה מתוחה למדי. מנהלי העבודה כן ניסו להתערב. כך שהלכתי לאחת הבריגאדות, שם הכרתי כמה אנשים, והתחלתי להסביר למען מה אנו נאבקים. הרוב הסכימו איתי. על פי בקשת מנהלי העבודה, שהתחילו להרגיש שמשהו עומד להתרחש, עזבנו את המקום והתחלנו להתאסף ליד חדר ההלבשה. במהרה נוצרה קבוצה של כ-30 איש, עם קבוצה בגודל דומה על ידה, קרוב לחדר ההלבשה. חששתי שמא הקבוצה הזאת תתפזר, ולכן ניגשתי אליהם והתחלתי להסביר להם על השביתה. הסברתי שכל המספנה פותחת בשביתה, והנושא הוא תוספת שכר ועניין פיטוריה של הגב' ואלנטינוביץ', שנזרקה מהעבודה בצורה לא צודקת. בשעה שדיברתי החל הביטחון העצמי לחזור לאנשים. "בואו נלך", אמרתי להם. ואז זזה קבוצה של בערך 50 איש. הכנו כרזה, ובדיוק אז הגיע המנהל, בארץ, ושאל מה לכל הרוחות קורה כאן . "המנהל", עניתי, "אנחנו בשביתה".
"למה שביתה? למה? מה קורה פה?"
על זה עניתי – "אתה לא יכול לקרוא?", והראיתי לו את הפלאקאט. השארתי אותו שם עם כמה פועלים, שבידם היתה הצהרה בעניין של אנה. אני הלכתי הלאה, בניסיון לאסוף אנשים אחרים. כאשר חזרתי, הגיע למקום מזכיר המפלגה במחלקה, מאזורקייביץ', שניסה לקחת את הכרזה. אבל הבחורים היו זריזים ממנו, ומנעו אותו מזה. המזכיר צעק, "מה המשמעות של כל זה?", והם השיבו "זה לא עניינך". מישהו דחף לידיו חבילה של כרוזים, וכל אחד מסביבו התחיל לצחוק, כי זה נראה היה כאילו מזכיר המפלגה מחלק כרוזים. אבל אני צעקתי אליהם לקחת ממנו את הכרוזים, כי לא רציתי שהכרוזים יימצאו בידיים לא-ראויות אלה. כאשר המזכיר עזב תפסתי את הכרזה והובלתי את הבחורים החוצה אל הכיכר. כל זה קרה בשטח המחלקה שלנו.
אנשים היו יושבים מסביב לכיכר. פתאום הגיע סגן-מנהל המחלקה, בז'יצ'קובסקי. זה גייס את האנשים. הם קמו והחלו להתרכז במרכז הכיכר. אחרים הצטרפו אליהם. כאשר נוצרה קבוצה גדולה ניתן אות מאחד המנופים. זו היתה סירנה קטנה, שהוצבה שם כבדיחה. המנהל החל להתרגז. "מה הולך כאן? חיזרו לעבודה!" הוא צעק. אבל אף אחד לא רצה לשמוע לו. מישהו צעק, "תסתכל על הכרזה ואז תדע מה הולך כאן!". הגיע קטר. הוא עצר לידינו והנהג החל למחוא כפיים. יחד עם אלה שהתאספו בכיכר זזנו לכיוון האולם של מחלקת הקדם-הרכבה. חיכינו שם בערך חמש דקות, ואז פתאום הגיע גיאורג עם קבוצתו. עוד ועוד אנשים התחילו לעזוב את האולם. קצת אחר כך הגיע מנהל העבודה, והתחיל לדחוף את האנשים חזרה פנימה; בכל האולם הפסיקו לעבוד. אנשים עזבו את פטישיהם, הניחו הצידה את כלי העבודה שלהם והצטרפו אלינו.
ראיון שני
איך החלה השביתה?
אני הגעתי למספנות בשעה 4:15. עד יום השביתה לא סיפרתי לאף אחד שהיא עומדת להתחיל. במחלקה שלי היו הרוב חברי מפלגה, ודאגתי שמא מישהו יודיע לשלטונות והשביתה תיכשל. חיכיתי, לכן, עד הרגע האחרון. ביום השביתה סידרתי לפגוש את לודוויג. אני הייתי היחיד מהמחלקה. תליתי שבעה פלאקאטים ונתתי חמישה ללודוויג. אחרי שעשיתי זאת אירגנתי את הכרוזים, מהם היו לי בערך 500; נתתי אחד לכל אחד שנכנס, ואמרתי, "קח אחד וקרא אותו. היום כל המספנה שובתת".
האם היה כתוב בכרוז שעומדת לפרוץ שביתה באותו יום?
לא; אבל אני שאלתי יום קודם את האנשים שסמכתי עליהם, מה יעשו במקרה של שביתה. רבים מהם ציינו שהם ישבתו, ולאנשים אלה נתתי את הכרוזים, ואמרתי להם, "חלקו אותם לאנשים אחרים". ב-5:45 התאספה הקבוצה ליד חדר ההלבשה, בערך 30 איש. כמה מהם היו מודאגים, והתחילו להגיד שהשביתה תיכשל; "למה מחלקה גדולה יותר לא פותחת בשביתה?", ולזה עניתי שמחלקות K3 ו-4K כבר שובתות. אז אמר מישהו, "אנחנו לא עומדים כאן יותר. בואו ונחזור לאולם".
ניסיתי למנוע זאת, אבל לא יכולתי לבדי. אבל הייתי מודע לכך, שאם הם יחזרו לאולם, שם עמד מנהל העבודה, ושם היה גם המזכיר הראשון וחבר הוועד המרכזי, יאן לאבדזקי, אז הכל ייכשל. אנשים החלו לחזור אל המכונות ולהפעיל אותן. הלכתי אליהם ואמרתי, "בואו נלך אל 3K ו-4K. שתיהן הפסיקו לעבוד". זו היתה ירייה באפילה, כי לא הייתי בטוח שמשהו כבר קרה… אבל רק רציתי להביא אותם אחרי.
לבסוף הגיעו הפועלים להחלטה. "או-קיי, בואו נלך". אבל אף על פי שהם עצרו את המכונות, הם עדיין היססו. לבסוף גבר הדחף לצאת החוצה. בערך שלושים איש התאספו, והלכנו. אני לקחתי את הפלאקאטים איתי. הגענו למזנון ומשם המשכנו בדרכנו דרך המספנה. בכל מקום היו אנשים יוצאים לראות מה קורה. אנחנו צעקנו אליהם: "תעזבו את המכונות ובואו איתנו!". מספר גדול מהם אכן הצטרפו אלינו, והקבוצה הגדולה שלנו, עכשיו, חצתה את הגשר. אנשים היו יורדים מן האוניות. הם כבר הפסיקו לעבוד, אבל עדיין היססו להצטרף אלינו. "אנחנו לא עובדים", הם אמרו, "אבל עוד לא יכולים להצטרף אליכם". היה ברור שהם פחדו. אנו הגענו למחלקה 3K, ושם ראינו קבוצה של אנשים שהתאספו יחד. זה הרים לנו את המוראל: כבר היינו בטוחים בהצלחה, וצעקנו: "הוּרה! הוּרה!" האנשים שעבדו במשרדי הבנייה הביטו בנו מן החלונות. ציבור החל להתאסף בחוץ, ויחד הלכנו למחלקה 3K.
ציבור? כמה זה, בערך מאה איש?
או, כן! אני רציתי שמישהו ידבר אל האנשים. זה היה מעודד אותם עוד יותר, אבל לא מיהרנו. הגענו עם הכרזה שלנו לקצה הרחוק של המספנה, שם כבר חיכה לנו וויציק, המנהל. המילים הראשונות שלו היו: "מה העניין?" ואני עניתי: "זו שביתה!" "בגלל מה כל זה?", ואני אמרתי: "בגלל פיטורי אנה ואלנטינוביץ'". "אנה ואלנטינוביץ'?" שאל המנהל . "אתה יודע מי היא? היא פוטרה בלי הודעה מוקדמת. אחת כמוה: יש לה שלושה ציונים-לשבח, אחד מארד, אחד מכסף ואחד מזהב. יש לה כבר שלושים שנות עבודה מאחוריה, ורק עוד חמישה חודשים לפני שתצא לפנסיה".
המנהל החל ללכת חזרה, ואז בוגדאן אמר לו: "אנחנו לא נדבר איתך לעת עתה, אדוני". הלכנו והשארנו את המנהל בתוך הקהל. הצבנו את אנשינו על הגשר, כדי לשמור שלא ינתקו את הדרך. הרבה אנשים הצטרפו להפגנה שלנו. הגענו קרוב לשער, ושם שמרנו על דקת דומייה לזכר קורבנות השביתה ב-1970. אחר כך שרנו את ההימנון הלאומי. אז הלכנו אל הדחפור, ומיד לאחר שטיפסנו עליו הוא הוקף על ידי הציבור. נשאנו נאום.
"עלינו לבחור ועד-שביתה. אנו צריכים אנשים שעליהם נוכל לסמוך, שיש להם סמכות בבריגאדות. שיבואו קדימה". אז הופיע המנהל עם משרתיו. מאחר שהמנהל היה מתחת לדחפור, עזרנו לו לטפס. אבל ברגע שהוא התחיל לדבר הופיע פתאום לשק ואלנסה. המנהל לא ראה אותו, כי הוא טיפס על הדחפור מאחור. לשק ניגש אל המנהל ושאל אותו בצורה רשמית: "אתה מכיר אותי? אני עבדתי עשר שנים במספנה, ואני עדיין חושב את עצמי לסוור. כל הפועלים נתנו בי אמון. אני כבר ארבע שנים בלי עבודה". והוא המשיך, "אנחנו נקיים שביתת-שבת!"
עם המילים האלה נשמעו קריאות "הוּרה" מכל צד. אחר כך ביקשנו שמכוניתו של המנהל תביא את הגב' אנה ואלנטינוביץ' בחזרה למספנה. המנהל מחה, אבל אנחנו כפינו את רצוננו, ומכוניתו יצאה לחפש אחר הגב' אנה. באשר לנו, אנחנו הלכנו אל מרכז המימסר המקומי. ככה התחילה השביתה.
סלופסק איתנו!
ועד-השביתה במפעל לציוד ימי סקסאמור מודיע לנו שבסלופסק אין ועד-שביתה בין-מפעלי. אנו יודעים, על כל פנים, שכל מפעלי התעשייה של הסקטור הציבורי הם בשביתת סולידאריות, ויצאו בתמיכה בוועד-השביתה הבין-מפעלי שבמספנות לנין בגדאנסק.
מי מסתתר מאחוריה?
"טריבונה לודו" מ-29 באוגוסט פירסם מאמר תחת הכותרת: "דיון ודאגה לטובת הציבור". להלן קטע ממאמר בלתי-אחראי זה:
"בפגישות המפלגה, ובדיונים באלבלונג ובמקומות אחרים, נאמר שהגיע הזמן שכל אחד יגלה את קלפיו, ולומר מי הם האנשים המנהיגים את השביתה בגדאנסק. נחוץ גם לומר מי מסתתר מאחוריה".
תשובתנו: מנהיגי השביתה הם פועלים וביניהם גם חברי מפלגה. מאחוריהם ניצבים המוני הפועלים, בתוכם הרבה חברי מפלגה. ועדי-השביתה הם יצירתם של אנשים התובעים את הזכות לטריבון משלהם. עד היום הצליח העם להשיג סולידאריות.
"איש השיש" – תמונה מסרטו של אנדז'יי ואידה
אנדז'יי ואידה במספנות גדאנסק
אדז'יי ואידה, במאי הסרטים הפולני הבולט, ויוצר הסרט המפורסם "איש השיש", הגיע היום למספנות גדאנסק. בנצלנו את נוכחותו בינינו של האמן היוצר הגדול ביותר של הקולנוע הפולני, ביקשנו ממנו כמה מילים לסולידאריות.
אתה יוצרו של אחד הסרטים הטובים ביותר על מצב הפועלים היום. אני מתכוון ל"איש השיש". כמעט כל הפועלים השובתים מכירים את הסרט הזה. הוא מסתיים בדיוק כאן, במספנות גדאנסק. איך אתה רואה את סרטך לאחר עשר שנים, לאור המאורעות האחרונים?
תמיד חלמתי לעשות המשך לסרט הזה. אני חושב שאני אהיה מאושר מאוד להצליח לעשות סרט שיתאר את תולדות בנו של הגיבור ב"איש השיש". בינתיים כתבתם אתם את הסיפור במעשיכם, שהמאורעות הנוכחיים מהווים להם ביטוי. זו הסיבה שאנו כבר יודעים מה דמות תהיה לסרט. הבה נקווה שהוא ייגמר עם נימה מאושרת, כי סיומו הוא הדאגה העיקרית של כולנו.
הפעולה של "איש השיש" נסתיימה לפני עשר שנים. היום, כפי שאתה אומר, מוגשמת התקווה שבוטאה כסרט. השחקנים במאורעות הנוכחיים הם אנשים שאף פעם לא היו "אנשי שיש". יותר מזה הם היו רגילים לשים פרחים על קברותיהם. זה כאילו שהם שינו את מקורם. המקור של מנהיגי השביתה. כיצד אתה רואה את האנשים האלה ואת הגורמים שמאחורי פעילותם?
אני חושב שמה שקורה פה הוא באותו קו של המשכיות עם העבר. הייתי רוצה לעשות המשך לסרט, בגלל שאני רואה שמה שאנו צריכים ביותר הוא הרגשה של ההמשכיות שלנו. שום דבר לא מתחיל מאפס: לכל דבר יש שורשים בזמן אחר ובמקום אחר. אנו לא התחלנו סתם כך ביום שני להיות אנשים ישרים: היו גם אנשים ישרים מקודם. ואף אם הם נחלו תבוסות, או לפחות לא ידעו הצלחה, זה לא יהיה טוב אם נתחיל שוב מאפס. זו הסיבה שהייתי רוצה לעשות סרט שיפתח במקום שהסרט הקודם מסיים. אני חש שהצלחתי ב"איש השיש" לומר משהר אמיתי: הראיתי את דיוקנו של פועל בעל כבוד עצמי, את שאיפתו ואת תודעתו המעמדית. וכך הייתי רוצה לראות מה דמות תהיה לבנו. העובדה שהוא בנו של "איש השיש" אינה חסרת חשיבות. אני מקווה שהוא לא יאכזב אותנו; או, במילים אחרות, שהוא ימשיך להגן על עניינו של אביו. אני חייב לומר לכם, שאני רק עתה הגעתי למספנה. הייתי רוצה להסתכל מסביב ולחשוב על הרבה בעיות.
לסיום, אם כן, היינו רוצים לשאול אותך מהי התרשמותך הראשונה מהמספנה?
ההתרשמות הראשונה היא בדיוק אותה התרשמות כמו בווארשה ובערים אחרות: רושם של שקט, קור-רוח, חגיגיות, משהו נשגב ויוצא-דופן. אני מרגיש שאני עד לחתיכת היסטוריה – מה שלא קורה לעיתים קרובות. בדרך כלל חולפת ההיסטוריה לצידנו; אבל כאן אפשר לחוש אותה, לראות אותה, לגעת בה.
[הפרק הקודם: ביולטין שביתה – סולידאריות מס' 10]
[הפרק הבא: ביולטין שביתה – סולידאריות מס' 12]