‏הקדמה

‏"אם תישלל ממעמד הפועלים האפשרות להגן על עצמו מפני המדינה, אזי תהפוך הדמוקרטיה הפועלית לפיקציה. אפשרות ההגנה חייבת להיות מובטחת על ידי איגודים מקצועיים בלתי-תלויים לחלוטין במנגנון המדינה, אשר להם הזכות להכריז שביתות כלכליות ופוליטיות".

‏לא, דברים אלה לא נכתבו ב-1980, כאשר הוקם בפולין האיגוד המקצועי העצמאי סולידאריות. הם נכתבו חמש-עשרה שנה קודם לכן, ב-1965, על ידי שני צעירים פולנים, יאצק קורון וקארול מודזלבסקי.

‏בשנת 1956 לקחו השניים חלק בהתקוממות "האוקטובר הפולני" והיו ממנהיגי האגף השמאלי ("השמאל של אוקטובר'') בקרב הסטודנטים של אוניברסיטת וארשה. אחרי עליית גומולקה לשלטון התרכז סביב השניים חוג של סטודנטים ומרצים, שבו פותחו, לובנו וגובשו ההשקפות של השמאל המהפכני בפולין.

‏בהדרגה החל השלטון להכביד את ידו, וניסה לשים מחסום על פי השמאל. שוב, כמו לפני 1956, הוטל איסור על דיון חופשי, וכל תאי המפלגה הקומוניסטית ואירגון הנוער שלה הועמדו תחת פיקוח ביורוקרטי חמור. בסוף 1964, בחיפוש שערכה הבולשת הפוליטית בביתו של מודזלבסקי, נמצא מסמך בן 128 עמודים המהווה טיוטא של עיקרי השקפות השמאל המהפכני בפולין. מסמך זה נתפס לפני שמחבריו הספיקו לסיים אותו ולפרסמו.

‏בהשתמשם במסמך זה, כפו שלטונות הביטחון והנהגת המפלגה על תאי המפלגה ואירגון הנוער באוניברסיטת וארשה לגרש משורותיהם את מודזלבסקי, קורון ועוד שלושה חברים. מעניין לציין, כי השלטונות לא הביאו בפני התאים הללו את הנוסח המלא של המסמך, אלא רק לקט קטן של מובאות מתוכו, המנותקות מן ההקשר הכללי, ואשר להן נתנו השלטונות פירוש מסולף ושרירורתי.

‏במצב זה ראו קורון ומודזלבסקי הכרח לפנות אל חבריהם במכתב גלוי המכיל את תמצית השקפותיהם, כדי שהחברים יוכלו לעמוד על תוכנן ממקור ראשון ולא דרך הראי העקום של הבולשת הפוליטית. המכתב הגלוי שוכפל והחל לעבור מיד ליד.

‏על העזתם זו לקרוא תגר על הדוקטרינה הרשמית המקודשת הועמדו מודזלבסקי וקורון לדין. הראשון נשפט לשלוש וחצי שנות מאסר, השני לשלוש שנות מאסר.

‏ב-1968, לאחר שחרורם, השתתפו השניים בתנועת הסטודנטים האופוזיציונית, דבר שהביאם שוב אל אחורי הסורגים. בשנות ה-70 השתתף קורון בהקמת "הוועד להגנת הפועלים" (קו"ר), אשר סיפק הגנה משפטית לפועלים שנאסרו בעקבות ההפגנות נגד העלאת מחירי המזון בעיר ראדום, וסייע לפועלים שהיו קורבנות של דיכוי על פעילותם במקומות עבודתם. בדרך זו נוצר מחדש הקשר בין האינטלקטואלים לבין מעמד הפועלים הפולני.

חמש-עשרה שנה לאחר שכתבו את המכתב הגלוי לחברי המפלגה, שאת רובן בילו בבתי הסוהר של הביורוקרטיה הפולנית, זכו קורון ומודזלבסקי לראות בהתגשמות אחד מחלומותיהם: בפולין הוקם איגוד מקצועי עצמאי ואוטונומי, המלכד בשורותיו מיליוני פועלים; וממשלת פולין נאלצה להכיר בלגיטימיות שלו! קארול מודזלבסקי הוא היום אחד הדוברים הרשמיים של סולידאריות, ויאצק קורון משמש יועץ מיוחד של האיגוד. בחלק זה של הספר ימצאו הקוראים קטעים נבחרים מהמכתב הגלוי שכתבו השניים ב-1965, אשר חשיבותם גדולה היום אולי אף יותר מאשר אז.

‏הקטעים האחרים המתפרסמים בחלק זה נועדו להראות, כי פעולות סולידאריות [בישראל] עם מאבקם של הפועלים בפולין אינן מנותקות מן ההקשר המקומי והאזורי: יותר משהן באות לתרום בצורה ממשית למאבקם של פועלי פולין, הן באות לתרום למאבקם של הפועלים באזורנו למען מטרה דומה: הקמתם של איגודים מקצועיים עצמאיים ומנוהלים ניהול-עצמי!

‏‏ משמרת שביתה בשער מספנת לנין בגדאנסק, אוגוסט 1980

דמוקרטיה פועלית – יאצק קורון וקארול מודזלבסקי

האיגוד המקצועי

...אם תישלל ממעמד הפועלים האפשרות להגן על עצמו מפני המדינה, אזי הדמוקרטיה הפועלית תיהפך לפיקציה. אפשרות ההגנה חייבת להיות מובטחת על ידי איגודים מקצועיים בלתי-תלויים לחלוטין במנגנון המדינה, אשר להם הזכות להכריז שביתות כלכליות ופוליטיות. המפלגות השונות ייאבקו להבטחת האופי הפרולטארי של האיגודים המקצועיים, תוך כדי ניסיון להשפיע עליהם.

כדי שמוסדות הדמוקרטיה הפועלית לא ייהפכו למסך שמאחוריו יופיע מחדש "כל הזבל הישן", מן ההכרח שהצורות שתלבש הדמוקרטיה יתאימו לתוכן החיוני של פעילותו של מעמד הפועלים. עבור אדמיניסטרטורים, מומחים ופוליטיקאים – הפוליטיקה היא מקצוע. יש להם הזמן והידע הנחוצים בשבילה. אולם הפועל הוא זרוע מבצעת בתהליך הייצור. המקצוע שלו הוא – להשגיח על המכונה. בכדי שיהיה מסוגל להשתתף בחיי-הציבור, מן ההכרח להעניק לו מינימום של זמן פנוי והשכלה.

למטרה זו, יוקדשו שעות אחדות לשבוע (מתוך השעות שעבורן משולם שכר-העבודה) להשכלה כללית של הפועלים. בשעות אלה יתאספו הפועלים, מאורגנים בקבוצות לפי יחידות הייצור, לשם דיון בהצעות לתוכנית הכלכלית הלאומית, לתוכנית הכלכלית האזורית, ולתוכנית העבודה של המפעל, אשר יועלו על ידי המפלגות השונות. עניינים אלה הם קשים או בלתי ניתנים לתפיסה כאשר מנסים להסתיר את המשמעות המעמדית של חלוקת ההכנסה הלאומית. נציגי המפלגות, שישתתפו בשעות אלה של השכלה לפועלים, יקרבו את מעמד הפועלים לתוכניותיהם ובו-בזמן יקרבו את התוכניות אל מעמד הפועלים.

‏‏ חיילים פולנים. נאמנות לעם או לשליטים?

 

משטרה וצבא

בדמוקרטיה פועלית אי-אפשר שיתקיימו בשום צורה שהיא משטרה פוליטית וצבא סדיר (צבא-קבע). אופיה האנטי-דמוקרטי של משטרה פוליטית הוא מובן מאליו. אולם שלל אגדות נרקם סביב מושג הצבא הסדיר של המעמד השליט – אגדות בהן מאמינה, במידה מסוימת, כל החברה כולה.

מה טיבו של צבא סדיר? זהו ארגון שבו רבבות צעירים, המנותקים מסביבתם הטבעית, מבודדים במחנות שבתוכם מוציאים מראשם בשיטות ברוטאליות כל עצמאות של מחשבה, ומאלפים אותם לבצע כל פקודה הניתנת על ידי הסגל הפיקודי ההיררכי והמקצועי. ארגון זה הוא הבסיס של כוחותיה המזוינים של המדינה. כוח זה, המופרד מן החברה, מסוגל להתנגש איתה בכל רגע. מסיבה זו, אין די בכך אם יוחלפו הקצינים; הצבא הסדיר – כמו המשטרה הפוליטית – הוא מעצם מהותו מכשיר של דיקטטורה אנטי-עממית. כל זמן שהוא קיים, יכולה כת של אלופים להעלות את עצמה מעל למפלגה או מועצה כלשהי.

אומרים כי הצבא הסדיר חיוני להגנת האומה. דבר זה נכון במשטר של דיקטטורה אנטי-עממית, כאשר קשה להכריח את ההמונים הרבים ללחום להגנת מדינה שאינה שייכת להם; אפשר להשיג זאת רק על ידי הפחדה וטרור הנשענים על הצבא הסדיר. חימוש העם מחוץ למסגרת של ארגון זה מהווה סכנת-מוות למשטר; לכן דיקטטורה כזאת יכולה לארגן את כוחותיה המזוינים רק במסגרת של צבא סדיר.

אולם הדוגמאות של המלחמות העממיות בווייטנאם, אלג'יריה וקובה מוכיחות שפועלים ופלאחים חמושים – כאשר הם יודעים לשם מה הם לוחמים וכאשר הם מזהים את האינטרסים שלהם עם המהפכה – אינם נופלים במאומה מצבאות סדירים. דבר זה נכון במיוחד בארצות קטנות המשמשות טרף לתוקפנות קונטר-מהפכנית של מעצמות זרות. כאשר ארצות אלה מותקפות, הן יכולות להגן על עצמן ביעילות רק בשיטה של מלחמה עממית. צבאות סדירים נחוצים לתוקפנים לשם ניהול מלחמות קולוניאליות ואינטרבנציות; הם נחוצים לדיקטטורות אנטי-עממית לשם הכנעת ההמונים. דבר זה ברור במיוחד באמריקה הלטינית, שבה הצבאות ממלאים תפקיד של משטרה פנימית. אך הדבר נכון באותה מידה בכל מקום שבו קיימים צבאות סדירים – וכן הדבר בפולין, כפי שהוכיחו מאורעות פוזנאן [מאורעות פוזנאן, שבהם הותקפו פועלים מהפכניים על ידי הצבא, היו השלב הראשון במהפכה הפולנית של אוקטובר 1956 – הערת המתרגם]. הצבאות הסדירים מהווים מכשירי דיכוי אכזריים לשם הכנעת מעמד הפועלים והחברה כולה – בין אם למעשה מתחוללות התנגשויות ובין אם לאו; כפי שאַלת השוטר היא מכשיר הכאה – בין אם בעליה משתמש בה ובין אם לאו. בדמוקרטיה פועלית, הצבא הסדיר לא יכול למנוע מהפכת-נגד. להיפך, הוא עלול להיהפך בעצמו למכשיר קונטר-מהפכני. לכן יש לחסל אותה.

בכדי שלמרות זאת לא תתאפשר הפיכה נגד השלטון הדמוקרטי, יש לחמש את מעמד הפועלים. דבר זה מתייחס במיוחד לפועלים בתעשייה הגדולה, אשר חייבים להתארגן בכל מקום ליחידות של מיליציה עממית הכפופות למועצות הפועלים. מומחים צבאיים ישמשו כמדריכים הכפופים למועצות. בדרך זאת, ייווצר קשר הדוק בין כוח הכפייה המזוין של המדינה ובין הפועלים אשר יהיו נכונים תמיד להגן על שלטונם ועל מהפכתם עם נשק ביד.

מסיבות טכניות, מן ההכרח לקיים יחידות קבועות בעלות התמחות מיוחדת (קליעים, חיל-אוויר, צי וכו'). אולם את היחידות הללו יש לגייס בשלמותן מקרב הפועלים במפעלים נתונים של התעשייה הגדולה, ובמשך תקופת שירותם, חיילי היחידה חייבים לקיים קשר מתמיד עם חבריהם לעבודה במפעל ולשמור על הזכויות המגיעות להם עצמם כפועלים.

[פורסם לראשונה בעברית ב"מצפן" מס' 34, אפריל 1967 – אל הטקסט המלא]

שלטון הביורוקרטיה

למי שייך השלטון במדינתנו? למפלגה יחידה, שהיא למעשה מונופוליסטית – מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת [זהו שמה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית השלטת בפולין – המערכת]. כל ההכרעות העיקריות נופלות תחילה במפלגה, ורק לאחר מכן מובאות הן לפני המוסדות הרשמיים של השלטון הממלכתי. אין החלטה בעלת חשיבות יכולה להתקבל ולהתגשם, אלא אם כן ניתנה לה מלכתחילה גושפנקה מטעם רשויות המפלגה. זהו מה שמכנים "תפקידה  המנהיג של המפלגה"; וכיוון שהמפלגה בעלת המונופולין מתיימרת לייצג את האינטרסים של מעמד הפועלים, הרי שלטונה הוא כביכול ערובה לשלטונו של מעמד זה.

ואולם אם אין אנו רוצים לשפוט משטר זה לפי מה שמנהיגיו חושבים ואומרים עליו, הרי שחייבים אנו לבחון איזו אפשרות יש למעמד הפועלים להשפיע על הכרעותיהן של רשויות המדינה.

מחוץ למפלגה – אין. בידי המפלגה השלטת יש מונופולין על השלטון. אין מעמד הפועלים רשאי להתארגן וליצור מפלגות אחרות, וכן אין נתונה לו הרשות לנסח מצע אחר ולהפיצו ברבים, להיאבק למען הגשמת גוונים אחרים של חלוקת ההכנסה הלאומית ותפיסות פוליטיות השונות מתפיסתה וממצעה של מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת. כל מנגנון המדינה כולו (על זרועותיו המינהליות, על משטרתו הפוליטית, על מערכת השיפוט שלו) והמוסדות הפוליטיים המנוהלים על ידי המפלגה, חונקים באיבם את כל הניסיונות להטיל ספק בתפקידה המנהיג של המפלגה ועומדים על המשמר מפני הפרתו של איסור זה.

חברי המפלגה – למעלה ממיליון מספרם – הם אזרחים רגילים, ככל האחרים; אין ביניהם אלא כמה מאות אלפי פועלים. איזו אפשרות יש להם להשפיע על הכרעותיהן של רשויות המפלגה, ובאמצעותן על שלטונות המדינה?

המפלגה, לא זו בלבד שהיא בעלת מונופולין כלפי חוץ; אירגונה הפנימי מבוסס אף הוא על אותו עיקרון עצמו. מוטל בה איסור על כל סיעה; על כל קבוצה בעלת מצע מיוחד, על כל זרם פוליטי מאורגן. בידי החבר מן השורה הרשות להחזיק בדעות משלו, אך אין לו זכות להקים קשר אירגוני, על יסוד מצע משותף, עם חברי מפלגה אחרים החושבים כמוהו, או להפיץ ברבים רעיונות משותפים אלה, או לנהל בתוך המפלגה תעמולת בחירות למען הגשמת אותם רעיונות. הבחירות למוסדות המפלגה, בחירת הצירים לוועידות, הן איפוא בתנאים אלה – פיקציה. שהרי אין הן מנוהלות על יסוד פרוגרמות ומצעים שונים, כלומר בתנאים המאפשרים ברירה פוליטית ממשית; ואולם ללא התארגנות לא תיתכן היווצרות יוזמה פוליטית של ההמונים. בהיותם משוללי הזכות להתארגן לשם ניסיון להשפיע על הכרעות ה"פיסגה", מפוררים הם המוני חברי המפלגה וחסרי אונים.

המקור היחיד של יוזמות פוליטיות הוא איפוא, מטבע הדברים, מוסדות המפלגה – כלומר המנגנון. ככל מנגנון, מאורגן הוא באופן היירארכי. הדיווחים זורמים מלמטה למעלה, ואילו ההכרעות וההוראות – מלמעלה למטה. כמו בכל מנגנון היירארכי, נובעות הפקודות מן הצמרת, מקבוצת אנשים המחזיקים בתוך ההיירארכיה בעמדות אחריות והמעצבים יחדיו את ההכרעות היסודיות.

במשטר הקיים אצלנו, צמרת המפלגה היא-היא גם צמרת השלטון הממלכתי: בידיה נתונות ההכרעות השלטוניות, ובדרגים העליונים של סולמות ההיירארכיה של המפלגה ושל המדינה קיימת בדרך כלל חפיפה והצטברות של עמדות ומשרות רבות בידי אותם אנשים. בהיותה אוחזת ברסן השלטון הממלכתי, נתונה בידי היירארכיה זאת גם השליטה על כלל אמצעי הייצור המולאמים; היא הקובעת כרצונה את ההיקף היחסי של הצריכה וההצבר, את גודל ההשקעות בסקטורים השונים, את חלקה של כל קבוצה חברתית בסה"כ הצריכה של ההכנסה הלאומית – בקצרה, את חלוקתו ושימושו של כלל התוצר החברתי. הכרעותיה של הצמרת הן בלתי תלויות וחופשיות מכל פיקוח של מעמד הפועלים ושל שאר החברה. אין לפועלים או לכלל חברי המפלגה אפשרות להשפיע על הכרעות אלה. הבחירות לפרלמנט ולמוסדות השלטון המקומי אינן אלא פיקציה, מכיוון שקיימת רק רשימת מועמדים אחת, המורכבת על ידי הצמרת, ומכיוון שאין כל הבדל בפרוגרמה בין מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת לבין שתי המפלגות הגרורות – המפלגה העממית והמפלגה הדמוקרטית [בפולין, כמו בארצות "דמוקרטיות עממיות" אחרות, קיימות בצד מפלגת השלטון גם מפלגות גרורות שמידת עצמאותן דומה לזו של הרשימות הערביות של מפלגת השלטון בישראל – המערכת].

את הצמרת הזאת של השלטון המפלגתי ממלכתי – החופשייה מכל פיקוח מטעם החברה והמכריעה באורח בלתי תלוי בכל השאלות היסודיות שיש להן חשיבות כלל ארצית ובכל שאלות המדיניות והמשק – מכנים אנו בשם הביורוקרטיה הפוליטית המרכזית.

השתייכות לביורוקרטיה הפוליטית המרכזית פירושה השתתפות ממשית בעיצוב ההכרעות הפוליטיות והכלכליות היסודיות ובעלות החשיבות הכלל ארצית. אין למעשה אפשרות לקבוע בדיוק את גודלה המספרי של צמרת זאת, שהרי אף לשם הערכה מקורבת יש לערוך מחקרים באותו תחום שעליו מוטל טאבו מוחלט. אולם מבחינתנו נודעת חשיבות ענקית לאו דווקא להכרת היקפה ואירגונה הפנימי של הביורוקרטיה, כי אם להבנת תפקידה בחברה ובתהליך הייצור החברתי.

בעוד שחברי המפלגה הפשוטים שרויים במצב של דיסאורגניזאציה בכל מה שנוגע לאפשרות של ניסיון השפעה על הכרעותיה של הביורוקרטיה, הרי לעומת זאת מאורגנים הם היטב במסגרת המשמעת המפלגתית למען ביצוע המשימות שמטילה עליהם אותה צמרת. כל מי שמתנגד לה מוצא מן המפלגה ומכאן ואילך אין הרשות בידו להתארגן; כלומר גם לפעול אינו יכול. לפיכך המפלגה, אשר בפיסגת ההיירארכיה שלה היא-היא הביורוקרטיה המאורגנת, מהווה בדרג התחתון אמצעי לשם דיסאורגניזאציה של כל ניסיון התנגדות ושל כל יוזמה העשויה לצאת מקרב מעמד הפועלים להפעלת השפעה על השלטון. עם זאת מארגנת היא את מעמד הפועלים ואת שאר שכבות החברה תוך כריעת ברך בפני הביורוקרטיה. תפקיד זה עצמו ממלאים גם יתר האירגונים החברתיים המונהגים על ידי המפלגה, ובכללם האיגודים המקצועיים. איגודים אלה, אשר הם האירגונים המסורתיים של מעמד הפועלים לשם הגנתו העצמית בתחום הכלכלי, כפופים אצלנו לכוח הפוליטי המאורגן היחיד, כלומר למפלגה, והפכו למכשיר פאסיבי ושפל-ברך בידי הביורוקרטיה, דהיינו בידי השלטון הפוליטי והכלכלי של המדינה. ממעמד הפועלים נשללו כל אירגון משלו, פרוגרמה משלו ואמצעים משלו לשם הגנתו העצמית.

כך מחזיקה איפוא הביורוקרטיה במכלול השלטון המדיני והכלכלי ושוללת ממעמד הפועלים לא רק את השלטון ואת הפיקוח, כי אם גם את האמצעים להגנה עצמית.

עם זאת מתיימרים מנהיגי הביורוקרטיה להיות נציגי האינטרסים של מעמד הפועלים. אך אם ברצוננו לשפוט את המשטר לא לפי מה שמצהירים מנהיגיו אלא לפי העובדות כפי שהן, הרי שעלינו לנתח את טיבה המעמדי של הביורוקרטיה. עצם העובדה שבידיה נתון השלטון, אין די בה לקבוע מראש את אופיה המעמדי ואינה מסבירה אופי זה די הצורך. מבחינה זו הגורם הקובע הוא יחסי הייצור. ובכן מוטל עלינו לבחון את מערכת הייצור ואת היחסים הנקשרים בה בין מעמד הפועלים, שהוא היוצר הבסיסי של ההכנסה הלאומית, לבין הביורוקרטיה הפוליטית אשר בידיה נתונים אמצעי הייצור.

יאצק קורון וקארול מודזלבסקי

[פרסם לראשונה בעברית ב"מצפן" מס' 42, יוני 1968 - אל הטקסט המלא]

כל הכבוד לסטודנטים בפולין!

[מתוך "מצפן" מס' 41, מאי 1968]

ביום חמישי, 28 במארס, ערך תא גח"ל באוניברסיטת ירושלים "עצרת סולידאריות" עם הסטודנטים בפולין. חברי ואוהדי האירגון הסוציאליסטי הישראלי באוניברסיטה הפיצו כרוז (המובא כאן), בו מובעת תמיכה בסטודנטים הפולניים. הכרוז מוקיע את צביעות מארגני העצרת. בזמן העצרת התרכזו רוב הנוכחים סביב אנשי "מצפן", אשר הסבירו את עמדתם לא רק על נושא העצרת אלא גם על עניינים פוליטיים אחרים. ויכוחים ערים התנהלו במשך שעות אחדות. כדבר המאפיין את כוונת עורכי העצרת נציין, כי אחת הכרזות שהם נשאו קראה: "יהודי פולין – למדינת היהודים!". כתגובה על כך, קרא לעברם ד"ר [משה] מחובר: "זו בדיוק סיסמתם של האנטישמים בפולין!" הוא הסביר כי המאבק נגד האנטישמיות מחייב תמיכה בזכותם של היהודים לחיות בפולין וליהנות מכל הזכויות שם, ואילו הקריאה ליציאתם משם מראה על שיתוף נקודת המוצא של האנטישמיות והציונות. בעקבות זה קרא אחד מנואמי גח"ל: "אנו מתנגדים למאסר סטודנטים ולפיטורי פרופסורים בפולין… לא ניתן לאנשי 'מצפן' לפוצץ את העצרת; וחבל שלא עושים כאן כמו בפולין ולא זורקים את ד"ר מחובר מן האוניברסיטה".

[וזה נוסח הכרוז:]

כל הכבוד לסטודנטים בפולין!

היסוד הרעיוני למרד הסטודנטים בפולין הונח במכתב הגלוי והמפורסם של מנהיגי הסטודנטים יאצק קורון וקארול מודזלבסקי, אשר נידונו על ידי בית-משפט פולני למאסר על פרסום מכתבם זה.

במכתבם הם קוראים למאבק למען מיגור הדיקטטורה הביורוקרטית ולמען הקמת משטר סוציאליסטי אמיתי, דמוקרטיה פועלית המושתתת על חזונם של מרכס ולנין.

אשר למשמעותה הבינלאומית של המהפכה האנטי-ביורוקרטית, הם קובעים: –

המהפכה האנטי-ביורוקרטית היא עניינה של התנועה המהפכנית הבינלאומית ושל כל המהפכה הקולוניאלית – באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית. היא מהווה חלק מהתנועה המהפכנית העולמית.

בעל-בריתנו נגד הטנקים הסובייטים הוא מעמד הפועלים הרוסי, האוקראיני, ההונגרי והצ'כי. בעל-בריתנו נגד הלחץ והאיומים של האימפריאליזם הוא מעמד הפועלים שבארצות המערביות התעשייתיות והתנועה המהפכנית הגואה בארצות התת-מפותחות. מול הקנוניה בין הביורוקרטיה הבינלאומית לבין הבורגנות האימפריאליסטית הבינלאומית, אנו מעלים את הסיסמה ההיסטורית של המאבק המעמדי הפרולטארי: "פועלי כל הארצות, התאחדו!"

הניסיון של חוגי הימין, של אנשי גח"ל ודומיהם, "להתלבש" על מאבק הסטודנטים בפולין ולהתייצב בפוזה של "סולידאריות" איתו – הוא מעשה של חוצפה, גניבת-דעת ובורות. מנהיגי הסטודנטים בפולין נתנו מראש את תשובתם על ניסיון זה: –

האימפריאליזם המערבי ישתדל להפיק תועלת מהמהפכה שלנו וינסה להחליף את הדיקטטורה הביורוקרטית בדיקטטורה של המונופולים הקפיטליסטיים – ולזאת אי-אפשר לקרוא התקדמות…

אנשי הימין, תומכי הקפיטליזם, נושאי חיידק השוביניזם! הסטודנטים הפולניים בזים לכם לא פחות מכפי שהם בזים לשליטים הביורוקרטיים הנושאים את שם הסוציאליזם לשווא.

אנו, אנשי האירגון הסוציאליסטי הישראלי, מושיטים יד-אחים לחברינו בפולין, הסטודנטים והפועלים הלוחמים נגד הניוון הביורוקרטי, בעד דמוקרטיה פועלית, בעד הסוציאליזם.

אנו, הנאבקים נגד הציונות כמו נגד כל שוביניזם, כמו נגד כל זרם פוליטי המשולב במערך הריאקציה הבינלאומית, מביעים את שאט נפשנו מן האנטישמיות המבחילה שאותה מעוררים ומנצלים לצרכיהם הביורוקרטים הסטאליניסטיים המושלים בפולין.

לסטאליניסטים אלה אנו אומרים: ניסיונכם להעמיד פנים של מאבק נגד הציונות הוא גניבת-דעת שפלה. האנטישמיות שאתם מפיצים היא-היא המעודדת את הציונות ומשרתת אותה שירות יעיל.

  • הבוז לשוביניזם בישראל ובפולין!
  • הבוז לאנטישמיות!
  • יחי המאבק נגד הקפיטליזם ונגד הביורוקרטיה הסטאליניסטית!
  • תחי המהפכה העולמית!
  • יחי הסוציאליזם!
תא הסטודנטים של האירגון הסוציאליסטי הישראלי (מצפן)
 
‏‏ הפגנת "מצפן" מול משרדי רק"ח בתל אביב, 25 באוגוסט 1980 (מימין: דב ש"ס, אבי גלזרמן, האשם דיאב). עם פועלי פולין נגד עריצות המפלגה

סולידאריות עם פועלי פולין

[מאמר מערכת "מצפן", גיליון 89, חורף 1980/81]

 צחוק הגורל. לאחר שירוחם משל וחבריו בהנהגת ההסתדרות הביעו את תמיכתם במאבק הפועלים הפולניים, התברר שהמפלגה העקבית היחידה המיוצגת במוסדות ההסתדרות היא המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח): היא התנגדה להקמת איגודים מקצועיים עצמאיים ולוחמים בפולין; היא התנגדה ומתנגדת להקמת איגודים מקצועיים עצמאיים ולוחמים גם בישראל.

לא רק בארצות מזרח-אירופה אין לפועלים שליטה על האיגודים המקצועיים, לא רק בפולין ממלאים האיגודים המקצועיים הרשמיים את הוראות המפלגה השלטת. לא רק בפולין אפשר היה לדבר על מצב, שבו למעשה אין כלל איגודים מקצועיים, אלא רק מוסד ציבורי המתכנה בשם זה.

זהו מצב ידוע כמעט בכל הארצות באזורנו, כולל ישראל. ולכן, למרות שפועלי פולין נאבקים בתנאים שונים ותחת משטר חברתי אחר, יש למאבקם משמעות לא רק לגבי העתיד הפוליטי והחברתי של ארצם, אלא גם לגבי מה שקורה באזורנו: בישראל ובמצרים, בתוניסיה ובסעודיה, בסוריה ובכוויית.

משום כך, כשבאנו להפגין מול משרדי הוועד המרכזי של רק"ח בתל אביב לאות סולידאריות עם פועלי פולין, באנו להפגין גם את אמונתנו כי מה שטוב לפועלי פולין טוב גם לפועלים בישראל, טוב גם לפועלים באזורנו.

*     *     *

"במקום לשאוב השראה מן הצרכים החדשים של הפרולטריון, נשלטה מדיניותו על ידי החשש מחזרת הקפיטליזם". כך כתב קומוניסט אופוזיציונר בשנות ה-30 על אחד ממנהיגי האופוזיציה השמאלית במפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות1. משפט זה יכול היה להיכתב על קומוניסטים וסוציאליסטים רבים, כולל כאלה המתקראים "מהפכנים"; הוא יכול היה להיכתב לפני שלושים שנה, לפני עשרים שנה ולפני עשר שנים. הוא יכול היה להיכתב גם היום.

מרוב דאגה מפני חזרת הקפיטליזם מתייצבים אנשי שמאל רבים, למעשה, לימין המשטר הביורוקראטי בברית המועצות ובמזרח-אירופה ונגד הפועלים. החשש מחזרת הקפיטליזם משמש להם כסות, שמאחוריה הם נותנים את תמיכתם בדיעבד לכל מעשה נבלה שמבצע המשטר הביורוקראטי. וכדי להצדיק עמדה מוזרה זו הם מחפשים מחדלים, טעויות וחסרונות, לא אצלם כי אם אצל הפועלים הנרבקים על זכויותיהם. הם מתחילים להאשים את הפועלים שהם "דתיים", שהם "לאומנים", שהם "אנטי-סוציאליסטיים".

ידוע שתחושות דתיות, לאומיות ואפילו אנטי-סוציאליסטיות רווחות בקרב הפועלים בפולין. אולם, אם המשטר המדכא אותם ומנצלם מתגדר בנוצות ה"סוציאליזם עלי-אדמות", אולי מבטא ה"אנטי-סוציאליזם" שלהם את התנגדותם למשטר, ולא את התנגדותם לסוציאליזם? וכאשר מתייצבים רוב הקומוניסטים בעולם לצידו של המשטר הביורוקראטי ונגד הפועלים, מדוע יחפשו האחרונים השראה (או אשליה) אצל מתנגדיהם? ואולי, אם יעמדו הקומוניסטים בעולם לצד הפועלים, לשם שינוי, במקום להאשימם על תודעתם המסולפת, אולי אז יהיו הפועלים פתוחים פחות להשפעות דתיות? ואולי, אם יעמדו הקומוניסטים בעולם לצד הפועלים הפולניים בהתנגדותם הצודקת למעורבות הסובייטית בענייניה הפנימיים של ארצם, אולי אז יהיו הם מושפעים פחות מן הרעיונות הלאומיים?

מערכת "מצפן"
‏‏ הפגנת "מצפן" מול משרדי רק"ח בתל אביב, 25 באוגוסט 1980. אין סוציאליזם בלי דמוקרטיה
 

כל השלטון לפועלים!

נוסח הכרוז שחולק בעת הפגנת חברי "מצפן" מול משרדי הוועד המרכזי של רק"ח בתל אביב, לאות סולידאריות עם פועלי פולין, ב-25 באוגוסט 1980.

באין נציגות רשמית של ממשלת פולין בישראל, מפגינים אנו את הסולידאריות שלנו עם המוני הפועלים הפולנים מול משרדי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), שכן ראשי המפלגה ומנהיגיה בחרו – מרצון חופשי ובהכרה מלאה – להגן ללא סייג על המעמדות השליטים בארצות הגוש המזרחי; כל זאת, כמובן, בשם הסוציאליזם, כשהם נושאים בידיהם את הדגל האדום.

הכת השלטת בפולין, בהנהגת אדווארד גייראק, נעתרה מייד לתביעות הכלכליות של הפועלים השובתים, והודיעה על הסכמתה להגדיל את השכר. אולם  שאר התביעות – אלה הקרויות "פוליטיות" – נדחו בתוקף, כתביעות המסכנות את המשטר. הכת השלטת העלתה את הגירה הרגילה מזה עשרות בשנים: "אנרכיסטים" ו"יסודות אנטי-סוציאליים" מעוררים ומסיתים את הפועלים. אנו למודי ניסיון בכגון אלה.

מחר-מחרתיים יגלו שופרות התעמולה של שליטי פולין וברית המועצות, כי ה"אנרכיסטים" ושותפיהם אינם אלא "סוכני האימפריאליזם", השואפים לכונן מחדש את משטר הניצול הישן. או-אז יצדיקו חסידי הביורוקראטיה הסובייטית, ובתוכם, כמובן, ראשי רק"ח, כל אקט של דיכוי ברוטאלי, כולל פלישה של צבאות ברית-וארשה לתחומי פולין, כדי להטביע בדם את המאבק הגואה (ראו מזרח-גרמניה 1953; הונגריה 1956 וצ'כוסלובקיה 1968).

*     *     *

תביעות הפועלים הפולנים – לזכות השביתה, לבחירות חופשיות, לביטול הצנזורה, לחופש הדיבור וההתארגנות, לשחרור כל האסירים הפוליטיים ולביטול זכויות-היתר של אנשי השלטון – אינן "תכסיס אימפריאליסטי". אלה הן תביעות אלמנטאריות, שהוכרו להלכה – אם כי לא תמיד ולא בכל מקום למעשה – על ידי המשטרים הבורגניים-דמוקרטיים.

אנו, הנאבקים למען הסוציאליזם תחת הדגל האדום ולאור סיסמתם של מארכס ואנגלס "פועלי כל הארצות, התאחדו!", קוראים לקומוניסטים להצטרף אלינו בהבעת תמיכה ובהפגנת סולידאריות עם הפועלים בפולין.

הסוציאליזם לא בא לעולם כדי לכרסם בזכויות הדמוקרטיות שנושא בחובו הקפיטליזם ולהמירו בשלטון המפלגה (בה"א הידיעה). הוא גם לא בא לבשר להמוני המנוצלים בכל אתר ואתר על הולדתו של משטר ניצול מטיפוס חדש, כמו זה השורר, למשל, בפולין. הוא בא כדי למגר את משטרי הניצול והדיכוי ולהמיר את כל המשטרים החברתיים-מדיניים הקיימים בחברת-שפע לא-מעמדית של אנשים חופשיים, המנהלים באופן קולקטיבי ומודע את תהליך חייהם החברתיים, יוצרים ומנכסים במשותף את השפע החברתי.

*     *     *

בהפגיננו כאן היום, תורמים אנו את תרומתנו לטיהורו של הדגל האדום מן הרפש שדבק בו בעשרות השנים האחרונות על ידי סטאלין והסטאליניסטים ויורשיהם-ממשיכיהם הזוטרים.

ולראשי רק"ח אנו אומרים: הצדקתכם את דיכוי הפועלים בפולין משרתת את אויבי הסוציאליזם ומחבלת, בין השאר, גם במאבק שבו מצויים אנו בחזית אחת עימכם: נגד הכיבוש ונגד הדיכוי של בני  העם הערבי-הפלסטיני; נגד הניצול המעמדי והאפליה העדתית; נגד הציונות, נגד האימפריאליזם ונגד המעמדות השליטים בעולם הערבי.

האירגון הסוציאליסטי הישראלי בישראל – מצפן המרכז

 

[הפרק הקודם: לקראת ניהול עצמי] [הפרק הבא: מאחורי הכותרות]

 

  1. לקוח מספרו של אנטה סיליגה, "החידה הרוסית". המחבר, שהיה חבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית בשנות העשרים, נשלח למוסקבה ללמוד והצטרף שם לאופוזיציה השמאלית. הוא נאסר ב-1930 ובילה שלוש שנים בכלא ושנתיים וחצי בגלות בסיביר, לפני שהורשה לעזוב את ברית המועצות. הפסוק הנ"ל נכתב על מדיניותו של כריסטיאן ראקובסקי, ממנהיגי האופוזיציה הטרוצקיסטית בברית המועצות באותו זמן.