בחודש יולי 1980 פרץ בפולין גל של שביתות, אשר תוך כמה חודשים שינו לגמרי את מראה המשטר הפולני. למרות התנגדות המפלגה הקומוניסטית השלטת ובעלי-בריתה מעבר לגבולות המדינה, הקימו הפועלים הפולנים איגוד מקצועי אדיר, המונה יותר מעשרה מיליוני חברים – רובו המכריע של מעמד הפועלים הפולני. הפועלים הפולנים השיגו, מלבד הישגים כלכליים מרשימים, גם את הזכות לשבות, את הזכות להתאגד באיגודים-מקצועיים עצמאיים המנוהלים ניהול עצמי, את הזכות לפרסם ביטאונים וכתבי-עת ללא פיקוח ממשלתי, את הזכות להשמיע את דברם בכלי התקשורת הממלכתיים. הם השיגו שבוע עבודה בן חמישה ימים (40 שעות) ואת שחרורם של רוב האסירים הפוליטיים. הם סייעו לסטודנטים ולאיכרים במאבקם המוצלח להכרה באיגודים עצמאיים משלהם. הם הכריחו את המפלגה הקומוניסטית לחולל שינויים בהנהגתה. יתרה מזאת: חברי המפלגה שביניהם אילצו את הנהגת המפלגה להסכים לבחירת הנציגים לוועידה בבחירות דמוקרטיות חשאיות, דבר ללא תקדים במסורת של המפלגות הקומוניסטיות הפרו-סובייטיות.
כל מי שהיה מעורב ישירות במאבק, ומי שעקב אחריו מן הצד – באהדה או באיבה – ידע גם ידע כי מה שקורה בפולין עדיין לא קרה, לא בפולין ולא בשום ארץ אחרת ב"גוש המזרחי". ואם היו כבר התחלות דומות בארץ מזרח-אירופית כלשהי, הסתיים הדבר בפלישה של צבאות ברית-וארשה, כמו שקרה במזרח-גרמניה ב-1953, בהונגריה ב-1956 ובצ'כוסלובקיה ב-1968. חרב ההתערבות של ברית המועצות היתה ועודנה תלויה מעל ראשי הפולנים, ומי כמוהם יודע זאת.
ובכל זאת, שנה עברה מאז ראשית השביתות, וברית המועצות עדיין מהססת להתערב בכוח צבאי. למה? האם מוכנים שליטי הקרמלין להשלים עם הרפורמות שכבר נעשו בפולין? או שיש משהו שמרתיע אותם מהתערבות צבאית?
אין ספק שברז'נייב וחבריו אינם מרוצים ממה שקורה בפולין. והם אומרים זאת בגלוי, כשקהל חסידיהם במזרח ובמערב מחרה-מחזיק אחריהם בהצהרות דומות. אין ספק גם, שבתחילה הם נמנעו מהתערבות ישירה משום שקיוו שהנהגת המפלגה הפולנית "תשתלט על המצב" בעצמה. וכשהתברר להם שהמצב אינו בדיוק כזה, ושהנהגת המפלגה הקומוניסטית הפולנית היתה מוכנה ללכת מרחק רב לקראת תביעות הפועלים, או אז גילו המנהיגים הסובייטיים כי פלישה לפולין לא תהיה עניין קל או קצר.
ראש ממשלת פולין, הגנרל וויצך ירוזלסקי
מה שהרתיע אותם לא היה כוחו של הצבא הפולני הסדיר, וגם לא מספר הטנקים, הצוללות, מטוסי-הקרב או הטילים שיש ברשותו (אם כי נאמנותם המוטלת בספק של המוני החיילים הפולנים היתה גורם שהם לא יכלו להתעלם ממנו). מה שהרתיע את שליטי ברית המועצות היתה העובדה שמולם התייצב מעמד-פועלים אדיר, מאורגן, ממושמע, היודע על מה ולמה הוא נאבק. ואם למדו "קומוניסטים" אלה משהו מן המסורת המהפכנית הסוציאליסטית, הרי הם יודעים בוודאי שכוחו של מעמד הפועלים המאורגן גדול לאין-שיעור יותר מאשר כוחם של לוחמי הגרילה האפגניים, למשל, שממשיכים להטריד את חיילי ברית המועצות בהרי אפגניסטן.
אך לא רק מעמד הפועלים עתיד להתייצב נגד פלישה סובייטית. למעשה, העם הפולני כולו מאוחד בהתנגדותו למעורבות כזאת: איכרים וסטודנטים, אינטלקטואלים ואנשי-דת ואפילו מרבית חברי המפלגה הקומוניסטית הפולנית, כולל חלק נכבד ממנהיגיה.
המפלגה הקומוניסטית הפולנית הכירה בצדקת תביעותיהם של הפועלים, הכירה בחוקיות האיגוד המקצועי שלהם (סולידאריות), והטילה על עצמה את האשמה למצב הכלכלי המעורער שבו נתונה המדינה. דבר זה מקשה מאוד על מערכת התעמולה של ברית המועצות וקהל גרוריה. מי שמתקיף את הישגי סולידאריות כפוגעים ב"יסודות הסוציאליזם", מאשים בהכרח גם את המפלגה הקומוניסטית הפולנית על שהיא מעיזה להרשות "פגיעה" כזאת. ובהיעדר מפלגה קומוניסטית "נאמנה" להישען עליה, על מה יוכל השלטון הרוסי בפולין להסתמך בעתיד?
מפקדי צבאות ברית-וארשה צופים בתמרונים משותפים: חזרה כללית לפלישה?
שליטי ברית המועצות יודעים גם, שפלישתם לפולין תגבש נגדם מחנה מלוכד של מעמד הפועלים בכל הארצות הקפיטליסטיות, על מפלגותיו הסוציאליסטיות ואף הקומוניסטיות. על אחת כמה וכמה יתייצבו נגדם גם הקבוצות והמפלגות הסוציאליסטיות המהפכניות, שכבר מזמן פסקו לראות בברית המועצות דוגמא למשטר סוציאליסטי.
מול כל אלה עתידים שליטי ברית המועצות לזכות בבעלי-ברית מפוקפקים: הלוא אלה כל המשטרים בארצות הקפיטליסטיות המתועשות ובארצות העולם השלישי, החוששים בעצמם מפני התארגנות הפועלים "שלהם" במתכונת סולידאריות הפולנית.
אולם, דווקא העובדה שפועלי פולין אינם יכולים לצפות לסיוע ממשי מצד איזושהי מדינה בעולם, מוכיחה עד כמה גדול כוח ההרתעה של מעמד הפועלים הפולני: שנה לאחר הקמת סולידאריות, וצבאות ברית-וארשה עדיין נרתעים מפלישה. וזאת בשעה שהכל מעריכים, כי ככל שחולף הזמן רק מתחזקת עמדתה של סולידאריות, כשהעם הפולני כולו הולך ומתגבש סביבה. וככל שעובר הזמן, גדלים הסיכויים לכך שהפועלים בארצות אחרות במזרח-אירופה ילכו בדרכם של אחיהם הפולנים, ויסחבו את השטיח מתחת לרגלי ברז'נייב וגרוריו.
האם אפשר לראות את המאבק כפולין בשחור-לבן, או שהמצב מורכב קצת יותר? מהו מעמדה של הדת הקתולית בכל אלה? האם אין אמת בטענה המושמעת מצד חוגים ימניים במערב, כמו גם מצד קומוניסטים פרו-סובייטיים, כאילו כל ההתקוממות הפולנית היא בבחינת התעוררות דתית-לאומית? האם לא יתכן שבעניין פולין, כמו באיראן לפניה, יתמכו אנשי השמאל בתנועה שנראית מתקדמת, ויגלו אחר כך שהם תמכו למעשה בהעלאת תנועה דתית ריאקציונית לשלטון?
יש אמנם דמיון-מה בין הדוגמא האיראנית לבין זו הפולנית. בשתי הארצות קמה תנועה עממית נגד משטר דיקטטורי, אשר דיכא כל ביטוי של אופוזיציה והיה מוכן להתייחס בסובלנות רק לאופוזיציה הדתית. גם באיראן של השאה, כמו בפולין עד לפני שנה, היו מקומות הכינוס הדתיים – המסגדים שם והכנסיות כאן – המקומות היחידים שבהם יכלו מתנגדי המשטר להתכנס, לשוחח, להחליף אינפורמציה ולהתווכח, כמעט ללא הפרעה. דבר זה חיזק, ללא ספק, את המוסדות הדתיים, והעניק להם פרסטיז'ה אף בקרב חוגים חילוניים.
הדת – המוסלמית-שיעית באיראן והנוצרית-קתולית בפולין – היוותה בעיני אנשים רבים מעין מחסום בפני המעורבות הזרה בענייני ארצם, ובפני הפגיעה בעצמאותה. ובשתי הארצות היוותה הדת, ועדיין מהווה – כפי שמתברר מדי יום ביומו – תשובה מסולפת ומעוותת לאתגרים שבפניהם ניצבת החברה.
בכך, כנראה, מסתיים הדמיון שבין איראן לבין פולין.
באיראן עמדו כוהני-הדת בראש המאבק העממי נגד השאה. מעמד הפועלים האיראני, הקטן יחסית במספרו, נטל חלק במאבק, אך מילא לכל הדעות תפקיד מסייע בלבד. פועלי איראן לא עמדו בראש המאבק ולא הנהיגו אותו, והמאבק גם לא נוהל שם על אינטרסים ישירים של הפועלים. עובדה: מרבית הישגיהם מתקופת המאבק בשאה בוטלו במהרה לאחר עליית ח'ומייני לשלטון. הוועדים המהפכניים שלהם, שכבר החלו לנהל כמה מפעלים ובתי-חרושת, הוחלפו על-ידי נציגים ממונים מטעם השלטון החדש.
בפולין נוהל המאבק מלכתחילה, ובעיקר, על ידי המוני הפועלים. זה מסמל אולי גם את האופי החברתי השונה בשתי הארצות: איראן, ארץ קפיטליסטית לא-מפותחת וחקלאית ברובה, ופולין, ארץ תעשייתית מפותחת (בעלת כושר ייצור תעשייתי העשירי במניין בעולם!) תחת משטר ביורוקרטי שהלאים את כל המגזר התעשייתי. מלבד הפועלים, הרי כל יתר חלקי העם הפולני הנוטלים חלק במאבק הם בבחינת בעלי-ברית של הפועלים, אך בשום פנים אינם קובעים את אופי המאבק או את קצבו. בניגוד לאיראן, רוב הפועלים הפולנים – כולל בעלי האמונה הדתית שבהם – אינם מוכנים לציית ציות עיוור לכוהני הדת. הניסיונות החוזרים ונשנים של הכנסייה להביא למיתון מאבק הפועלים, להביאם לפשרה מוקדמת עם השלטונות, לא הצליחו. הפועלים הראו כי האינטרסים המעמדיים שלהם עומדים מעל הכל, אפילו מעל ההנחיות בשם האלוהים, והכנסייה (ברוב חוכמתה) השכילה לתמרן את עצמה ולא להגיע לכלל עימות ישיר עם הפועלים. מה שברור הוא, שבפולין הכנסייה הולכת אחרי הפועלים, ולא להיפך.
ובכל זאת, כיצד אפשר להסביר את העובדה שבארץ תעשייתית מפותחת, לאחר יותר מ-35 שנים של שלטון קומוניסטי "אתיאיסטי", יוצאים הפועלים למאבק כשהם מצוידים דווקא בצלב?
עובדה זו, שמיליוני פולנים ממשיכים לראות בכנסייה, ובדת שהיא מייצגת, ביטוי אמיתי של שאיפותיהם הרוחניות, מוכיחה יותר מכל דבר אחד את כשלונה הגדול של המפלגה הקומוניסטית הפולנית. אם מישהו אחראי לתפוצת התודעה הדתית בקרב הפולנים, הרי אלה מנהיגי המפלגה הזאת, אשר לא השכילו (ואולי גם לא רצו) לספק להמונים אלטרנטיבה ממשית לדת ולכנסיה. עם זאת יש לזכור, שעד לפני שנים לא רבות, הרבה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, היתה פולין עדיין ארץ חקלאית. רבים מפועלי התעשייה הפולנים שומרים עדיין על קשר, משפחתי או חברתי, עם כפרי מוצאם, ועם התרבות הכפרית שבה ממלאת הדת מקום חשוב.
דבר אחד ברור מעל לכל ספק: ההמונים בפולין היו חדורים אמונה דתית גם לפני הקמת סולידאריות. בעקבות מאבקי הפועלים הגיעו הרגשות הללו לכלל ביטוי פומבי לגיטימי, ולא עוד הוסתרו מתחת לשטיח התעמולה המזויפת של המשטר. הוכחה לכך אפשר היה לראות כאשר, עוד לפני פרוץ גל השביתות, הירשו מנהיגי פולין לאפיפיור (הפולני) לבקר בארצם: מאות אלפי הפולנים, ובהם חברי מפלגה לא מעטים, שיצאו לקבל את פני האפיפיור בהתלהבות בלתי מוסתרת, הפגינו בגלוי את אמונתם. העולם בכלל, ופולין בפרט, לא היו צריכים להמתין לסולידאריות כדי לגלות אמת עירומה זאת.
אבל האמונה הדתית בפולין אינה רק דתית. הרי הדת הקתולית והלאומיות הפולנית קשורות זו בזו קשר הדוק. הלא כן?
אכן, הכנסיה, והדת הקתולית, מסמלות בעיני רוב הפולנים משהו שהוא יותר מאשר אמונה דתית. הכנסיה הקתולית מהווה בעיני פולנים רבים ביטוי של המסורת הלאומית הפולנית, ביטוי של העצמאות הפולנית נגד כל אויביה במאות השנים האחרונות. בעוד שלטון המפלגה הקומוניסטית נראה בעיני ההמונים, ובצדק, כמשרת של אינטרסים מעצמתיים זרים, וכיושב על כידוני צבא זר, היוותה הכנסיה מוקד של התנגדות להשתלטות המלאה של אינטרסים אלה.
יו"ר המפלגה הקומוניסטית הפולנית, סטאניסלאב קאניה
אולם, לכנסיה הקתולית בפולין, כמו גם למפלגה הקומוניסטית בפולין, יש גם שיקולים בינלאומיים, לא-פולניים, להתחשב בהם. המפלגה הקומוניסטית ניסתה כמה שנים להיאבק נגד השפעת הכנסיה בפולין, ומשנכשלה העדיפה לבוא לכלל פשרה עימה. במסגרתה של פשרה זו זכתה הכנסיה להיות מוסד נסבל במדינה, ובתמורה היה עליה לתמוך במשטר, או לפחות לא לתקוף אותו. היה עליה לדאוג לכך שהאופוזיציה למשטר לא תעלה על פסים "קיצוניים", ושתישאר במסגרת של "ביקורת קונסטרוקטיבית". תמורת כל השירותים הללו יכול היה המשטר הפולני להבטיח לכנסיה דבר-מה נוסף, שהיה חשוב בעיניה חשיבות עליונה. שיפור יחסי הכנסיה-מדינה בפולין יכול היה להוות גם פריצת דדך לשיפור היחסים בין הכנסיה לבין מדינות אחרות במזרח-אירופה שהן בעלות אוכלוסיה קתולית גדולה (הונגריה, צ'כוסלובקיה).
אם המפלגה הקומוניסטית הפולנית היתה מוכנה לפשרה כזאת בנושא הדת, למה בעצם היא ממשיכה לדבוק, לפחות כלפי חוץ, באידיאולוגיה המארכסיסטית המהפכנית? בשביל מה היא צריכה את כל הסיסמאות הללו, על "סוציאליזם" ועל "סולידאריות פרולטארית"?
אנשי שמאל נהגו להסביר, כי המשטרים בברית המועצות ובמזרח אירופה הם תוצאה – ישירה או עקיפה – של המהפכה הסוציאליסטית הרוסית. מאחר שהמשטרים הללו פסקו להיות "פועליים", והפכו למשטרי דיכוי, הרי הם נזקקו לאיזושהי הצדקה לקיומם. האידיאולוגיה המרכסיסטית-כביכול מהווה עבורם הצדקה כזאת. ללא הכסות האידיאולוגית הזאת, היה שלטונם מצטייר כשלטון כפייה דכאני, חסר הצדקה, ודבר זה היה מעודד בתורו את ההמונים להתקוממות נגדו. הסבר זה אולי תורם להבהיר, מדוע לא נטשו שליטי ברית המועצות את התיאוריה המהפכנית לאחר שדיכאו את שלטון מועצות הפועלים ברוסיה והחליפוהו בשלטון הביורוקרטיה המפלגתית. אך אין הסבר זה מבהיר, מדוע הם שומרים על התיאוריה הזאת עד היום. הדי ברור לכל כי היום אין כמעט אדם במזרח אירופה אשר חושב שהמשטרים שם הם משטרי דמוקרטיה פועלית, תהיה אשר תהיה הכסות האידיאולוגית שהמשטרים האלה לובשים. לתושבים שם ברור בתכלית הצידוק היחיד של השלטון: הכוח.
מצד שני, האידיאולוגיה של המשטרים במזרח אירופה אינה, בשום פנים ואופן, התיאוריה הסוציאליסטית המהפכנית של המארכסיזם. הם הפכו את התיאוריה הזאת, מכלי לביטול כל משטרי הניצול והדיכוי, לכלי לשימורו של משטר ניצול ודיכוי מסוג חדש. לצורך זה הם עיוותו את התיאוריה עד לבלי הכר. כל מה שנשאר מן התיאוריה המקורית של המארכסיזם הוא רק אוסף של סיסמאות, שמובנן היום הפוך לגמרי מאשר היה בתחילה. כשהם אומרים "סולידאריות פרולטארית" הם מתכוונים לנאמנות עיוורת לברית המועצות. כשהם אומרים "שלטון מעמד הפועלים" הם מתכוונים לשלטון הביורוקרטים של המפלגה הקומוניסטית. כשהם מדברים על "המהפכה הסוציאליסטית" שקרתה בפולין, למשל, הם מתכוונים לכיבוש פולין על ידי צבאות ברית המועצות. כשהם אומרים "דמוקרטיה עממית" הם מתכוונים לדיקטטורה אנטי-עממית. וכשהם מדברים על "מלחמת מעמדות" הם מתכוונים למאבק הבין-מעצמתי על ההגמוניה בעולם.
אז מהו, אם כן, תפקידה האמיתי של האידיאולוגיה הכביכול-סוציאליסטית בשירות המשטר?
במאמר שהתפרסם בחודש מארס 1981, בכתב העת London Review of Books, כתב גולה פולני ושמו מיכאל שקולני כי "אין זה מקרה כלל, שבילבול מושגים זה דוחק הצידה דווקא את הרעיונות של המארכסיזם ואת כל המסורת הסוציאליסטית. זהו התפקיד הראשון במעלה של האידיאולוגיה בחברת הקולקטיביזם הממלכתי: הרמאות האינטלקטואלית העצומה של המעמד השליט מצליחה באמצעותה לנתק את האוכלוסייה כולה מהמקור היחיד של רעיונות, המייצג איום פוטנציאלי רציני לסדר החברתי הקיים". ואכן, אם השלטון המדכא נוטל לעצמו מונופול על התיאוריה הסוציאליסטית, קשה לצפות מן המנוצלים והמדוכאים שיחפשו את הדרך לביטול הניצול והדיכוי דווקא באידיאולוגיה של שליטיהם. לנו אין ספק, שהתשובות לבעיות הניצבות בפני הפועלים בפולין נמצאות בתיאוריה הסוציאליסטית המהפכנית: אך בגלל השימוש הציני שעושה המשטר בפולין בתיאוריה הזאת, פנו המוני הפולנים לחפש להם תשובות באידיאולוגיות מסורתיות – אחת דתית ואחת לאומית – שתשובותיהן לבעיות העכשוויות של הפולנים עלולות להוביל אותם למבוי סתום, ולמצב של נחיתות רעיונית לעומת המשטר.
אולי נכון הסבר זה ביחס להמוני הפועלים והאיכרים, אשר מתקשים להבחין בהבדל בין השימוש שעושה השלטון באידיאולוגיה הסוציאליסטית לבין העקרונות המקוריים של הסוציאליזם. אך מה ביחס לאינטלקטואלים? האם גם הם נפלו בפח הזה?
אותו מיכאל שקולני, שהזכרנו למעלה, מתייחס גם לשאלה זו. הוא טוען שישנה גם סיבה יסודית אחרת, מדוע דוחים מרבית האופוזיציונרים במזרח אירופה את המארכסיזם. לדבריו, קיימת הנחה מארכסיסטית אורתודוכסית, בה מחזיקים לא רק שליטי מזרח אירופה ותומכיהם במפלגות הקומוניסטיות במערב, אלא גם הרבה זרמים סוציאליסטיים עצמאיים. לפי הנחה זו, לאחר ביטול הקפיטליזם בארץ כלשהי, יכול לבוא רק משטר סוציאליסטי, או חברה המתפתחת לקראת משטר סוציאליסטי. ומאחר שבמזרח אירופה בוטל הקפיטליזם, הרי המסקנה לפי הגישה הנ"ל היא, כאילו קיים שם משטר סוציאליסטי.
רבים במזרח אירופה שותפים לניתוח הזה, אך הם רואים דווקא בצדדים ה"סוציאליסטיים" של משטריהם את המקור לדיכוי שלהם. מכאן, או שהם מאבדים את אמונתם בכך שהסוציאליזם עשוי להיות דבר טוב, או שהם דבקים במשטר תוך ניסיון לתקן את ה"עיוותים" שלו.
רק סוציאליסטים מעטים במזרח אירופה, שהצליחו לחדור דדך מסך-העשן של בילבול המושגים, הגיעו למסקנות אחרות לגמרי: החברה בארצותיהם אמנם אינה קפיטליסטית, אך אין היא גם סוציאליסטית! לדעתם, שאליה אנו מצטרפים, מייצגים המשטרים במזרח אירופה אופן ייצור חדש, שהוא שונה גם מהקפיטליזם וגם מהסוציאליזם. אף כי מארכס אישית לא חזה אפשרות כזאת, הנה אין היא עומדת בסתירה לניתוח מארכסיסטי עקבי.
כלומר, יתכן גם על פי התיאוריה המארכסיסטית, שההתפתחות האנושית לא תלך בקו ישר מן הפיאודאליזם דדך הקפיטליזם אל הסוציאליזם. אפשרי שבארצות מסוימות, בייחוד ארצות שפיגרו בתהליך התיעוש הקפיטליסטי, ישרור משטר דיכוי וניצול חדש, לא-קפיטליסטי, אשר יהיה צורך להפילו (כמו את המשטר הקפיטליסטי) במהפכה חברתית כדי להגשים את הסוציאליזם.
האם זה מה שצפוי לקרות בפולין? מהפכה חברתית? סוציאליזם אמיתי?
קשה לענות תשובה ברורה על כך. אפשר רק לנתח מהן האפשרויות הצפויות, ולתת למאורעות לומר את דברם.
שתי התפתחויות אפשריות בטווח הקצר. אחת, שאף פעם אינה יורדת מעל הפרק, היא ניסיון לדכא בכוח את תנועת הפועלים – ולבטל את הישגיה – עם פלישה של צבאות ברית-וארשה או בלעדיה. המפלגה הקומוניסטית הפולנית השתמשה כבר בכל מחסן-הנשק האידיאולוגי והתעמולתי העומד לרשותה, בניסיון לעשות זאת, ונכשלה. היא אף הוציאה את נשקו האחרון של השליט העומד כשגבו אל הקיר: הגזענות. חברים בכירים במפלגה הפעילו את הקבוצה השוביניסטית הקרויה "האיחוד הפטריוטי ע"ש גרינוולד" במסע אנטישמי נגד "הציונים" העומדים כביכול מאחורי פעילותם של קו"ר ושל סולידאריות. כמו כן מנסים אנטישמים צבועים אלה להטיל את האחריות לכל מעשי הדיכוי שביצעה הממשלה הפולנית על "הסטאליניסטים היהודים" שעמדו בראש המפלגה והממשלה בשנות ה-40 וה-50.
בשנת 1968 הצליחו אותם גורמים להסית את האוכלוסיה נגד הסטודנטים שמרדו, ובצל טיהורים של יהודים ממשרותיהם במימסד האקדמי והממשלתי, סולקו מתנגדי המשטר ממקומות-עבודתם וחלקם אף הוגלה אל מחוץ לפולין. הפעם לא הוכתר ניסיון אנטישמי דומה בהצלחה: סולידאריות על מיליוני חבריה הוכיחה בגרות פוליטית וניקיון-כפיים, כאשר חבריה דחו בשאט-נפש את הניסיונות לפלג את שורותיהם ברמיזות אנטישמיות, ולהכפיש את שם התנועה כתנועה המחפה על אנטישמיות. ובעוד חברי סולידאריות מביעים בפומבי את הסולידאריות שלהם עם חבריהם שממוצא יהודי, נשאר הכתם האנטישמי דבוק באותם חוגים במפלגה הקומוניסטית, שהם גם חסידים-שוטים ונאמנים של ברית המועצות, וגם מתנגדים לכל שינוי דמוקרטי של המשטר בארצם. התנגדותם לשינויים הדמוקרטיים הוכחה לאחרונה כבעלת יסוד: בבחירות שנערכו לוועידת המפלגה התרוצצו ריאקציונרים אלה בסניפי המפלגה בניסיונם להיבחר, והוצגו לעין כל כמיעוט מבוטל ושנוא.
השינויים הללו במבנה המפלגה מפחידים יותר מכל את שליטי ברית המועצות, משום שהם פותחים פתח להתפתחות האפשרית השנייה: התגבשות הדרגתית של מערכת היחסים ההדדית בין ממשלת פולין, בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, לבין האיגודים המקצועיים העצמאיים.
ככל שיימשך מצב זה, ילך ויגדל סימן השאלה שיוצב על עצם קיומם של המשטרים הביורוקרטיים. האם מסוגלים משטרים אלה לוותר בעניינים שנחשבו עד כה כאבני-יסוד של משטרם? האם הם מוכנים, בסופו של דבר, להתיר במידת-מה את הרסן מידיהם, ולבסס את שלטונם על עקרונות שונים במקצת? האם יכול המשטר הביורוקרטי לשמור על מהותו, על אופן הייצור שלו, על שליטתו המלאה באמצעי הייצור, ועם זאת לאפשר מידת-מה של דמוקרטיה? האם ייתכן "משטר ביורוקרטי נאור", או שהמשטר הביורוקרטי אינו יכול ללא דיקטטורה?
* * *
אפשר שהתשובות על שאלות אלה תינתנה מהר יותר מאשר ניתן להעריך היום. בעבר היתה לכל אלה תשובה ברורה: המשטר הביורוקרטי אינו ניתן לשינוי ללא מהפכה, ואין מה לצפות מרפורמות חלקיות. גורלן נחרץ מראש לביטול בהזדמנות הראשונה.
פועלי פולין הציבו מחדש את השאלה. בכוחם יהיה גם לענות עליה: או שיצליחו לייצב את המצב הקיים על הישגיהם, או שיובסו (או יוכנעו) במלחמה גלויה עם השלטון ועם בעלי-בריתו, או שינצחו במלחמה זו ויקימו שלטון מהפכני חדש.
[הפרק הקודם: סולידאריות עם "סולידאריות"] [הפרק הבא: סוציאליזם מהו?]