‏[הפרק הקודם: מבוא]

כמו ב-1970 וב-1976, החל הכל גם הפעם עם עליית מחירים. אולם, בעוד שבפעמים הקודמות נכנעה הממשלה, לאחר שהעלאת המחירים גררה שביתות והפגנות המוניות, הרי הפעם היא ניסתה לדבוק בהחלטתה.

‏ב-1 ביולי 1980 הודיעה ממשלת פולין על העלאת מחירי הבשר ומוצריו. פרצו שביתות, אך הפעם קיבלו הפועלים תוספות-שכר גדלות והולכות, עד שהחיסכון בתקציב מהעלאות המחירים נמחק לגמרי על-ידי תוספות השכר. אך הפעם רצתה הממשלה – יותר מאשר לחסוך – להוכיח קבל עם ועולם כי יש לה סמכות פוליטית ויכולת להעלות מחירים, גם נגד התנגדות הפועלים.

‏וכך, בשבועיים הראשונים של חודש יולי, דבקה הממשלה בהעלאת המחירים, הפועלים שבתו, בחרו ועדים והעלו תביעות כלכליות. הממשלה וההנהלות היו מוכנות לשלם לפועלים תוספות, העיקר שלא תיאלצנה לבטל את העלאת המחירים.

לובלין: שביתה ראשונה הסכם ראשון

‏בין ה-6 וה-19 ‏ביולי שבתו כל פועלי העיר לובלין מעבודה: ‏שביתה כללית! הם העלו תביעות כלכליות, כולל אחת "פוליטית" שקראה להשוואת הקיצבאות המשפחתיות עם אלה של כוחות-הביטחון. המישטר הגיב בתערובת של רמזים (בדבר פעולה צבאית) והצעה לשלם את מרבית התוספת שדרשו הפועלים. ועדה ממשלתית בראשות סגן ראש-הממשלה יאגיילסקי ניהלה משא-ומתן עם השובתים והגיעה איתם להסכם. הפועלים חזרו לעבודה.

‏הממשלה חשבה שזו תחילת הסוף של גל השביתות, ושהפועלים בכל רחבי הארץ ישובו בהדרגה לעבודה סדירה. היא חשבה, שאם הצליחה להגיע לעמק-השווה עם פועלי לובלין, ולהתגבר בקלות כזו על שביתה כללית, הרי תצליח להתגבר על המשבר בכללו.

מפעולה כלכלית לפעולה פוליטית

‏במשך החודש שלאחר סיום השביתה הכללית בלובלין, המשיך גל השביתות לשטוף את פולין. קבוצות מאורגנות של פעילים (כמו קו"ר – הוועד להגנת הפועלים) אספו והפיצו מידע על השביתות. בכל רחבי הארץ החלו פועלים להבין שאין הם מעורבים בפעולת שביתה מקומית קטנה, אלא שהם חלק מתנועה כלל-ארצית גדולה. הם החלו להרגיש שהם כבר לא מבודדים.

‏לאחר שאירגנו שביתה מוצלחת בנושאי-שכר, לא חשו הפועלים הכרת-טובה ושביעות-רצון בגלל שהממשלה נענתה לתביעותיהם. הם ראו בבירור את מקור בעיותיהם – הדיקטטורה של המפלגה הקומוניסטית. השביתות המוצלחות העניקו להם ביטחון-עצמי ביכולתם להיאבק למען דברים מהותיים הרבה יותר מאשר תוספות-שכר, אשר ממילא תימחקנה במהרה על-ידי האינפלציה.

ראשית השביתה בגדאנסק

‏השביתה בגדאנסק החלה במספנת לנין ב-14 באוגוסט 1980, ומייד החלה להתפשט. הניצוץ שהדליק את האש היה פיטוריה של אנה ואלנטינוביץ', פעילה ותיקה במאבקי עובדי המספנה, אך הפועלים העלו גם תביעות כלכליות. בעוד שביתות סולידאריות פורצות במיפעלים אחרים בעיר ובאזור, ניהל ועד-השביתה של המספנה, בראשות לך ואלנסה, משא-ומתן עם ההנהלה. הוועד הגיע להסכם עם ההנהלה, והחליט להמליץ בפני הפועלים לשוב לעבודה. אך באסיפה כללית של עובדי המספנה הוחלט לדחות את העיסקה ולהמשיך בשביתה. היתה זו הפעם הראשונה, אך לא האחרונה, שבה הובהר למנהיג הפועלים, לך ואלנסה, שהוא כפוף להכרעות הדמוקרטיות של ציבור הפועלים.

‏הפועלים קיבלו פניות מנהגי האוטובוסים השובתים, שביקשו מהם לא להזניח את קבוצות העובדים החלשות יותר, אלא להישאר מאוחדים עד שהממשלה תיענה לתביעות כל השובתים. פועלי מספנת לנין נענו לקריאה. בכך הפגינו כי פעולתם אינה סתם עוד שביתה במחאה על העלאת מחירי הבשר, אלא פעולה מעמדית המצטיינת בסולידאריות מעמדית.

ב-17 באוגוסט נפגשו מנהיגי השביתה מכל מקומות-העבודה השובתים באזור גדאנסק-גדיניה-סופוט, ועשו שני צעדים שקיבלו משמעות היסטורית: הם חיברו את רשימת 21 התביעות, שכללה תביעה להכרה בזכות השביתה ובזכות להקים איגוד-מקצועי עצמאי המנהל את עצמו; והם הקימו את האירגון המעמדי שיוביל את המאבק למען 21 ‏התביעות – ועד-השביתה הבין-מפעלי. זו היתה התשובה החותכת של הפועלים להעלאת מחירי הבשר של ה-1 ביולי.

המפלגה נגד הפועלים

‏במהלך המאבק הצטרפו מאות בתי-חרושת ומקומות-עבודה אל ועד-השביתה הבין-מפעלי. נבחרו נציגים והתקבלו החלטות דמוקרטיות בנושאים שונים הנוגעים לחיים החברתיים של הציבור. התקבלה החלטה להתיר את תנועת הרכבות באזור החוף (כדי שלא לפגוע באוכלוסיה), והוחלט שלא להתיר הכנסת משקאות חריפים למיפעלים השובתים. הפועלים הפעילו פיקוח יעיל על נציגיהם, ובאסיפות הכלליות שלהם הם דנו והכריעו בכל ההחלטות החשובות.

‏הנהגת המפלגה והמדינה, בראשות גיירק, ניסתה לגייס תמיכה למערכה נגד התביעות "האנטי-סוציאליסטיות והאנטי-מהפכניות" של שובתי גדאנסק. הממשלה ניסתה גם לערער את אחדותו של ועד-השביתה, תוך שהיא מנסה לפתות נציגים של מיפעלים בודדים להגיע להסכם נפרד. גיירק פנה אל השובתים בנאום בטלביזיה, וביקשם לשוב לעבודה. למחרת הקיפו השביתות את שצ'צ'ין, ומוורוצלאב הגיעו ידיעות על שביתות ראשונות. בה בעת החלו איכרים, סטודנטים ואינטלקטואלים לצאת בתמיכה בשביתות, ואילו המפלגה הקומוניסטית איבדה את מרבית חברי השורה שלה: אלה, ובעיקר הפועלים שביניהם, עברו לצד השובתים באזורי השביתה, או שהפעילו לחץ על המפלגה להיענות לתביעות השובתים ולהגיע עימם לכלל הסכם.

‏בהנהגת המפלגה החלו לצוץ חילוקי-דעות. הקבוצה שהתעקשה על עימות עם הפועלים, ובראשה מנהיג המפלגה גיירק, מצאה את ‏עצמה במיעוט: ב-24 ‏באוגוסט הודח ראש-הממשלה באביוך, יד-ימינו של גיירק. גיירק הוכרח להביע בגלוי ביקורת-עצמית, ושניים ממנהיגי המפלגה – אשר הודחו בפברואר 1980 בגלל שקראו לרפורמה כלכלית – הוחזרו להנהגה. יחד עם כל השינויים הללו החליטה הממשלה לפתוח במשא-ומתן עם ועד-השביתה הבין-מפעלי.

‏במשך השבוע אחר-כך, ניסה המישטר בכל מחיר למנוע מהפועלים את ההכרה בזכותם להקים איגודים-מקצועיים עצמאיים. הוא ניסה לגייס את האוכלוסיה נגד השובתים, בטענה שהשביתות גורמות סבל לתושבים ונזק לכלכלה. המישטר אף איפשר לקרדינל וישינסקי, ראש הכנסיה הקתולית בפולין, לשאת נאום בטלביזיה, שבו קרא לפועלים (ולממשלה) לנהוג במתינות.

‏אך גם פנייתו של וישינסקי לא גרמה להפסקת השביתות. למחרת, ב-27 ‏בחודש, העלה ביטאון המפלגה "טריבונה לודו" בפעם הראשונה את האיום של התערבות סובייטית. ב-28 באוגוסט פסל אותו עיתון כל אפשרות של הקמת איגוד-מקצועי עצמאי, וגינה את היסודות ה"אנטי-סוציאליסטיים" העומדים כביכול מאחורי השובתים. כוחות-הביטחון אסרו כמה מפעילי קו"ר. התרבו הרמזים שהפיץ המישטר, כאילו מאחורי הפועלים השובתים עומדים למעשה כוחות אפלים, שעדיין לא קורא בשמם, אשר מטעים את הפועלים ומתעים אותם.

שביתת הכורים בשלזיה מביאה את הניצחון

ב-28 באוגוסט יצאו מאות-אלפי כורים בשלזיה העילית, מקום מוצאו של גיירק ומיבצר התמיכה העממית שלו, בשביתה אשר זיעזעה את הנהגת המפלגה. היה עליה להחליט במהירות: פעולה צבאית לדיכוי השביתה בגדאנסק, או כניעה פוליטית לוועד-השביתה הבין-מפעלי. כל היסוס היה עשוי להביא את הארץ לשביתה כללית תוך פחות משבוע. בליל ה-29 בחודש נערכה הצבעה בפוליטבירו: שמונה הצביעו בעד פעולה צבאית לכיבוש מספנת לנין בגדאנסק, חמישה הצביעו נגד.

‏גיירק הצביע עם הרוב. אבל מפקדי הצבא והמשטרה טענו שלא יוכלו להבטיח את נאמנות אנשיהם, אם יקבלו פקודה לתקוף. דעת המיעוט גברה לבסוף, והוועד-המרכזי של מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת (שמה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית) החליט להסכים להקמת איגודים מקצועיים עצמאיים! נחתמו הסכמים עם הפועלים השובתים בגדאנסק, בשצ'צ'ין ובמקומות אחרים.

בפעם הראשונה בהיסטוריה של המישטרים הביורוקרטיים השיג מעמד הפועלים הכרה רשמית בזכותו לשבות ולהקים איגוד מקצועי עצמאי בניהול עצמי של חבריו.

בניית סולידאריות

‏ב-4 לספטמבר חתמה הממשלה הסכם נוסף, הפעם עם מנהיגי 350 אלף השובתים בשלזיה. ב-6 בחודש לקה גיידק בהתקף-לב והוחלף על-ידי סטאניסלאב קאניה כמזכיר ראשון של המפלגה.

‏קאניה ניסה ליצור קרע ביו האיגודים החדשים לבין הפעילים הפוליטיים מקבוצות כמו קו"ר, שאותם כינה "אנטי-סוציאליסטיים". אך האיגודים המקצועיים הבינו, כי ניסיון זה מטרתו להכתיב מי יוכל לפתוח את הפה ומי לא. הפועלים התייצבו לימין האינטלקטואלים, תבעו את שיחרורם מהמעצר והשיגוהו, ובכך תרמו ליצירת אווירה של דיון פוליטי חופשי בפולין, דבר ללא תקדים במזרח-אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

ב-15 בספטמבר, לאחר סידרה של מאבקים מקומיים, התירה הממשלה לבסוף להקים הלכה למעשה את האיגוד המקצועי. יומיים אחר-כך נפגשו בגדאנסק כ-500 נציגים של איגודים מקצועיים עצמאיים מכל רחבי הארץ, לפתוח בדיונים על מיבנה האיגוד החדש. ב-22 בחודש הסכימו הנציגים, שייצגו 36 איגודים מקצועיים שונים, על נוסח של תקנון של איגוד מקצועי כלל-ארצי בשם סולידאריות. הושג הסכם על כך שהאיגוד יהיה פדראציה של 17 גופים אזוריים-אוטונומיים, עם ועדה מתאמת ברמה הכלל-ארצית שמקום מושבה בגדאנסק. האיגוד החדש יהיה תעשייתי במיבנהו, ולא מקצועי: האיגודים השונים לא יהיו על בסיס המקצועות של חבריהם, אלא על-פי הענפים שבהם הם מועסקים. כל פועלי מפעלי המתכת, למשל, יהיו חברים באיגוד אחד, אפילו ‏אם בתוכם יש מהנדסים, טכנאים, פקידים, חרטים וכו'.

‏העימות הראשון (22 ספטמבר – 3 ‏אוקטובר)

‏המישטר התקשה לעכל את המצב החדש, שלו נאלץ להסכים. כל צעד שעשה, עשה באי-רצון בולט. כל הישג שהשיגו הפועלים, כל סעיף בהסכמים שחתמו עם הממשלה, לא מומשו כדבר מובן מאליו: על כל דבר היה צריך להמשיך ולהיאבק!

‏המישטר עדיין לא ויתר על תקוותיו לפורר את תנועת הפועלים, והמשיך במערכה של הטרדות ותעמולה עויינת נגד סולידאריות. זה גרם להחלטת הנהגת האיגוד החדש, להודיע ב-30 בספטמבר על נכונותה לשביתה כללית למשך שעה אחת בכל רחבי הארץ, אלא אם כן יקבלו הפועלים את תוספות השכר שהובטחו להם, האיגוד יקבל גישה לכלי-התקשורת ותיפסקנה ההטרדות מצד הממשלה.

ב-2 באוקטובר, ערב השביתה, הצהיר בית-המשפט המחוזי של וארשה, שדן בהרשמתם החוקית של האיגודים החדשים, ש-10 מתוך 44 הנקודות בתקנון של סולידאריות אינן מניחות את דעתו, בעיקר אלה המטפלות באופיו הכלל-ארצי של האיגוד וכן בגלל היעדר כל תזכורת בדבר "תפקידה המנהיג של המפלגה"... משמעות החלטת בית-המשפט היתה סירוב לרשום כחוק את סולידאריות.

‏למחרת נערכה השביתה הכללית, שהיתה בבחינת מיפגן-כוח ומשמעת מרשים של חברי סולידאריות. עתה כבר הצטרפו כשישה מיליוני פועלים ופועלות לאיגודים המקצועיים העצמאיים (כמחצית כוח העבודה), אשר ייצגו כ-3,500 מיפעלים בכל חלקי פולין.

‏בה בעת החלו לצוץ אירגוני סטודנטים ואיכרים, שהחלו בפעולה לקראת הקמת איגודים עצמאיים משלהם.

‏העימות השני (4 ‏אוקטובר – 10 נובמבר)

‏בימים 5-4 באוקטובר 1980, התכנסה ישיבת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית השלטת. בהחלטות שפורסמו היו הרבה ביטויים של ביקורת-עצמית על ה"טעויות" והשחיתות של העבר. אך רק מעטים בהנהגת המפלגה היו מוכנים ברצינות לשיתוף-פעולה ארוך-טווח עם סולידאריות. הוויכוח במפלגה התנהל בעיקר על "איך לפגוע ולהחליש בצורה הטובה ביותר את מעמדו האוטונומי של האיגוד". כמה טענו בזכות מדיניות גמישה, בצירוף רפורמות וטיהור של כמה מוותיקי המפלגה, ושיתוף-פעולה זמני עם סולידאריות. אחרים – בייחוד המועמדים להדחה – רצו להציל את עצמם על-ידי התנגדות לכל רפורמה. קבוצה שנייה זו שמרה על מעמדה, אם כי כמה ממנהיגיה הודחו מן הוועד המרכזי.

‏עתה החל להתגבר הלחץ על הממשלה מצד שכנותיה של פולין, במיוחד צ'כוסלובקיה וגרמניה המזרחית. המסר של סולידאריות איים גם על המישטרים בארצות אלה, וממשלותיהן חשו היטב באיום. ב-13 באוקטובר הגבילה מזרח-גרמניה את תנועת התיירות אליה ממערב-גרמניה. ב-20 באוקטובר האשים נשיא רומניה, צ'אושסקו, את שליטי פולין בכך שנקטו קו רך מדי כלפי "יסודות אנטי-סוציאליסטיים". ב-28 באוקטובר נקטו שלטונות מזרח-גרמניה צעדים למניעת ביקורים של אזרחיה בפולין, ולהיפך. הגבלות דומות הוטלו גם על המעבר מצ'כוסלובקיה לפולין. המישטרים של ברית המועצות, צ'כוסלובקיה ומזרח-גרמניה הצהירו שאיגודים-מקצועיים בלתי-תלויים במפלגה הקומוניסטית הם תופעה "אנטי-לניניסטית", והוקיעו יסודות "אנטי-סוציאליסטיים ואנטי-מהפכניים" בפולין. על רקע זה החליט בית המשפט המחוזי של וארשה לכפות על סולידאריות לכלול בתקנונה סעיף המכיר ב"תפקידה המנהיג של המפלגה". הממשלה רצתה לכפות על הפועלים עימות בנקודה זאת.

‏הנהגת סולידאריות דחתה את החלטת בית-המשפט המחוזי ועתרה לבית-המשפט העליון. היא הבהירה עוד לפני כן, שהיא לא תסכים אלא להתייחסות ל"תפקיד המנהיג" של המפלגה בנספח לתקנון, אך לא בגוף התקנון עצמו.

‏ב-27 באוקטובר כונסה ועידה של נציגי סולידאריות, אשר החליטו לקרוא לכוננות שביתה לקראת ה-12 בנובמבר, במקרה שבית-המשפט העליון יפסוק נגד האיגוד. בהזדמנות זו העלו נציגי סולידאריות שוב את תביעותיהם בנושאים הבאים: גישה לכלי התקשורת, שיפור אספקת המזון, מימוש סעיפי השכר בהסכמים ושיחרור מכונות-הדפוס שלהם, שנתפסו על-ידי השלטונות.

ב-30 באוקטובר טס מנהיג המפלגה קאניה במפתיע למוסקבה, וחזר יום אחר-כך עם גילוי-דעת האומר ש"היתה זהות מוחלטת של דעות".

ב-2 בנובמבר הביאו 14 שעות של דיונים עם ראש-הממשלה פינקובסקי להודעה הבאה של לך ואלנסה: לאיגוד תינתן גישה מסודרת לטלביזיה, וסולידאריות תוכל לפרסם שבועון כלל-ארצי משלה. אך הוא סירב לבטל את כוננות השביתה לקראת ה-12 בחודש, אם לא יוכר תקנון האיגוד.

‏ב-10 בנובמבר התכנס בית-המשפט העליון בווארשה וקיבל את עמדת סולידאריות. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בוטל: סולידאריות זכתה גם בהכרה משפטית.

העימות השלישי (17–19 ‏בנובמבר)

‏הממשלה ניסתה והמשיכה לנסות לנצל את חילוקי-הדעות בתוך סולידאריות, כדי לפלג את האיגוד. במשך כל תקופת המאבק התנהל בתוך סולידאריות ויכוח, האם צריך להמשיך בעימות עם הממשלה עד שתיענה לכל התביעות, או שיש לסגת ולהגיע לפשרה כדי למנוע דיכוי בכוח ופלישה סובייטית. ההישגים שהושגו חדשות לבקרים, בעקבות עמידה איתנה על מילוי תביעותיהם העקרוניות, אישרו במידה רבה את עמדתם של המסרבים לפשרה, וחיזקו את התמיכה בהם בקרב המוני הפועלים. הגידול העצום בביטחון העצמי של הפועלים בא לכלל ביטוי דרמטי בעימות השלישי עם הממשלה.

‏המאורעות החלו כאשר הועבר לידי חברי סולידאריות בווארשה מיסמך סודי ממשרד התובע הכללי. מיסמך זה, שהיה תוכנית בת 14 עמודים מתאריך 30 באוקטובר, דיבר על מעצר פעילי-מפתח של סולידאריות באשמה של "פעילות אנטי-סוציאליסטית", ועל הכנת משפט פוליטי אשר – כך קיוו – יפלג את האיגוד.

‏כאשר גילתה המשטרה שהמיסמך נמצא בידי אנשי סולידאריות, היא עצרה פועל בבית-הדפוס של סולידאריות וכן פקיד במשרד  התובע הכללי (19 ‏בנובמבר), שהואשמו בהדלפת מיסמך סודי. בתגובה התגייסו הפועלים בווארשה למאבק ישיר נגד אחיזתה של המשטרה הפוליטית בחברה, והעלו מספר תביעות נגדה (קיצוץ תקציבה, הקמת ועדה משותפת לחקירת חריגים והפרות-חוק של משטרת הביטחון, העמדה לדין של האחראים לאלימות נגד הפועלים ב-1970 וב-1976). הם תבעו גם, כמובן, את שיחרור שני העצורים, כמו גם ארבעה אסירים פוליטיים אחרים.

ב-25 בנובמבר הכריזה ההנהגה הווארשאית של סולידאריות על כוננות שביתה בעיר, החל מ-27 בחודש. אך בינתיים כבר פרצו שביתות בכמה בתי-חרושת. ההנהגה הארצית של סולידאריות תמכה באירגון הווארשאי, אך כאשר הממשלה שיחררה את שני העצורים, שיכנעו מנהיגי סולידאריות את פועלי הפלדה השובתים וקבוצות שובתים אחרות באזור וארשה, לבטל את תוכניותיהם לשביתה כללית.

‏האיום של הפועלים על סמכותה של המשטרה הפוליטית הקפיץ את שליטי ברית המועצות. הסכנה של פלישה סובייטית החריפה, הנהגת סולידאריות הצהירה שאין לה שום כוונה לפעול כמפלגה פוליטית או לתפוס את השלטון, ומוסקבה הצהירה על אמונה בקאניה, לעת עתה...

[הפרק הבא: הקדמה ל-13 הביולטינים שהוציא ועד-השביתה]