הנייר האחרון שהפיצה תנועת "שלום עכשיו" לפני שירדה (זמנית?) מן המפה הפוליטית, או לפחות מן הרחוב, היה מעין מצע פוליטי המפרט את תפיסתה בדבר הדרך להשגת השלום. היה זה גם המסמך המפורט ביותר שתנועה זו פירסמה בכתב, והוא כלל את התייחסותה לכיבוש ולשאלה הפלסטינית.

הרוח הכללית של המסמך היתה בכיוון של תמיכה בנסיגת ישראל משטחים כבושים מטעמי כדאיות. לא כדאי, אמרו אנשי "שלום עכשיו", להצטמצם "ביתרונות טריטוריאליים" בלבד, אלא יש לחשוב על "מרכיבים נוספים" כמו "כמות הנשק שישראל מקבלת... קשרי סיוע וקשרים אחרים עם ארצות הברית ועם שאר מדינות העולם". במישור הישראלי הפנימי, טוענת התנועה, תהפוך ישראל – אם לא תיסוג מהשטחים – למדינה לא דמוקרטית, מצד אחד, וייפגע אופיה היהודי, מצד שני, וכך הם ניסחו זאת:

"המשך השליטה ללא מתן זכויות מלאות לכל אותם ערבים החיים בשטחים שיסופחו לישראל, יהפוך את ישראל למדינה בלתי דמוקרטית ובלתי מוסרית מיסודה, מדינה שבה חיים שני סוגי תושבים, אזרחים ותת אזרחים; ואילו מתן זכויות שוות לערבים בשטחים המסופחים יגרום לפגיעה עמוקה באופיה היהודי של מדינת ישראל".

לאורך כל המסמך אי אפשר למצוא תמיכה בנסיגה מתוך התנגדות לדיכויו ולנישולו של עם שלם הכרוכים בהמשך הכיבוש, אלא ההנמקה מבוססת על כך שהמשך הכיבוש מקלקל את היחסים עם ארצות הברית, יהפוך את ישראל למדינה לא דמוקרטית ויסכן את אופיה היהודי. הנימוקים ה"כדאיניקים" האלה מבטאים מידה רבה של פחד, צביעות וגזענות.

הפחד שמא במדיניותה הנוכחית מסכנת מדינת ישראל את קשריה עם ארצות הברית, מתגבר לאור הרומן שמנהל הממשל האמריקאי עם סאדאת. אמא-אמריקה מטפחת את בנה החדש, את מצרים, והיא מכריזה על תמרונים צבאיים משותפים, מספקת נשק, ומתחילה להתרחק מבנה הבכור. היא הופכת יותר ביקורתית כלפיו, מפסיקה לומר "אמן" לכל דבר שהוא עושה וזה מדאיג אותו. אז מה עושים? עושים כל מה שאמא רוצה. אמריקה רוצה נסיגה ישראלית והפסקת ההתנחלות? "שלום עכשיו", למען שמירת יחסים תקינים עמה, מסכימה.

הצביעות טמונה בטיעון ה"דמוקרטי" כאילו המשך "השליטה" על ערבים בשטחים "יהפוך" את ישראל למדינה בלתי דמוקרטית והיא – הצביעות – זועקת לשמים: הלוא ייהוד הגליל מתבצע בתוך הקו הירוק; הלוא נישול הבדואים מאדמותיהם מתבצע בתוך הקו הירוק; הלוא צווי ריתוק מוצאים לפלסטינים גם בתוך הקו הירוק...

המשך הכיבוש ("השליטה" בשפה ה"עדינה" של שלום עכשיו) לא ישנה דבר באופיה של ישראל, שהיא – מאז היווסדה – מדינה שבה חיים שני סוגי תושבים, "אזרחים ותת-אזרחים". ההבדל היחיד בין הנעשה בשטחים הכבושים לבין הנעשה בתוך תחומי הקו הירוק אינו איכותי, אלא הוא כמותי בלבד: הדיכוי והיעדר הדמוקרטיה בגדה המערבית וברצועת עזה הגיעו לממדים כאלה, שאפילו ל"שלום עכשיו" קשה לדבר, כפי שעשו כה רבים לפניה, על "הכיבוש הליברלי", על "השלטון הנאור, הטוב והמתקדם" של ישראל.

הגזענות מבצבצת ועולה מן הטיעון בדבר "שמירת אופיה היהודי של מדינת ישראל", והיא מעוררת אסוציאציות משוביניסטים וגזענים בכל המקומות ובכל הזמנים. שפתם של כל אלה דומה תמיד, ו"האינטלקטואלים" שביניהם יודעים לספק לגזענות ולשוביניזם שלהם אסמכתות תיאורטיות כביכול. אחד מהם, מתוצרת ישראל, ניסח את הגזענות שלו בצורה של "זכות", "זכותם של העמים לחיות לבד" (ראו "מצפן" מס' 75, "א.ב. יהושע והזכות לגזול"). "שלום עכשיו" משולבת היטב בגזענות זו: השמירה על "אופיה היהודי של המדינה" משמעותה התנגדות לחיים משותפים על בסיס של שוויון מלא וללא כל דיכוי, של יהודים ו"גויים", ובמקרה שלנו של יהודים וערבים.

הפחד מפני "זרים" מוכר וידוע. "תערובת הגזעים שראיתי בעיר הבירה עוררה בי דחייה", כתב פעם מאן דהו על וינה. "עורר בי דחייה כל הבליל הזה של צ'כים, פולנים, הונגרים, רותנים, סרבים וקרואטים, ובכל מקום – הפטרייה הנצחית של האנושות – יהודים ועוד יהודים. בשבילי נדמתה העיר הענקית להתגלמות ההזדהמות הגזעית... ככל שהארכתי לחיות בה כן גדלה שנאתי לתערובת הזרה של עמים, שהחלה לכרסם במושב עתיק של תרבות גרמנית...". זה יכול היה להיות סיכום נאה של הטיעון בדבר שמירת אופיה הגרמני של וינה...

הדבר הבולט ביותר במסמך היה שאירגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) כלל אינו נזכר בו. לגבי "שלום עכשיו" לא קיים דבר כזה. הפלסטינים הם אמנם "עם" ("ישראל תראה בבעיה הפלשתינאית בעיה של קבוצה בעלת ייחוד לאומי, ולא שאלת פליטים בלבד"), אך זכות הקיום הלאומי שלהם מותנית, אליבא דשלום עכשיו, ב"ביטחונה של מדינת ישראל": "מעולם לא דרשה תנועת שלום עכשיו חזרה לגבולות 67', או הקמת מדינה פלשתינאית", אומר המסמך. ומדוע לא? – "כיוון שבראש מעייני התנועה עומד ביטחון מדינת ישראל". ביטחון זה, בעיני "שלום עכשיו", מצוי אי שם בין "עמדתם הקיצונית של מר בגין ואנשי ארץ ישראל השלמה, לבין העמדות המוצהרות של הערבים (נסיגה לגבולות 67')". הדרישה לשים קץ לכיבוש מצד אחד, והתביעה להמשך הכיבוש על כל השטחים מצד שני, הן בעיני "שלום עכשיו" קיצוניות באותה מידה.

האנשים האלה, המתיימרים להיות "נאורים" ו"מתונים", אינם מסוגלים לעשות את הדבר האלמנטרי והאנושי ביותר – להבדיל בין עם מדוכא לבין עם מדכא. כוונתם האמיתית ברורה לכל דמוקרט או סוציאליסט: אם אי אפשר להחזיק את כל השטחים, כדאי לוותר על חלק כדי לשמור על היתר. יתרה מזאת, אילו התרחש הבלתי אפשרי, והמשך הכיבוש והדיכוי בשטחים היה מתאפשר ללא רעש וללא התנגדות, לא היתה תנועה כמו "שלום עכשיו" באה לעולם. זכויות של עם אחר? – זה לא מעניינה. תגובה אנושית, מוסרית ודמוקרטית, כמו התנגדות לדיכוי בני עם אחר, אינה מוכרת להם, והם אומרים זאת. בתגובה לאנשי מילואים, אשר הודיעו על סירובם לשמור על ההתנחלויות, אמרה "שלום עכשיו": כל צורה של סירוב שירות זרה לשלום עכשיו, שגרעינה היה ונשאר הדרג הלוחם והמתנדב...".

גייס את "הגרעין הלוחם" הזה, ופקוד עליו לפוצץ עשרים בתים בחברון – הוא לא יסרב. תן לו פקודה לגרש אדם, משפחה או קבוצת אנשים אל מעבר לגבול – והפקודה תתבצע בדייקנות.

לא, הם לא יסרבו לשום פקודה. הם סתם פטריוטים שרוצים "שלום", רק עם קצת תוספת שטח "למען הביטחון".