הוויכוח הפוליטי בממסד הישראלי של היום הולך ונעשה רדוד מדי יום ביומו. לא שהעבר הצטיין בהתמודדויות אינטלקטואליות רבות עוצמה, אך נדמה שבעבר – למרות הקונצנזוס הציוני המסורתי – היה מקום רב יותר לדעות חריגות, להרהורים אפיקורסיים ולספקות כבדי משקל, שאיתם נאלץ המחנה הציוני דאז להתמודד, או לפחות להגיב עליהם. אין זה מקרה, כמובן, שדעות אשר העמידו בספק את דרכה הבדלנית והמנשלת של הציונות, לא זכו בתמיכה רבה, למרות שבעליהן הצהירו בכנות שהם ציונים לכל דבר. "ציונות הומאנית" היתה חסרת סיכוי כאשר ביקשו דובריה לחבר הומאניזם אוניברסלי עם אידיאולוגיה מתנחלת. אין פלא שיד "הנוקשים" גברה תמיד בוויכוחים האלה, וזאת משום שציונותם אכן היתה העקבית יותר, ה"אמיתית" יותר.
בשנת 1908 התפרסם בכתב העת "השילוח" מאמר החתום על ידי איש חינוך מכובד, ד"ר יצחק אפשטיין. במאמר זה, שנשא את הכותרת "שאלה נעלמה", ניסה אפשטיין, הידוע כציוני לכל דבר, להפנות את תשומת ליבם של אנשי "העלייה השנייה" אל שאלת יחסם של האחרונים אל הערבים החיים בפלסטינה. אפשטיין טען כי "… בפתרונה הנכון תלויה תקומתנו הלאומית".
הערבים, אשר היוו עבורו "עובדיה ואדוניה האמיתיים" של הארץ, היו בעיניו "עם שלם… (ש)מעולם לא היה בדעתו לעזוב", ועל כן גרס אפשטיין כי פתרונה של שאלה זו נחוץ ליהודים לא פחות מאשר לערבים. כנגד הדעה המקובלת, שלפיה פטורים המתנחלים היהודים, אשר רכשו את הקרקעות תמורת תשלום, מכל הרהור נוסף, הצביע אפשטיין על השוני האיכותי ברכישת הקרקעות הללו מנקודת מבטו של הפלאח הערבי. עד כה, מסביר אפשטיין, עברה "האחוזה… מרשות לרשות והחוכרים נשארים במקומם. אולם כשאנו קונים נחלה כזאת, אנו מרחיקים מעליה את עובדיה הקודמים לגמרי… (ובכך) השלכנו אנשים מסכנים מקינם הדל ושברנו את מטה לחמם".
* * *
אפשטיין הצביע, אם כן, על ניגוד מעשי שהיה רחוק מדעתם של המתנחלים דאז: הוא הבחין כי קיימת סתירה בין חוקי קניין הקרקע האירופיים (שעליהם היה למפעל הציוני נוח להסתמך לצורך מטרותיו הקולוניאליות), לבין החוק המקומי המקובל, שהיה מורכב מהחוק המוסלמי-העותמאני ומהמנהגים הלוקאליים המסורתיים שהיו נהוגים מדורי דורות. בארץ דלת מקורות מים כמו פלסטינה, היתה לשליטה על מקורות אלה משמעות רבה, במיוחד בהשוואה לחוקים הפורמאליים של קניין הקרקע. לצד כל אלה התקיימה גם מערכת מסורבלת של חוקים, שהתבססה מצד אחד על רישום קניין הקרקע הכפרית המשותפת – ה"משאע" – על שמו של ראש חמולה מכובדת, ומצד שני על החכרת "אדמות הסולטאן" (הן "אדמות המדינה" בימינו) לאותן חמולות.
כל עוד חי הפלאח על אדמות אלה, שאותן היה רשאי לעבד, לא שינה מצב משפטי זה את תנאי חייו בהשוואה לאותם זמנים בהם היו קרקעות אלה בבעלות הקהילה הכפרית. אולם, כפי שציין זאת אפשטיין, ההתנגשות בין סדר עניינים זה לבין המפעל הציוני שינתה את חייו של הפלאח באופן מהותי.
בטרם נמשיך לדון בדבריו של אפשטיין, ראוי להבהיר בקצרה את משמעות הטרנספורמציה הכללית שעברה על האזור בעקבות ביטול ה"משאע" וחדירתה של הציונות:
ה"משאע" היה, כאמור, רכוש קרקעי שהיה משותף לחמולה או לכפר שלם. ניתן לומר כי עד שנת 1858, שנת הרפורמה העותמאנית, היו למעשה כל האדמות בסוריה (למעט לבנון) ובפלסטינה בחזקת "משאע". ביטול ה"משאע" ורישומן של הקרקעות על שמן של כמה חמולות עשירות התאפשר בשל כמה סיבות:
א. היכולת של חמולות אלה לשחד את מערכת הפקידות העותמאנית המושחתת, שבפניה היה הפלאח חסר אונים.
ב. אי יכולתם של הפלאחים לשלם את דמי הרישום שנגבו על ידי השלטונות העותמאניים לאחר הרפורמה הקרקעית של שנת 58', ואשר היוו מקור הכנסה מכובד לקופת האימפריה.
ג. פחדם של הפלאחים ממסירת שמותיהם לשלטונות הללו, שמא יתאפשר בכך גיוסם לצבא העותמאני. פלאחים אלה העדיפו לשמור מרחק מהשלטונות ככל שרק ניתן, ובכך איפשרו את רישום קרקעותיהם על שם ראשי החמולות שלהם, שגם שילמו את דמי החכירה. רק בהמשך התהליך, כאשר הפכו מושגי הקניין האירופיים דומיננטיים, איבדו הפלאחים את כל זכויותיהם הלכה למעשה.
גם מ"אדמות המדינה" צמחו לטיפונדיות שהוחזקו בידיים פרטיות, משום שהשלטונות העותמאניים החכירו אדמות אלה לחמולות עשירות, שהפכו אט אט לבעלי האדמות למעשה. בדומה לפיאודליזם האירופי, שילמו חוכרים אלה דמי חכירה קבועים מדי שנה למחכיר (במקרה זה, לשלטון העותמאני), והיו רשאים לגבות מהאוכלוסייה דמי חכירה כטוב בעיניהם; לעתים נעזרו אפנדים אלה בצבא העותמאני כדי לממש את מבוקשם בכוח הזרוע. כך צמחה שכבת "בעלי האחוזות הנפקדים", שהחזיקה את ציבור הפלאחים בחובות עצומים למשך כל חייהם. אפנדים אלה הם שמכרו את הקרקעות לציונים מאחורי גבם של הפלאחים, ובכל מקרה – על חשבונם.
* * *
מהי, אם כן, הדרך הנכונה שאותה חשב אפשטיין לנקוט, כדי ש"המנושלים… (לא ייאלצו)… להשיב (לעצמם) בכוח האגרוף מה ששללו מהם בתוקף הזהב, אם לא יהיו אז לתובעים ולשופטים גם יחד…"? אפשטיין ביקש להחדיר לתודעתם של חבריו המתנחלים כי "לא בכל פעם שבעלי הקרקע הרשמיים רוצים למכור את אדמתם מותר לקחתה… (אלא)… כשאנו באים לקנות קרקעות בארץ ישראל עלינו לבדוק היטב למי הם ומי עובדיהם ומה הן הזכויות של אלה האחרונים (כי) אין אנו צריכים לגמור את הקנייה עד שניווכח שלא תרע לאיש. באופן זה מוכרחים נהיה למשוך ידינו מרוב אדמת הזרע".
כאן מגיע אפשטיין למסקנה החד משמעית: "אנו באים לארצנו לתפוש שם מה שלא תפשו אחרים… לטובתנו ולאושר כל יושביה".
בדבריו אלה מבטא אפשטיין לא רק תוכנית פעולה מרחיקת לכת עבור המפעל הציוני, אלא הוא מכניס קנה מידה חדש לחלוטין לתוך הרעיון הציוני: חלוקתה המעשית של פלסטינה, וחלוקתה של הזכות ההיסטורית והמוסרית עליה. איזה פירוש אחר יש לדרישה להכפיף את הזכות הפורמאלית לרכוש קרקעות לזכות המוסרית-מעשית של הפלאחים על הקרקעות הרבות שהם מעבדים? הכפפה זו, כשהיא מתחברת עם מסקנתו, שאסור להיבנות על חשבון עם אחר וכי יש להיטיב לכל יושבי הארץ הזו, מביאה את אפשטיין אל גבול המחנה הציוני, מחנה שהתבסס על בדלנות תוך כדי התנחלות בכל מקום אפשרי, ועל האמונה כי אין להתחשב בשום גורם ובשום קבוצה חברתית כדי להגשים את הריבונות הציונית בפלסטינה.
נכון שגם רצונו של אפשטיין "להיטיב את מצבם" של הערבים מבוסס בראש ובראשונה על דאגתו לאפשר את הצלחתו של המפעל הציוני, אך עם זאת אין ספק כי ראייתו הכוללת את יחסי היהודים עם הערבים ("טובתם טובתנו") הינה אנטי בדלנית מובהקת. התנייתו של מה שייקרא מאוחר יותר "כיבוש הקרקע" ביחסו של המפעל הציוני אל הערבים הפלסטינים תושבי הארץ, נוטלת למעשה את מימד הבדלנות מהמפעל הציוני, הן בפועל והן במישור הרעיוני. וכאשר מצהיר אפשטיין כי "עלינו לבוא… בברית עם הערבים ולכרות עימהם אמנה… שיש בה תועלת לארץ, לנו ולערבים", בוודאי מדבר מפיו האדם האוניברסליסטי לא פחות מאשר ה"ריאל פוליטיקאי" המבין, כי לנוכח מאזן הכוחות הקיים (יש לזכור ששורות אלה נכתבו שנים לפני שלטון המנדט הבריטי, אשר איפשר בזמנו את התפתחותו של המפעל הציוני תחת חסותו וכנגד רצון רוב האוכלוסייה הערבית) יש למצוא דרך לדו קיום בשלום.
* * *
"עד עתה 'טעינו בכתובת', כדי לרכוש את ארצנו פנינו אל כל הכוחות שיש להם יחס כל שהוא אליה… אך… העלמנו עינינו מאדוני הארץ האמיתיים", אומר אפשטיין ומצביע על דרך שונה לחלוטין, המבוססת על שיתוף הערבים "במוסדותינו הציבוריים: בתי חולים, בתי הרפואות, בתי הספרים ואולמי הקריאה, בתי המאכל הזולים, קופות החיסכון והמילווה… גני הילדים… כי החינוך הוא מניע גדול, שלו אנו חייבים להקדיש את מיטב פעולתנו הציבורית".
תוכנית זו היא הקרובה ביותר, מכל התוכניות הציוניות, למה שהיום מכנים "מדינה חילונית דמוקרטית", ואין טעם לשאול אם היא היתה אי פעם בת ביצוע במסגרת המפעל הציוני. תוכנית כזו לא התגשמה, ובני דורו של אפשטיין אף לא החלו לשקול אותה ברצינות. "ברית שלום" של שנות ה-30 וה-40 היתה מבודדת לא פחות מאפשטיין, וגם עובדה זו אינה מעוררת היום פליאה: הרי לא בשאיפותיהם של קבוצות שוליים או של אנשים בעלי ראייה מרחיקת לכת אנו בודקים מפעל פוליטי, אלא במטרותיו המקוריות, באידיאולוגיה הרשמית שלו ובהיסטוריה המוחשית שלו. בשלושת אלה נשארה הציונות עקבית מימיה הראשונים ועד ימינו אנו: בדלנות אתנית, השקפת עולם קולוניאליסטית והתנחלות מנשלת.
התגובות לדבריו של אפשטיין לא איחרו לבוא. בין השנים 1908 ו-1910 התפרסמו בעיתונות העברית שלושה מאמרים השוללים את תפיסתו, ובמבט קצר על נימוקיהם מרגיש הקורא כאילו לנגד עיניו מאמרי המערכת של עיתוני הערב, או דיון בכנסת של 1980.
כך טוענת, למשל, הגברת פוחצ'בסקי, כי עזרתם של המתנחלים היהודים לציבור הערבי עלולה רק להזיק, שכן היא תקשה על השתלטות המפעל הציוני על פלסטינה. את חוסר נכונותה להתקשר עם הערבים מנמקת הגברת פוחצ'בסקי, שהיתה אגב עסקנית ציונית פעילה מאוד בימים ההם, בהצגתה את הערבי כפרא אדם שמצווה היא לקחת ממנו כל מה שרק אפשר:
"עבודתו היא כל כך פרימיטיבית, כל כך גרועה, עד שאינה מכניסה לו כלום, ולולא המושבות היהודיות, שנותנות לו עבודה ועל ידיה אפשרות להתקיים, אז בלי ספק היו חרבים הרבה כפרים בחצי יובל השנים האחרון. לא כן אם נברא בשביל הערבי תנאי קיום טובים, אז לא ימכור את אדמתו בעד כל הון".
* * *
זאב סמילנסקי, ממייסדי "הפועל הצעיר" ופעיל ציוני ותיק, ביקש להוכיח בתגובתו כי כל שיתוף פעולה עם הערבים רק יביא נזק למפעל הציוני, וגם הוא נימק את דבריו בהצביעו על תכונות "מנטאליות" נחותות שאותן ייחס לערבים, וזאת במיטב המסורת הגזענית:
"הערבי שפראותו קודמת לאנושיותו מצטיין באכזריותו… אינו מוכשר כלל לעבודות, שהן דורשות ניקיון מצוין והשגחה מעולה… הוא בן הטבע ופראי למחצה, אינו נמנע לגנוב מבעליו כלים וחפצים, בין מאלה שמחירם גדול, ובין מאלה שמחירם פרוטה… הערבי נוטה מאוד אחרי האימרה של 'שלך שלי', והוא גונב מכל הבא בידו ומכל מה שאפשר לגנוב".
את אופיה הבדלני של הציונות, שמכירה רק בניתוק מהערבים או בשלטון עליהם, מבטא בפולמוס שלפנינו בצורה המהימנה ביותר משה סמילנסקי, צאצא למשפחה יהודית קולאקית מאוקראינה וממייסדי "אחדות המושבים". כשכתב את מאמר הביקורת שלו נגד אפשטיין היה משה סמילנסקי מן המתנחלים הנמרצים והבלתי מתפשרים ביותר דאז (בשנים מאוחרות יותר הוא עזב את מחנהו והתקרב ל"ברית שלום").
"הארץ הזו", מכריז סמילנסקי, "או להם או לנו… אי אפשר שארץ אחת תהיה מולדת לשני עמים. אי אפשר שהלאומיות של שני עמים תהי קשורה במקום אחד!"
כנגד עמדתו של אפשטיין, וברוח שני המאמרים הקודמים, דוחה גם סמילנסקי את רעיון שיתוף הפעולה עם האוכלוסייה הערבית המקומית מכל וכל. אמנם אין הוא מכחיש את טענותיו של אפשטיין בדבר היות הארץ מעובדת, אך הוא מעלה בכל זאת, באופן כללי, את הטענה הקולוניאליסטית הקלאסית, השואבת את זכות השלטון על הקרקע מתוך העיבוד הראוי הניתן לה כביכול, ושאותו כמובן היו רק המתנחלים היהודים מסוגלים להעניק לה: "בשובנו אל ארצנו פגשנו על דרכנו מתי מספר, אשר התיישבו בין כה וכה על אדמתנו והחזיקו בה מבלי לשמור עליה, מבלי לפתחה ולשכללה וינוולוה בעבודתם ובחייהם הפראיים".
אך סמילנסקי אינו מסתפק בטענות הללו. כדי להדגיש את היעדר זכותה של האוכלוסייה הערבית המקומית על קרקעותיה, בניגוד לדברי אפשטיין, הוא שולף טענה לגאליסטית-אתנית מפוקפקת, שהוא מבסס אותה על הערכותיו שלו בלבד: "אין עם ערבי קוהרנטי, ולכן אין להם כל זכות על הארץ; אלה שיושבים כאן אינם ערבים טהורים…".
עבור סמילנסקי לא קיימת, כאמור, מערכת יחסים אלטרנטיבית עם הערבים, זולת העימות והניתוק המוחלט מהם. לדרישותיו של אפשטיין, המבקש ללמוד את תרבותם של הערבים ולהעניק להם מהידע שברשות המהגרים היהודים מאירופה, יש לו תשובה שאינה משתמעת לשתי פנים: "לפתח את הערבים, פירושו לחזק את האויב". וזאת משום שמימוש הציונות "מצריך שיישובנו יהיה כולו עברי, שעליו ייאמר: ככה חיים העברים בארץ העברים". לשם כך הוא דורש לקנות את כל האדמות שרק אפשר "ולשלוח את עובדיהם הראשוניים בשלום". גם הוא, כאפשטיין, מציע ללמוד את תרבותם של הערבים ושפתם, אך "לא בכדי לפתח (את הערבי), אלא בכדי לדעת איך להיזהר ממנו!"
* * *
כל עוד אין השלטון כולו בידי המפעל הציוני, אין עבור סמילנסקי מקום למגע כלשהו עם הערבים. הוא הדגיש זאת בשפה חד משמעית: "אל נא נתקרב יותר מדי אל הערבים הפלאחים. בכך שלא ילכו ילדינו הקטנים בדרכיהם וילמדו ממעשיהם המכוערים. מי שנאמן לתורה: התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו – יתרחק מן הפלאחים שמידותיהם שפלות ולא ילמדו הם מדרכינו לעבוד את השדות…"
להבדיל מפוחצ'בסקי ומזאב סמילנסקי מצביע משה סמילנסקי בסוף מאמרו על דרך אפשרית לשיתוף פעולה, וכוונתו היא כאשר יהיה השלטון באופן מוחלט בידי המפעל הציוני: "צריך שאנחנו העברים נהיה פה בארצנו לכל הפחות הרוב: הרוב במניין, הרוב במובן ההתפתחותי והקולטורי, הרוב במובן החזקה האקונומית. כל הצינורות של החיים, האקונומיים והרוחניים, צריכים להיות בידינו; האדמה צריכה להיות לנו; העבודה צריכה להיעשות על ידינו; המסחר והתעשייה צריכים להיות שלנו".
ואז?
אז כבר אין סיכון לבוא עם הערבים במגע, ואפילו לגלות להם כמה משיטות העבודה האירופיות של המפעל הציוני. טוען סמילנסקי: "יבוא יום והם יבואו אלינו לבקשנו כי נלמדם, ואז נלמדם! ואז לא נסכן את עצמנו, בלמדנו אותם לעשות כמעשינו. כי אז כבר נהיה הרוב!"
______
כל מראי המקומות לציטוטים המובאים במאמר זה שמורים במערכת ויישלחו לכל דורש.
