בין ה-18 וה-29 בפברואר התקיים בברלין המערבית הפסטיבל הבינלאומי ה-30 לסרטים. במשך 11 ימים הוצגו במסגרת שמונה המדורים של הפסטיבל כ-600 סרטים. במסגרת ה"אינפו-שו" מוצגים סרטים מהעולם השלישי ומארצות שבדרך כלל אין זוכים לראות את הסרטים שלהן. כתב "מצפן" בברלין, מריו אופנברג, מספר על סרטים אלה.
* * *
מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה הוצגו בפסטיבל חמישה סרטים:
"דיסמן" ("האויב"), תוצרת תורכיה, 1979. הבמאי: זאכי אקטן. סרט צבעוני זה, באורך 133 דקות, זכה כבר לפני הקרנתו להדים רבים: התסריטאי ילמאז גיניי נאסר על ידי השלטונות התורכיים. מאז 1958 השתתף גיניי בכתיבת תסריטים שונים, וכן השתתף כשחקן בסרטים רבים. פעילותו הקולנועית הביאה אותו פעמים רבות אל אחורי הסורגים, בגלל התוכן הביקורתי של עבודתו, ביקורת רדיקלית על הקפיטליזם התורכי ועל שיטות הניצול והדיכוי הברוטליות במיוחד שהוא נוהג. לאחר שבית הסוהר נעשה "ביתו השני" בגלל התנגשויותיו החוזרות ונשנות עם הצנזורה ופרקליט המדינה התורכיים, נידון עתה ל-24 שנות מאסר באשמת התנקשות בחיי שופט בעיר אדנה. בתא כלאו הוא ממשיך לכתוב תסריטים, ושם גם נולד "האויב".
סרט עלילתי זה הוא מחקר מפורט של מערכת היחסים האישיים, המשפחתיים, יחסי שכנות ויחסי עבודה, היחסים שבין הרשויות לבין האזרחים, והכל בכפר תורכי נחשל. המאפיינים של כפר זה הם חוסר עבודה וחוסר סולידריות. הסיפור מראה כיצד מצליחה האידיאולוגיה השלטת לבודד את התושבים אחד מהשני, בכך שהיא מנסה לשכנע כל אחד שהצלחתו שלו תלויה בו ורק בו, ושלמען הצלחה זו לא רק מותר, אלא זו גם חובה, להיבנות על חשבון הזולת. אך אין הסרט נעצר כאן. אין זו קריאה פילנטרופית להבנה ולאהבה הדדית, אלא זוהי חשיפה מוחשית של מקורות הניצול והעוני, של שיטות השליטה, חשיפת המפסידים והמרוויחים ממצב עניינים זה.
* * *
"הקופסה במדבר", תוצרת אלג'יריה, 1979/80, 30 דקות בצבעים. הבמאי: ברהים דאקי. סרט זה הוא תערובת של עלילה ותעודה, סרט נושם, סרט חי. הסיפור הוא פשוט: ילדים במדבר מרכיבים לעצמם צעצועים שונים, משאיות, מכוניות, גלגלים, מחוטי ברזל ומקופסאות פח. סרט זה הוא מעין פרק שלישי ומסכם של טרילוגיה, אשר את שני חלקיה הראשונים הוטל איסור לייצא. בשני החלקים הראשונים, אותם לא זכו הצופים בברלין לראות, רצה הבמאי להראות כיצד חי הילד בפסיביות במציאות החיים שלו, ואילו בחלק השלישי, שהוא מעין תמצית, סינתזה וסיום לעבודת הטרילוגיה, מתחיל הילד לתפוס ולהבין את הסביבה הטבעית והחברתית שלו, להתמודד עימה, להשתמש בכישוריו בעזרת דמיונו, וכך להפוך לסמל האדם כחיה חברתית הרוכשת אט אט מודעות חברתית ותודעה פוליטית.
* * *
"הצעד הראשון", תוצרת אלג'יריה, 1979. הבמאי: מוחמד בו-עמרי, התסריטאית: פתיחה נדשארי. זהו סרט צבעוני באורך 108 דקות, המספר כיצד מתמודדת אשה שנבחרה לעמוד בראשות עירייה עם בעיות ודעות קדומות, עם בעלה ומשפחתה, עם מסורת של חברה דתית ופטריארכלית, המעמידים בפניה מכשולים לא קלים ולא מעטים. אין זה סרט פשטני ונמלץ, ואין זו תעמולה זולה למשטר האלג'ירי. הוא מראה כיצד, גם אחרי עשרות שנים של מדיניות "בשירות העם" לא נעלמים המאפיינים של המשטר הישן בין לילה, אלא ממשיכים להתקיים ולפעול כמכשול לשינוי ולקידמה. אולם, אם אכן מורכבת החברה האלג'ירית העכשווית מגורמים חברתיים ואידיאולוגיים שהם לא רק שונים, אלא אף מנוגדים, אזי שוכח הסרט לספר לקהל פרט חשוב: אם אשה בתפקיד ציבורי באלג'יריה חייבת להתמודד עם כל כך הרבה דעות קדומות, ומצד כל כך הרבה אנשים השואפים להכשילה במשימתה, אזי מי בכלל בחר בה? אם הבחירה לראשות העירייה היתה בבחירות כלליות, כיצד זה בחרו בה אותם אנשים שאחר כך מתנגדים לה?
* * *
בהפקת "התיאטרון החדש מתוניס" הוצג הסרט הראשון של קבוצת אמנים עצמאית: "החתונה" ("אל עורס"), תוצרת תוניסיה 1978, בימוי ותסריט: ג'א-לילה בקאר, מוחמד דריס, פאדל ז'איבי פרדל ז'אזירי וחביב מסרוקי. אורך הסרט 90 דקות, שחור-לבן.
הסרט מבוסס על סיפורו של ברטולט ברכט "חתונה זעיר-בורגנית", אך הוא מתחיל בדיוק במקום בו ברכט מסיים. אחרי שהאורחים הולכים הביתה, והזוג הטרי נשאר לבד, מתחילה ביניהם התמודדות מרה ואף אלימה. מוצאה ממשפחה ענייה ומעמדו כפקיד-מיסים משמשים מסגרת לתיאור מוצלח של תנאי חיים, תודעה ושאיפות של השכבה הזעיר-בורגנית. בוויכוחים מלאי השנאה והתוקפנות נשכחים כל השקרים והמוסכמות, וסכסוכים פסיכולוגיים וחברתיים נחשפים עד שורשיהם.
על תולדות קבוצת האמנים ועל עבודתה, סיפר אחד מחבריה, פאדל ז'איבי: קבוצתנו מורכבת מחמישה חברים. בין השנים 1967 ו-1972 למדנו תיאטרון, ציור וקולנוע בפאריס ובלונדון, וב-1972 חזרנו לתוניסיה. רצינו לבנות תיאטרון בעל צורות ותכנים חדשים, תיאטרון "פוליטי", אם כי לא במובן הקלאסי. יצאנו לערי השדה והתמקמנו באזור גאפסה, שתמיד היה תוסס ומרדני, מתנגד בפועל לקולוניאליזם וחושש מפני תלות בשלטון המרכזי. מועצת העיר נתנה לנו עזרה כספית, ואנו – מצידנו – התחייבנו לעבוד למען האוכלוסייה ולתרום לשיפור הרמה התרבותית. קבוצתנו נקראה אז "תיאטרון הדרום". השתמשנו בצורות משחק מערביות, מין "קומדיה דל'ארטה". נגענו בבעיות הפיאודליזם, הניצול הקפיטליסטי, דיכוי האשה, הצגנו בעיות חברתיות בסגנון קומי, בורלסקי. אם היינו מנסים לגעת בבעיות הדת, מיד היתה הצנזורה פוסלת את מחזותינו. הקהל, אגב, היה פתוח ומבין.
כעבור זמן התחלנו בניסיון שני, באותו מקום: מחזה על מוחמד עלי אל-האמי, אחד המייסדים של האיגוד המקצועי התוניסאי בתחילת שנות ה-20, אשר נאבק להגנת העם העובד נגד השלטון הזר והמקומי. בחרנו בנושא זה כי נוכחנו לדעת, שעל אף הפרש של כ-50 שנה חיים עדיין התושבים בתנאים דומים מאוד לאלה שמוצגים במחזה; הצנזורה לא התערבה כי הנושא נחשב "היסטורי".
גאפסה היתה ניסיון חשוב עבורנו, מעין תקופת חישול שעזרה לנו להתעלות מעל "העבר הפאריסאי" שלנו, שהיווה אמנם שלב משמעותי בהתפתחותנו אך היינו חייבים להשאירו מאחורינו כדי לחפש את השורשים ההיסטוריים והחברתיים שלנו בארצנו…
עם העמקת עבודתנו מצאנו שהיא התקיימה עד אז כמעט רק על פני השטח. הרעיונות שהפצנו היו אמנם סוציאליסטיים, אבל תוכן המשחק וצורתו דמו יותר לכרזה מאשר להסבר. התחלנו לבחון יותר ויותר את הצורות המוחשיות בהן מתבטאת תודעת העם, והגענו לשלב ניתוח וביצוע, בו יכול המשחק שלנו להיראות לכאורה פחות פוליטי, אך למעשה הוא הרבה יותר פוליטי מקודם, אף על פי שאין במחזה מי שמצהיר "יחי ה-…" או "הלאה ה-…".
בתיאטרון הערבי הפוליטי היום קיימות, בקווים כלליים, שתי מגמות. האחת, שלמעשה כבר לא קיימת באירופה מזה כעשרים שנה, היא זו של התיאטרון המטאפיזי, המשתמש בסמלים ומפתחות ורומז כאילו מה שיש לו לומר הוא משהו ממצה ומוחלט. זוהי מעין ירושה ממולייר, ראסין וסופוקלס, שבה חושב הבמאי כאילו כל פרט הוא חשוב והוא מנסה להשליט סדר ומבנה מסוים בתערובת שבראשו.
המגמה השנייה היא זו של התיאטרון הפוליטי "הלוחם", הגדוש סיסמאות, ושלמעשה אינו מצליח להתגבר על השטחיות שלו, ואינו מצליח לגרד את קליפת האידיאולוגיה השלטת (השלטת לא רק במדינה, אלא גם בתוך ראשי קהל הצופים). אין הוא מנסה לתפוס את המציאות החברתית על מורכבותה, אלא מצטמצם בקביעה מיהו הטוב ומיהו הרע. אבל דמותו של האיש השמן, הלובש חליפה ומעשן סיגר, הבא לסמל את האימפריאליסט האמריקאי, יכולה אולי עוד לשעשע, אך אינה יכולה להסביר כיצד מתבצעים הלכה למעשה השליטה הניאו-קולוניאלית על העולם השלישי, והניצול והדיכוי מבית בידי הריאקציה המקומית ועוזריה השונים. כדי להסביר זאת צריך להשתדל קצת יותר".
* * *
"טראנזיט", תוצרת ישראל 1979, 87 דקות בצבעים. הבמאי: דניאל וקסמן, תסריט: דניאל הורוביץ. סרט זה, החמישי בסדרת הסרטים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה, יוצג בוודאי בישראל, ולכן נשאיר לקוראים להתרשם ממנו בעצמם.