- על אוטונומיה בגליל ועל קצב ילודה
- על מאזן דמוגרפי ועל מהגרים מברית המועצות
- על מצפים, על פלישות ועל נישול
- ועוד סיפורי אלף לילה ולילה
* * *
לא, הפעם לא בעניין התנחלויות גוש אמונים בשטחים הכבושים. אלה הרי אינן התנחלויות ראויות לשמן, כטענת אנשי "השמאל הציוני". הפעם נמשיך במעקב אחר הפרסומים בעיתונות על ההתנחלות בגליל.
בכתבה תחת הכותרת "עוד נאכל הרבה צפרדעים" (גדעון אלון, "הארץ", 23.5.80) מצאנו את הקטעים הבאים:
הנתונים המספריים ממחישים את האמת: היהודים מהווים מיעוט בגליל. כל האוכלוסייה בגליל ההררי מונה כ-220 אלף נפש, מתוכם כ-70 אלף יהודים (31.8 אחוז). מבחינת חלוקת הקרקעות המצב דומה: היישובים הלא-יהודיים בגליל שולטים על 350 אלף דונם ואילו היישובים היהודיים על כ-130 אלף דונם. בנוסף לכך מצוי שטח פנוי של 600 אלף דונם אדמות מדינה, שמחציתו מצוי בתחום ההשפעה של היישובים הלא-יהודיים. "משמעות הדבר", קובע מסמך פנימי של הרשות לתכנון ולפיתוח החקלאות, ההתיישבות והכפר של משרד החקלאות והסוכנות היהודית, "שגם אם להלכה קרקעות אלה הן בבעלות המדינה, הרי למעשה מאחר ואין לידם יישובים יהודים, הם מוחזקים על ידי לא-יהודים העושים בהם לעתים שימוש לא חוקי על ידי שינוי ייעודם".
מהו אותו שימוש בלתי חוקי מיסתורי? מן הסתם משתמשים ערביי הגליל ("לא-יהודים", נאמר בלשון מתחמקת, ללמדך ש"ערבים" הינה מילה גסה) באדמת הגליל לגידולים חקלאיים או לבניית בתי מגורים.
יש לזכור שבשני תחומים – דמוגרפיה ופריסה – קיימים בגליל ההררי תהליכים דינמיים לרעת האוכלוסייה היהודית: מספר הלידות לשנה בקרב אוכלוסיית המיעוטים הוא כ-40 לכל אלף נפש לעומת כ-15 בלבד בקרב היהודים.
יש אזורים בגליל בהם הפער הדמוגרפי גדול עוד יותר וצורת הפריסה יוצרת שטחים נרחבים ביותר של רצף טריטוריאלי לא יהודי. "לא מן הנמנע", אמר לי מקור בכיר בסוכנות היהודית, "שאם לא נפעל מהר, נתפרס על שטח רחב, נקים הרבה יישובים יהודיים במקומות אסטרטגיים, עלולים ערביי הגליל לדרוש להחיל עליהם את תוכנית האוטונומיה".
שוד ושבר! הערבים עלולים לדרוש זכויות לאומיות! אגב, כשמתקרבים לנקודה הכואבת מותר כבר לקרוא לאויב בשמו, אך גם זאת לא לפני שמכנים אותו "אוכלוסיית המיעוטים" ומבלי להתרגש מן הסתירה שבין כינוי זה לבין המספרים הסטטיסטיים המלווים אותו. אכן, פחדים ציוניים ואריתמטיקה גזענית חברו יחד, וכך נולדו המצפים.
נזכר פרופ' רענן וייץ: "לילה אחד בחודש ספטמבר 1977 נסעתי בגליל וראיתי כיצד הערבים משתלטים על אדמות המדינה. מיד כשחזרתי לירושלים, הכנתי תזכיר מפורט בו המלצתי להקים שלושים מצפים בגליל ההררי".
ממש סיפורי אלף לילה ולילה. מה היה קורה, חלילה, אילו הפרופסור וייץ היה מבקר בגליל ביום ולא בלילה? ייתכן ולא היה מבחין אז בסכנה ולא היה הוגה את תוכניתו. שכן פעילות זדונית כמו זו המבוצעת על ידי ערביי הגליל נעשית בוודאי בחסות החשיכה, כיאה לכל פעילות חתרנית.
המצפים, כך מספרים לנו, אין מטרתם להגדיל את מספרם של היהודים בגליל, שכן אין בנמצא יהודים רבים המוכנים לממש מטרה כזו בגופם, אלא רק לשמש מוקדי שמירה ושליטה אסטרטגיים על האדמות שמסביבם. או במילים אחרות, למנוע את השימוש בקרקע מהתושבים הערבים החיים בגליל ולשמור עליה כשהיא בלתי מיושבת למען יהודים שאינם חיים בו וגם אינם ממהרים לחיות בו. כך נראה אחד המקומות האסטרטגיים האלה:
טל-אל, יישוב קהילתי בחיתוליו. 15 מבני טרום-אסבסט לבנים מזדקרים מעל פסגת הר צחיח בגליל ההררי. מסביב שישה כפרי מיעוטים החובקים את היישוב החדש מכל עבריו: אל-מכר, ג'דידה, כפר יסיף, אבו-סנאן, ג'וליס וירכא. 15 משפחות יהודיות, המונות כ-50 נפש, מרביתן עולים מברית המועצות, בתוך כ-40 אלף תושבים ערבים ודרוזים.
מתיישבי טל-אל אינם חשים עצמם בודדים. "אנחנו מקווים שרבים יצטרפו אלינו. ישנם הרבה מועמדים", אומר יעקב אפשטיין, מהנדס מכונות מלנינגראד, שעלה מברית המועצות לפני ארבע שנים. "בוודאי שישנן עדיין בעיות רבות", הוא מספר במבטא רוסי כבד, "עדיין לא חיברו אותנו אל רשת החשמל ואנו מסתפקים בשלב זה בגנרטור, אספקת המים עדיין לא הוסדרה אלא באופן זמני. עדיין לא נסלל כביש גישה ולכן האוטובוסים של אגד אינם מגיעים לכאן, כי אינם רוצים לנסוע על הדרך שנפרצה ליישוב, אבל יהיה טוב", הוא אומר בחיוך. חיים, אף הוא עולה מלנינגראד, שש שנים בארץ, מהלך בין מבני הטרום-אסבסט כשעל כתפו רובה צ'כי ובידו השנייה מעדר: "אנחנו שומרים על עצמנו לבד, גם ביום וגם בלילה. זה קשה, מי שמגיע תורו לשמור ביום נאלץ להיעדר ממקום עבודתו, אבל זה לא נורא. הבטיחו לנו שיגדרו את השטח מסביב. אבל הכי חשוב שיקימו מבנים נוספים, שעוד מתיישבים יוכלו להצטרף אלינו".
מתיישבי טל-אל ("אנחנו בעצמנו בחרנו את השם כי לא נראה לנו השם המקורי יצהר") מתפרנסים מעבודות חוץ. מרביתם אקדמאים, עובדים בחיפה ובאזור המפרץ (מרחק של כ-30 ק"מ). ילדיהם לומדים בקיבוץ בית העמק, ומשוחחים ביניהם בעברית. מתיישבי טל-אל שעלו על הקרקע בפברואר השנה כבר הקימו מועדון וצרכנייה ביישוב, אך מדגישים בנימה מסוימת של תרעומת, "לא מתקבל על הדעת שכל הגברים ייצאו מדי בוקר לעבודתם בחיפה ובמפרץ, חייבים לחשוב על מציאת מקורות תעסוקה במקום".
בגיליון הקודם ("מצפן" מס' 88) סיפרנו על סכסוכים שפרצו בין התנועות המיישבות – "הקיבוץ הארצי", "הקיבוץ המאוחד" ו"תנועת המושבים" – על חלקה של כל אחת מהן ב"עוגת" המצפים. למרות שלתנועות אלה אין מספיק מועמדים לאיוש כל המצפים המתוכננים, הגיעו הסכסוכים עד כדי "חטיפת" מצפים על ידי תנועה אחת מידי חברתה! חושבים שהגזמנו? קיראו את הקטע הבא (מתוך שבועון מפ"ם, "חותם", 4.7.80):
בהודעה לעיתונות שיצאה ביום ה-18.3.80 מטעם ההנהגה הראשית של הסתדרות השומר הצעיר כתוב: "חברי תנועת 'השומר הצעיר' עולים היום להקים את קיבוץ 'פלך', אח לקיבוץ 'כישור' שבחבל 'תפן' שבגליל המערבי. עד לאזרוחו המלא על ידי הקיבוץ הארצי, ישמש קיבוץ פלך 'מושבה שומרית' להכשרת גרעיני השומר הצעיר ובוגריו לקראת יעדי ההגשמה שלהם. במעשה התיישבותי זה מבקש השומר הצעיר להיאבק על זכותו להקים קיבוץ שומרי בגליל ומביע מחאתו העמוקה על פלישת בני המושבים לשטח אשר יועד לפי החלטות המוסדות המיישבים לקיבוץ הארצי…"
אנו מצטרפים לדעתה של ההנהגה הראשית על "בני המושבים" אך מוסיפים: גם בני "הקיבוץ הארצי" הם פולשים. פולשים לאדמה לא להם שהופקעה מבעליה בשרירות ולמטרות גזעניות.
לא זאת אף זאת. אנשי "הקיבוץ הארצי" שולחים ידם לגליל, אך גם מן הגולן אין הם מושכים אותה. להלן קטעים ("מעריב", 3.2.80) המדברים בעד עצמם:
בשקט וצנעה, ללא טקס רשמי של עלייה על הקרקע, קם יישוב חדש, ה-26 במספר ברמת הגולן: קיבוץ נטור. הנימוק הרשמי ל"פרופיל הנמוך" הוא, שהנקודה החדשה היא היאחזות נח"ל. אולם ועד יישובי הגולן קובע, במידה לא מבוטלת של צדק, כי נטור הוא יישוב אזרחי לכל דבר.
הסיבה למבוכה היא התנועה המיישבת בנטור: הקיבוץ הארצי. התנועה, שקיבלה לידה את המשבצת בהר-נטור (כ-3 ק"מ מגוש היישובים הדתי בדרום הרמה), מתקשה להתמודד עם המציאות בשטח, המציבה סימן שאלה על רצינות הנוסחה הפוליטית של מפ"ם לגבי רמת הגולן. קיבוץ נטור קרוב יותר לגבול הסורי מאשר למורדות המערביים של הגולן.
…לאורח, המגיע לנקודה שיושבה ביום ה', 24 בדצמבר, אין ספקות באשר לאופיה: זהו יישוב אזרחי לכל דבר, שתושביו חותרים לפתח תשתית משקית וחברתית הולמת.
… האיש, שנשלח לפני כשנה על ידי הקיבוץ הארצי לתקוע יתד בגולן ולגייס תקציבים ואנשים, הוא אמרי רן, בן 34, עובד פלחה מקיבוץ שער העמקים. הוא הגיע לנטור עם משפחתו כדי לארגן את הקמת הקיבוץ.
"פוליטית, אני סבור שצריך ליישב את הגולן במסגרת גבולות ביטחון. שלום בלי הגולן הוא בלתי נסבל מבחינתנו ואינו שלום. כאן לא קיימת בעיה פלשתינית. תוואי ההטיה הסורי של מקורות המים לישראל מצוי למרגלות נטור. עם כל אמצעי הלוחמה המודרניים – התלם העברי בקרקע הוא שיקבע את נוכחותנו", גורס אמרי רן.
"כאן לא קיימת הבעיה הפלסטינית", אומר המפ"מניק. כאן, לאחר שכמאה אלף פלאחים סורים הפכו לפליטים, הוא חורש את "התלם העברי". הוא אינו מסתפק בנישול הפלסטינים, הוא מנשל גם את הסורים!
…יופ לשנר מזדהה הזדהות מלאה עם יישוב רמת הגולן. "צה"ל יילחם יותר טוב אם תהיה לחיילים אחריות על חיי נשים וילדים. אבל החשיבות היא לא רק צבאית-אסטרטגית. אנחנו יושבים כאן על מקור המים של המדינה, לכן נוכחותנו כאן היא הכרחית", הוא קובע.
…או אמנון הופמן, בן 23, מחיפה. "כל ההכוונה שלי בחיים היתה כדי שאוכל להגיע להתיישבות צעירה", הוא אומר. אמנון, בוגר בית ספר חקלאי, פיקד על חברי גרעין שהתיישבו בקיבוץ גשור וכך הגיע ליישוב החדש של הקיבוץ הארצי.
"בלי הגולן לא תהיה מדינת ישראל, זה ברור לי", הוא מבהיר. אחר כך לוחש על אוזני, "תכתוב שחסרות לנו בחורות". רוצה לומר: בלי בחורות לא יהיה קיבוץ נטור בגולן.
