מאבק הפלסטינים בתוך ישראל הגיע לשלב של התארגנות לאומית כלל-ארצית למאבק רעיוני ומעשי נגד המישטר הקיים. לאחר יותר משלושים שנה של דיכוי לאומי ואפלייה גזענית נגדם מצד המישטר הציוני, היה שלב זה בלתי נמנע, וכעת אף הפך לעובדה קיימת.

זכותם ואף חובתם של בני העם הערבי הפלסטיני בישראל להיאבק נגד הדיכוי הלאומי ונגד האפלייה הגזענית. והם אשר יקבעו, בסופו של דבר, את צורת מאבקם הלאומי והדמוקראטי, את דרכו ואת תוכנו, והם אשר יקבעו מי הם שותפיהם ובעלי-בריתם במאבק הזה.

האמת היא, שהניסיון לארגן את ההמונים הערביים בישראל על בסיס לאומי הוא מאורע בעל משמעות היסטורית, שתהיינה לו השלכות גם בעתיד. הקונגרס המתוכנן זכה בתמיכה רחבה ובגילויי הזדהות מצד המוני הפלסטינים, משום שהוא בא לבטא את שאיפותיהם הלאומיות. וזאת, למרות הסתייגותם של רבים מצורת הכנתו של הקונגרס וחששם שמא יהפכוהו מארגניו לתרגיל בחירות ותו לא.

וכאן אין מנוס מהצגת השאלה: האם איפשרו היוזמים להמונים הערביים להשתתף בצורה פעילה וישירה בהכנת הקונגרס שלהם ("קונגרס ההמונים הערביים") ולבחור את נציגיהם אליו? התשובה הלוא ידועה לכולנו…

ההשתתפות הדמוקראטית הישירה והפעילה של ההמונים לא היתה נחוצה רק להכנת הקונגרס ולקביעת עמדותיו; היא היתה גם צורך עליון להגנה עליו!

מנהיגי רק"ח, אשר הכינו את הקונגרס שקיומו נאסר, יודעים היטב את חשיבות כל אלה. אך הם לא הלכו בדרך הדמוקראטית. מדוע? האם המשימה של בחירת נציגי ההמונים הערביים לקונגרס שלהם היא כה קשה, או בלתי-אפשרית, עד שהיה צורך להורידה מעל הפרק? או שמנהיגי רק"ח חוששים שכתוצאה מבחירות כאלה יכולים לעלות כוחות פוליטיים חדשים, שישמיטו את הקרקע מתחת למונופולין שרכשו על מאבק ההמונים הערביים?

מערכת מצפן
עוד לפני שהוצא הצו האוסר על קיום הקונגרס, ב-29 בנובמבר 1980, כתבנו את גילוי-הדעת הבא, אותו פירסמנו שלושה ימים אחר-כך כמודעה בתשלום ב"הארץ". להלן הנוסח המלא של המודעה:

 

המאבק בציונות – זכות וגם חובה!

הסירו ידיכם מעל הקונגרס הלאומי הפלסטיני בישראל

נצרת, דצמבר 80'

 

ההתארגנות הארצית של ההמונים הפלסטינים בישראל מפחידה את האדונים בגין, שרון ושות'.

ובצדק.

שכן זוהי תשובתם של הפלסטינים לדיכוי המתמשך, עליו מנצחות ממשלות ישראל מאז 1948 ועד עתה.

הערבים הפלסטינים סובלים הן מדיכוי לאומי ‒ השולל את זכויותיהם כקולקטיב ‒ והן מגזענות ‒ המפלה אותם לרעה כפרטים.

זוהי הסיבה האמיתית לכינונו של קונגרס נצרת, שמטרתו לארגן מאבק גלוי והמוני נגד הדיכוי הלאומי ונגד הגזענות.

ממשלת ישראל מסוגלת להפעיל אלות וגז נגד משתתפי הקונגרס. היא מסוגלת אף ליותר מכך ‒ להשתמש בנשק חם! ‒ כפי שהוכיחו אירועי יום-האדמה הראשון וכפי שמוכיחים מאורעות היום-יום ברמאללה ובשכם, בבית-לחם ובירושלים.

אך דבר אחד אינה מסוגלת להשיג ‒ להכניע את המוני הפלסטינים ולשעבדם לתוכנית ישראלי-מצרית-אמריקאית בנוסח ה"אוטונומיה".

שוחרי החרות והשלום ‒ ואנו בתוכם ‒ מתייצבים להגנת הקונגרס בנצרת.

  • למען עתיד של שלום!
  • למען שוויון בין שני עמי הארץ!
  • למען חיים משותפים של היהודים-הישראלים והערבים-הפלסטינים, על בסיס כיבוד הזכויות האנושיות והלאומיות של בני שני העמים!
האירגון הסוציאליסטי בישראל ("מצפן")
המרכז ‒ תל אביב-יפו

29 בנובמבר 1980