מקובלת על השמאל הסיסמה הקוראת לביטול מוסד המשפחה, אך לעתים רחוקות מגיעים לדון בתוכנה. הסיסמה מכוונת, כמובן, לביטול הדיכוי המוצא את ביטויו במוסד המשפחה בחברה הקפיטאליסטית, ובמיוחד דיכוי האשה במסגרת זו.
כדי להבין כיצד תורם מוסד המשפחה לדיכוי האשה, יש לבחון תחילה את מטרותיו הכלכליות והאידיאולוגיות, ואחר-כך לבחון את מקום האשה בתוכו.
המשפחה המסורתית המורחבת התפוררה ליחידות קטנות עם השינויים החברתיים שבאו לאחר תהליכי התיעוש והעיור. תפקידים מסורתיים של המשפחה עברו בהדרגה לידי המדינה, כמו – למשל – סעד וחינוך, תפקידים אותם לא יכלה למלא המשפחה התלויה בשכר. אבל בידי המשפחה נותרו שני תפקידים חשובים. הראשון, שימור כוח העבודה, כלומר: הולדה, סוציאליזציה מוקדמת וטיפול בילדים, סעד נפשי ופיסי לבעל העובד ולילדים – פועלי העתיד. כך הפכה המשפחה ליחידת-ייצור משנית בחברה – לייצור ושימור כוח העבודה.
תפקידה השני של המשפחה הוא להוות, בחברה של ימינו, יחידה כלכלית צרכנית. תפקיד זה מחייב המשך הפרטיות ובידוד היחידה המשפחתית, בצירוף אידיאולוגיה של רכושנות ותחרותיות. כל משפחה רוצה לרכוש לעצמה מוצרים שאמורים להקל על החיים, לגרום הנאה, ושייראו. שאיפות לרכישת מוצרים כמו טלביזיה, מכונת כביסה, מערכת סטריאופונית, מכונית וכו', חוזרות ונשנות בכל יחידה משפחתית (בעוד שלמעשה אין כל היגיון וצורך שלכל יחידה כל כך קטנה תהיה מכונת כביסה, למשל, כשמכונה אחת יכולה לספק צורכי קבוצה הרבה יותר גדולה). וכך מהוות המשפחות שוק עצום של צרכנים, כשמכונת הפרסומת עושה את שלה להעמיק את האידיאולוגיה שתמריץ תהליך זה.
שימור התא המשפחתי בצורתו הגרעינית חיוני, אם כן, לשימור השיטה הקפיטאליסטית כולה, המכוונת לצורכי הייצור ולא לצורכי האדם.
אם אנו רואים במשפחה אמצעי-ייצור משני, הרי שהנשים הן שמהוות בו את כוח-העבודה.
עם אובדן חלק מתפקידי המשפחה, עקב תהליך התיעוש, סבלו הנשים מצימצום עולמן. בעוד שקודם לתיעוש היו הנשים שותפות לאוּמנות, או לחקלאות, במסגרת המשפחה המורחבת (ואין זה אומר שלא היו מדוכאות גם אז, אך הדיכוי לבש אז אופי שונה), הרי שעתה עיקר עיסוקן הפך טיפול בבית, בבעל ובילדים (קרי, שימור וייצור כוח העבודה) גם אם יצאו לעבוד מחוץ לבית (פעילות שנחשבת משנית עבורן, בעיני החברה ובעיני רובן).
חברה מתועשת, בה הכול סחורה, בה הופרדה יחידת הייצור מיחידת הצריכה, ושבנויה על חלוקת תפקידים בין גברים לנשים, חברה כזו תלויה בניצול עבודת-הבית בדיוק כמו שהיא תלויה בניצול העבודה שמחוץ לבית.
אם כך, מן הראוי היה לבחון ביתר עיון את עבודת הנשים – בבית ומחוץ לו.
האשה בבית נחשבת משום-מה לאשה "לא עובדת", כיון שעבודתה אינה נכללת בתפיסה המקובלת של עבודה יצרנית. אך למרות זאת, כאשר יש בית, בעל וילדים קטנים – ישנן נשים שעובדות בבית 80 שעות בשבוע; ואשר לייצור: הן מייצרות את כוח העבודה, סחורה הנמכרת בשוק…
הבעל חייב לסמוך על עבודת האשה בבית כדי לצאת ולהרוויח את שכרו. עבודת שניהם חיונית – אך רק עבודת הבעל זוכה בשכר, ומשכר זה חייבים שניהם להתפרנס. האידיאולוגיה השלטת גרמה לכך, שגם עקרת-הבית אינה רואה את עצמה כ"עובדת" בדרך כלל, על אף היותה טבחית, כובסת, משרתת, מאהבת, פסיכולוגית, אחות-רחמניה ועוד, וכל זאת בלי הרבה חופש בחירה ובלא תשלום. אין פלא שנשים רבות אינן עומדות במילוי כל התפקידים בהצלחה וביעילות, אבל החברה מצליחה לנטוע בהן רגשות-אשמה בשל כך. עקרת-הבית אינה "יוצאת לעבוד" – עבורה הבית=עבודה והעבודה=בית. אין הפרדה בין מקום העבודה למקום המנוחה (כפי שהמצב הוא עבור הבעל). עבודת הבית נעשית בבידוד, היא מונוטונית, ואין לה סוף. אין שכר ואין איגוד מקצועי ואין אפשרות שביתה. איך זה שנשים רבות כל כך משלימות עם תנאים, שמחוץ לבית היו בלתי נסבלים? – כדי לענות על שאלה זו, עלינו לפנות לבחינת הסוציאליזציה והאידיאולוגיה הפועלות בחברה.
ילדות קטנות לומדות מהמשפחה ומהחברה מהו הסטריאוטיפ הנשי האידיאלי: עליהן לשאוף להיות נכנעות, עדינות, מלאות רגש, בעלות כוח-סבל. וכך נוצרת תדמית, לה חייבת הילדה להתאים כדי לזכות באישור החברה, ותדמית זו מכשירה אותה לתפקידה הכלכלי, המשרת את יציבות התא המשפחתי (המשרת, בתורו, את יציבות המישטר החברתי).
ומהן תוצאות עבודת הבית? לעתים תכופות מטביעה האשה את זהותה בזו של בעלה, נעשית ראי וכר-סופג להצלחותיו וכשלונותיו, סופגת את כעסו ושמחתו. היא מדגישה את האהבה, כי בה תלוי קיומה וזו הצדקתה. הבעל יוצא לעבודה ושם יש לו תפקיד בחברה, לטוב או לרע. בבית יכולה אשתו לתהות באם יש לה קיום מחוץ למיסגרת הבית והמשפחה. אך בהיות עבודתה פרטית וללא פיקוח מתמיד – יש לה אשליה של חופש.
היא מבודדת וקשה לה לפתח תודעה קולקטיבית עם השותפות למצבה ולהבין את הדיכוי שבו היא חיה. כך היא מפתחת דרכי התמודדות שהם בעצם בבחינת הדחקה, הפנמה ובריחה: גלולות הרגעה, כאבי-ראש, כדורי-שינה וגאווה בבית מסודר למופת.
אם נפנה להתבונן בנשים שעובדות מחוץ לבית, בלי שתשבורנה "חס וחלילה" את מסגרת המשפה, נמצא שהאידיאולוגיה והתנאים המחזיקים את האשה בבית, פועלים גם בחוץ כדי לנצלה: השוק היה זקוק בשלב מסוים לכוח העבודה של הנשים, אך כוח עבודה זה נחשב בהרבה מקרים לכוח עבודה משני בחשיבותו, הן עבור המעסיק (וזה מתבטא בשכר הנמוך) והן עבור האשה העובדת (שעדיין רואה את הבית והמשפחה כעיסוקה העיקרי וכייעודה בחיים). התייחסות זו מצדיקה מתן שכר נמוך לנשים, וסיכויי פיטורים גבוהים. וכך, האשה העובדת בחוץ עובדת עבודה כפולה ומנוצלת כפל כפליים. ואם נביט ב"מקצועות הנשיים" נמצא שלעתים קרובות הם פשוט הרחבה של עבודת הבית: עבודה סוציאלית, טקסטיל, מלצרות, סיעוד, הוראה, מזכירות ועוד.
מעורבות האשה בעבודה מונחית על ידי אותן הנחות אידיאולוגיות הקיימות לגבי תפקידה במשפחה: תפקידה העיקרי של האשה הוא להינשא, ללדת ולטפל במשפחה. העבודה היא משנית בחשיבותה. עצוב שגם כיום נחשבת המשפחה למקום היחיד שבו ניתן לבטא רגשות אנושיים של רוך וחיבה, ולכן כל דבר שנראה כעלול לפגוע במשפחה מתקבל כאיום גם על ידי אלה הסובלים מהמצב. וכך, נשים רבות, שאינן מודעות לדיכויין, מתנגדות לתנועה לשחרור האשה, כי נדמה להן שזו באה להרוס את בסיס חייהן, מקור ומקום האושר.
אך הקריאה לביטול מוסד המשפחה מכוונת אך ורק לתפקיד הכלכלי והאידיאולוגי שלו בשירות החברה הקפיטאליסטית, והכוונה היא להגיע לחברה כזו, בה ערכים אנושיים ימצאו ביטוי בכל מקום, ולא רק ב"ביתו-מבצרו" של האדם.