אין אנו שותפים למקהלה הצבועה של מדינות המערב המגנות את הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. שכן, לפי אמות המידה המערביות, זוהי "התערבות לגיטימית", אשר לולא בוצעה בידי ברית-המועצות ספק אם היתה זוכה אפילו ב"מחאה דיפלומאטית". התערבותם הישירה של חיילים בריטיים ואיראניים בעומאן, של חיילים צרפתיים בצ'אד או של חיילים בלגיים ומרוקאיים בזאיר עברו ללא מחאות רשמיות של מדינות מערביות אחרות. גם השתתפותן המאסיבית של ארצות-הברית ובעלות-בריתה במלחמה בווייטנאם ובקמבודיה לא גררה את החרמתן ביתר ארצות המערב.
אף-על-פי שאפגניסטן אינה נמצאת ב"תחום ההשפעה המערבי", למרות שהיא שוכנת על גבולה הדרומי של ברית-המועצות ואף-על-פי שהמישטר שהופל על ידי הסובייטים לא היה "פרו-מערבי" ואף לא "בלתי מזדהה", הגיבה ארצות-הברית בהפסקת משלוח הדגנים לברית-המועצות ובמערכה להחרמת האולימפיאדה (במוסקבה).
תגובה אמריקאית זו משרתת כמה מטרות: ראשית, היא הצליחה במידה רבה להסיח את תשומת הלב של דעת-הקהל המוסלמית בארצות שונות מן העימות האמריקאי-איראני, ובכך שיפרה את מעמדה של ארצות-הברית ב"עולם המוסלמי". שנית, היא תורמת לגיבוש ליכוד לאומי אמריקאי בתקופה של משבר כלכלי, בה מנסה המימשל להוריד את רמת החיים של הפועלים בארצות-הברית, בה עולים מחירי הדלק, האינפלציה מגיעה ל-18% והאבטלה ליותר מ-6% (אין להוציא, כמובן, מכלל חשבון את השימוש שעשה ג'ימי קארטר במשברי איראן ואפגניסטן במערכת הבחירות שלו). שלישית, היא מאפשרת למימשל האמריקאי להדק את קשריו ולתת תמיכה מאסיבית וגלויה למישטר צבאי, דיקטטורי ואכזרי כמו זה של הקולונל זיא אול-חאק בפקיסטן, דבר שלא היה מתקבל בהבנה על ידי דעת הקהל האמריקאית בתנאים אחרים1.
כסוציאליסטים מהפכניים יש לנו, כמובן, אמות-מידה אחרות לגמרי. מעולם לא היינו שותפים, לא למאמצי הסובייטים, וגרורתם רק"ח, להציג את ברית-המועצות כשומרת השלום ולא לנסיונם הצבוע לגייס דעת-קהל נגד "החבלה האמריקאית בדטאנט". את עמדתנו אין אנו קובעים לפי שיקולים אסטרטגיים מעצמתיים; אנו מנסים תמיד לעגן אותה בניתוח חברתי, ובמקרה הנוכחי – בניתוח החברה האפגנית.
החברה האפגנית היא חברה אגרארית שרק בשנים האחרונות עושה את צעדיה הראשונים ליציאה ממערכת חברתית כמו-פיאודאלית. בצד החלוקה המעמדית האופיינית לשלב התפתחות זה, מחולקת החברה האפגנית גם חלוקה לאומית ושיבטית. הקבוצה הלאומית הגדולה ביותר היא קבוצת הפושטונים, המהווים כמחצית האוכלוסיה ולהם קשרים הדוקים – של שפה ותרבות – עם המוני פושטונים החיים בפקיסטן השכנה; מלבדם יש קבוצות מיעוטים של אוזבקים (דוברי תורכית), טדג'יקים (לשני אלה קירבה אתנית לעמים החיים בברית-המועצות), באלוצ'ים (שחיים גם בפקיסטן ובאיראן השכנות), נוריסטאנים, חאזארייאים (דוברי פרסית) ועוד. הקשר ההדוק בין המשפחות השליטות ובעלי הקרקעות לבין המוני הכפופים להם אינו מצטמצם רק לתלות כלכלית, אלא הוא מחוזק גם על ידי ההשתייכות הלאומית, או השיבטית. עובדה זו מסבירה את העובדה ההיסטורית של חולשתו הכרונית של השלטון המרכזי באפגניסטן.
לברית-המועצות מסורת ארוכה של ידידות עם אפגניסטן. בשנות ה-20 קיימה ברית-המועצות יחסי ידידות הדוקים עם הח'אן (המלך) אמאנוללה, ואחר כך עם הח'אן מוחמד זאהר (1933-1973). במיוחד נתהדקו היחסים בין שתי המדינות לאחר שב-1961, בעקבות סכסוך עם פקיסטן על חבל פושטוניסטן, נסגר הגבול האפגני-פקיסטני ואיתו גם המוצא היחיד של אפגניסטן לאוקיאנוס ההודי.
בשנת 1965, לאחר שהח'אן הכריז על ליבראליזציה מסויימת של החיים ועל עריכת בחירות לפרלמנט, נוסדה "מפלגת העם הדמוקראטית" סביב עיתון בשם ח'אלק (העם). המוציא לאור של העיתון היה נור-מוחמד טאראקי. למרות שעיתונה הוצא מחוץ לחוק ב-1966 כ"מנוגד לאיסלאם" הורשתה המפלגה להשתתף בשתי מערכות בחירות, ב-65' וב-69', וכמה ממועמדיה אף נבחרו לפרלמנט. בשנות ה-60 המאוחרות עברו על המפלגה מספר פילוגים: סביב לעיתון בשם פארצ'אם (הדגל) התרכזו היסודות הפרו-סובייטיים. יחסיה ההדוקים של קבוצה זו עם המישטר היקנו לה, בקרב יריביה, את הכינוי "המפלגה הקומוניסטית המלכותית". שליט-הבובה הנוכחי של אפגניסטן, באבראק קארמאל, נמנה על קבוצה זו. באותו זמן פרשה מן המפלגה קבוצה אחרת, שנקראה על שם עיתונה שולה אי ג'אווד (הלהבה הנצחית), ובשל הסתייגותה מהיחסים ההדוקים עם ברית-המועצות נחשבה "פרו-סינית". העיתונים של שתי הקבוצות הללו הוצאו גם הם, בעקבות עיתון הח'אלק, אל מחוץ לחוק במערכת הבחירות של 1969. באותן שנים פרשה מ"פארצ'אם" קבוצה בשם "סטם-אי-מלי", שרצתה לגייס את הכפריים למאבק מהפכני בעל פרוגראמה של דה-צנטרליזציה של השלטון, במטרה לנטרל את חששם של בני המיעוטים מפני השלטון המרכזי. קבוצה זו היתה אחראית להשתלטות על השגרירות האמריקאית בקאבול ב-1978, שהסתיימה במות השגריר האמריקאי וכל תוקפיו בפשיטת כוחות הביטחון האפגניים.
* * *
בשנת 1973 מארגן ראש הממשלה, הנסיך דאוד בן משפחת המלוכה, הפיכה בתמיכתם של קציני צבא לאומיים ושוחרי רפורמות, שקיבלו את הכשרתם הצבאית בברית-המועצות. דאוד מבטל את המונארכיה, מכריז על רפובליקה, מבטל את הבחירות שנועדו לאותה שנה ומפזר את הפרלמנט, ומכונן מישטר דיקטטורי חד-מפלגתי. מפלגת הח'אלק מסרבת לתמוך במהלכים אלה ויורדת למחתרת. סיעת הפארצ'אם, עליה נמנה כאמור גם באבראק קארמאל, היתה מוכנה ל"פשרה היסטורית" עם דאוד, ואף נטלה חלק במימשלו. כ-120 מחברי הפארצ'אם נתמנו כפקידי-ממשלה וכמושלים אזרחיים בפרובינציות, אך שם נתקלו בהתנגדות מצד ההנהגה המסורתית הלוקאלית לכל פגיעה בסמכויותיה.
עד מהרה נוכח דאוד לדעת כי הברית עם פארצ'אם הפכה לחסרת תועלת. כדי להפיס את דעת ההנהגה המסורתית, וכדי להסיט את האיבה למישטרו ולמקדה בפארצ'אם כאחראית לכל הכשלונות, מורחקים אנשיו של קארמאל מכל עמדות ההשפעה שלהם ב-1977. אז חוזרים אנשי הפארצ'אם המודחים למחתרת, ומצטרפים שוב אל הח'אלק, שעל רקע של הפגנית המוניות נגד המישטר, ואחרי סידרה של מעצרים, מארגנת בהנהגת חאפיזוללה אמין הפיכה צבאית. ב-27 באפריל 1978 מפילים אנשי הח'אלק את מישטרו של דאוד ומכריזים על הקמת "הרפובליקה הדמוקראטית של אפגניסטן", כשטאראקי ראש ממשלתה וקארמאל מכהן כסגנו. מאבקי כוח בתוך הח'אלק, ונסיונות סיעת המיעוט של קארמאל למצוא בעלי-ברית מחוץ למפלגה, מביאים להרחקת קארמאל לתפקיד של שגריר ארצו בפראג. במיסגרת "טיהור" נוסף בממשלה מואשם קארמאל בהשתתפות בקשר קצינים "לאומי-מוסלמי", ומודח ממישרת השגריר.
שתי הסיעות במפלגת העם הדמוקראטית (הח'אלק), שנאבקו ביניהן על השלטון, לא ייצגו מעמדות חברתיים שונים בעלי אינטרסים מנוגדים, אלא הן היו וייצגו קבוצות שונות בקואליציה של קציני צבא ואינטליגנציה עירונית.
גם מישטר הח'אלק, כמישטרים ריכוזיים קודמים באפגניסטן, נתקל בהתנגדות על רקע לאומי ולוקאלי, שאליה נלווה הפעם גם סממן דתי. טאראקי ואמין ניסו להשמיט את הקרקע מתחת לבסיס הכוח ההמוני של התנגדות זו על ידי ביצוע רפורמה אגרארית ועל ידי מאבק חריף באנשי-הדת. מלחמת האזרחים שהלכה והתרחבה, לא במעט בהשפעת המהפכה באיראן, דחפה את הסובייטים – שתמכו עד אז בטאראקי ובאמין – להדיח את אמין בנסיון למתן את עמדות המישטר, לפשר בינו לבין המורדים, ובכך לנסות להקנות לו יציבות. אך נסיון ההדחה נכשל, ובמהלך הפיכת-נגד שביצע אמין נהרג טאראקי.
* * *
אמין הכריז מייד על חלוקת אדמות נרחבת ועל הלאמות, בניגוד לעצת הסובייטים, שכעת, כמובן, הציגו את עצמם כ"ידידיו". ב-27 בדצמבר 1979 פלש הצבא הסובייטי לאפגניסטן, אמין נרצח, וה"שליט" החדש של המדינה – קארמאל – מגיע לקאבול במטוס סובייטי מגלותו במוסקבה רק יומיים-שלושה אחר כך. הוא נוקט מייד בכמה צעדים להרחבת בסיס שלטונו, תוך נסיון לרכוש את לב המעמד הבינוני. וכך מתאר כתב העיתון הגרמני הליבראלי "די צייט" בקאבול את מדיניותו החדשה של קארמאל: "הוא הכריז על 'כיבוד אחדות המשפחה', 'עקרון הקניין הפרטי' ומעל הכל על 'כבוד עמוק לדת האיסלאם הקדושה' האמורים להיות אבני היסוד של החוקה החדשה, אותה מעבדים כעת מחדש. אחדים מתחומי סחר-החוץ כבר עברו תהליך של דה-הלאמה ודה-מונופוליזציה. החלה החזרת קרקעות האחוזות שהופקעו (לבעליהן). הודעות המפלגה פותחות שוב ב'בשם אללה הרחמן והרחום'. דגל המדינה האדום מאז אוקטובר 1978 ישנה שוב את צבעו וייהפך מחדש אפגני ואיסלאמי" ("הארץ", 6.2.80).
שינויים אלה נעשו כולם בחסות הסובייטים ובעידודם. אין אנו טוענים שהח'אלק של אמין היתה מפלגה שניהלה מדיניות סוציאליסטית-מהפכנית, שהרי זו עלתה לשלטון בהפיכה צבאית וחוללה את ההלאמות וחלוקת האדמות מלמעלה, תוך הישענות על הצבא ולעיתים אף תוך כדי דיכוי של גילויי יוזמה עממית. אולם, מבחינה חברתית פנימית, ומבחינת התוכן הרעיוני שלה, אין ספק שמישטרה היה מתקדם יותר מן המישטר הנוכחי, ולו בגלל היותו מישטר אפגני שצמח מתוך מציאות חברתית אפגנית אותנטית, לעומת האופי הגרור הבולט, והנשען על כידונים של מעצמה שכנה, של המישטר הנוכחי.
דבר אחד חובה להדגיש. הפלישה הסובייטית הביאה להסחת דעת ההמונים האפגניים מן המאבק לשינוי החברה האפגנית, ותרמה ישירות לליכוד כל הכוחות המתנגדים לכיבוש תחת הדגל הריאקציוני של האיסלאם. יותר מזה, הפלישה הסובייטית איפשרה למורדים המוסלמיים לתת למאבק אופי של מאבק לשיחרור לאומי מכיבוש זר, ובכך חיזקה את תנועתם לאין-שיעור. אי אפשר להתחמק, לכן, מלהעלות את התביעה לפינוי מיידי של הצבא הסובייטי מאפגניסטן.
- אי אפשר להתעלם גם מהחוצפה והצביעות של ממשלת ישראל, המגיעה לשיאים חדשים. זוהי ממשלה של מדינה, שכל תולדותיה רצופים כיבוש, גירוש והתנחלות. זוהי מדינה אשר קמה על חורבנו של עם אחר, ואשר בעצם הימים האלה מחזיקה תחת שלטון כיבוש צבאי אוכלוסיה של למעלה ממיליון פלסטינים. זוהי מדינה אשר שמה ללעג מונחים כמו "ריבונות של מדינה שכנה" בפעילותה היומיומית בלבנון. אך אין הדברים הללו מפריעים לראשיה להתריע בפומבי נגד "ההתערבות הסובייטית בענייניה הפנימיים של אפגניסטן". ↩