האדם אחראי לגורלו – גילה פ. (גילה פלינט)

10 בינואר 1981

in גיליון-89: חורף 1980/81, מאמרים

ב-23 באפריל צעדו כ-20 אלף איש בהלווייתו של ז'אן-פול סארטר. לאחר מותו מלאו העיתונים ברחבי תבל במאמרי הספד עליו. מדוע נגע מותו לאנשים כה רבים, בני לאומים שונים, בארצות כה רבות?

עבודתו הפילוסופית והספרותית של סארטר התייחסה לבעיות בסיסיות, שהעסיקו ועודן מעסיקות אנשים רבים, בעיקר אינטלקטואלים אירופיים, לאחר המשבר שפקד את המערב אחרי מלחמת העולם השנייה; זוהי בעיקרה בעיית מקומו של האדם כסובייקט בעולם. סארטר ניתח באורח מעמיק את שאלת הקיום האנושי, במסות על האכּזיסטנציאליזם. אך לא רק בזכות עבודתו הפילוסופית זכה סארטר להערכה כה רבה, אלא גם בזכות היותו אדם פעיל ומעורב במאבקים פוליטיים חשובים במרוצת שלושים השנים האחרונות.

מעורבותו זו החלה אחרי מלחמת העולם השנייה, בניסיונות של אינטלקטואלים אמריקאים ואירופים לתווך בין ארצות הברית וברית המועצות. המלחמה הקרה סיכלה מאמצים אלה וסארטר נרתם למסע השלום של המפלגה הקומוניסטית. ב-1954 ביקר בברית המועצות. לא חלפו שנתיים ימים והאיש, שהיה דמות מקובלת בתנועה הקומוניסטית העולמית, גינה את פלישת ברית המועצות להונגריה וניתק את קשריו עם המפלגה הקומוניסטית הצרפתית.

הוא היה מעורב במאבק נגד הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה ותמך באף.אל.אן (החזית לשחרור לאומי). כך עורר עליו את שנאת הגנרלים הצרפתים ואנשי הימין, שלימים ניסו אף להתנקש בחייו. ב-1967 ניהל עם ברטרנד ראסל את המשפט הציבורי נגד פשעי המלחמה האמריקאיים בווייטנאם. במאי 1968 תמך בשמאל הצרפתי והתגייס בהתלהבות למאבק הסטודנטים נגד הממסד הבורגני. ב-1972 נאבק נגד הוצאתו אל מחוץ לחוק של הביטאון המאואיסטי "לה-קוז דה-פיפל". הוא לא היה מאואיסט, אך יצא לרחובות פאריס למכור את הביטאון במו ידיו. הוא נעצר בידי המשטרה. דה גול עצמו נזהר מלפגוע בסארטר, באומרו: "את וולטייר לא עוצרים!"

*     *     *

ב-1973 השתתף בייסוד היומון השמאלי "ליברסיון", אלא שראייתו נפגמה והוא חדל לכתוב. עד למותו, בגיל 74, המשיך את פעילותו הפוליטית באמצעות ראיונות, חתימה על פטיציות והרצאות. סארטר לקח ברצינות את דבריו ומימש בחייו את הנקודות הנראות לו כבסיסיות בפילוסופיה שלו. בכתביו הוא חוזר ומדגיש את אחריותו של האדם – כאינדיבידום – לגורלו. ובכך – לגורל האנושות כולה. בכך מוטלת על האדם האחריות לעולם שבו הוא חי – לחברה. אליבא דסארטר לאדם החירות לקבוע את תוכן קיומו, ולכן הוא אחראי לאופן קיומו. האדם אדון לעצמו, ובתור שכזה הוא אחראי למצבו וחופשי לשנותו. בכך שהאדם נמנע מלנקוט בצעדים לשינוי, הוא מנציח את מצבו.

סארטר אינו מתעלם מן ההבדלים המעמדיים אלא מתייחס אליהם מנקודת המבט של החירות הכללית של האדם; אדם ללא אל וללא סמכות עליונה. הוא מכיר בהתניות החברתיות ובמצבים האובייקטיביים, הנכפים על האדם מבלי שיהא קובע בהם. אך הוא מוצא תחום נרחב של חירות גם בתוך מגבלות אלה. "הפועל מותנה על ידי מעמדו אך הוא זה אשר מחליט על מהות מצבו ומצב חבריו – הוא זה שמקנה לפרולטריון כולו עתיד של השפלה או ניצחון, לפי בחירתו את עצמו, כפועל נכנע או כפועל מהפכן" (מתוך "מצבים" II, תרגום חופשי).

לפי סארטר, למרות שאין האדם יכול לבחור את ישותו, יכול הוא לבחור את התוכן שלה. אין אנו יכולים לבחור את היותנו בני אדם, או את היותנו פועלים או נשים או גברים. אך כבני אדם וכאדונים לעצמנו ביכולתנו לבחור איזה בני אדם אנו. מעצם יכולתנו לבחור בחירה זאת אנו נעשים אחראים למצבנו ולעולמנו. לכן, תחום האחריות של האדם האינדיבידואלי על העולם הוא נרחב ביותר. האדם אחראי לכל. לא רק לפעילויותיו הפרטיות אלא גם להתרחשויות שמחוצה לו.

בספרו "היישות והאין" כותב סארטר: "אני אחראי למלחמה באופן כה עמוק, כאילו אני עצמי הוא זה שהכריז עליה". ומן האחריות מתבקשת נקיטת עמדה; ומנקיטת עמדה מתבקשים מעשים.

סארטר אינו נותן לאדם את האפשרות הקלה והנוחה להסיר מעליו את האחריות לעולם, דהיינו: להסתכל על העולם מהצד, כאילו שהדברים אינם תלויים בו או כאילו שיש מישהו מעליו המחליט בשבילו. האדישות עצמה היא בחזקת בחירה, שהאחריות עליה מוטלת על האדם.

בחייו מימש סארטר, הלכה למעשה, את העקרונות הפילוסופיים שבהם דגל ועליהם כתב. הוא פעל למען שינוי החברה. התוכן המיוחד של מושגי ה"חירות" וה"אחריות" בעבודתו הפילוסופית, כמו מעשיו, עשוהו בן בריתם של המהפכנים.

*     *     *

אולם אי אפשר שלא לבחון את יחסו של סארטר לציונות ולסכסוך באזורנו. וכשבוחנים יחס זה מעלים, שלא היתה לו ביקורת מהותית על האידיאולוגיה הציונית ועל המעש הציוני, אלא רק ביקורת (יחסית מתקדמת) על מעשה זה או אחר של ממשלה ישראלית זאת או אחרת. לדוגמה: ב-1972 שלח סארטר מברק גלוי לשלטונות הישראליים, שבו תבע לשחרר את חברנו גיורא נוימן, שנכלא אז בכלא צבאי פעם אחר פעם (סך הכל שנה שלמה) על סירובו לשרת בצבא הפוגע בפלסטינים ושולל את זכויותיהם האנושיות והלאומיות.

כאן עולה השאלה מדוע אדם כסארטר, שבמאבקיו ובעבודתו הפילוסופית נקט עמדות כה רדיקליות, התייחס בסלחנות כה מופגנת לציונות? מדוע ראה במלחמת 1967 מלחמת הגנה? מדוע היתה עמדתו כלפי ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי כה שטחית ולא עמדה בשום יחס לרדיקליות שלו בשאלות פוליטיות וחברתיות אחרות?

האם לא היה לו די מידע, או שאולי היה מוקף ב"יועצים" שהטעוהו? או שמא לא הבין את המצב מחמת גילו? השערות אלה נראות בלתי מספקות. את ההסבר לעמדתו יש לחפש במקום אחר – בטראומה של אימי מלחמת העולם השנייה. רגשות האשם שתקפו אינטלקטואלים אירופיים רבים ביחס לשאלה היהודית, והזעזוע שחוו אחרי ההשמדה השיטתית של ששת המיליונים בידי הנאצים, שיתקו את היכולת שלהם למתוח ביקורת על הציונות עד כדי שלילתה.

והרי זוהי שיטה ציונית מוכרת: לסחוט תמיכה של דעת הקהל בעולם במדיניות הנישול, הדיכוי והאפליה נגד בני העם הערבי הפלסטיני, באמצעות רגשות אשם על סבלות היהודים במלחמת העולם השנייה ועל סבלות היהודים בכל מקום ובכל זמן. חבל שגם סארטר נפל קורבן לסחיטה רגשית זו.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: