להלן כתבתו של אמנון דנקנר, "עזה תחילה", שפורסמה ב"הארץ" ביום 26.12.1980.

בעזה, בשישים ותשע זה היה. הכל אחרת, אולי בגלל שהיינו צעירים יותר, אולי בגלל שזה היה יותר קרוב למלחמה, וזה היה חדש. לא יודע למה, אבל לא היו לאף אחד הרבה סנטימנטים. מה לא ראינו שם ומה לא עשינו שם. אחרי כמה ימים שהגדוד שלנו היה שם, נשבע לך, התחילו לפחד מאתנו מוות. אני זוכר איך כל פעם שהיו בעיות באיזה בית ספר היו קוראים לנו, היו לנו כאלה אלות דקות אבל חזקות, ואנחנו היינו נכנסים לחצר בכוח, ישר כל המורים והתלמידים היו בורחים למעלה לכיתות, ואז היינו רודפים אחריהם, למעלה, נכנסים לכיתות ומתחילים להכניס מכות. המם-כף היה נכנס לכיתה ושואל: מי כאן המורה? היה בא אליו המורה ‒ היה מכניס לו פצצה לפנים, נותן לו בעיטה וצועק: יאללה, כולם הביתה! ואז כל התלמידים היו מצטופפים כאלה מבוהלים על יד הדלת בשביל לצאת, ואנחנו היינו מסתדרים בפרוזדור וכל אחד שהיה יוצא היה חוטף. אחרי כמה דברים כאלה ‒ לא היו יותר בעיות בשום בית ספר, הכל נהיה שקט, ואנחנו היינו בטוחים שעשינו את מה שצריך לעשות. אל תשכח שבאמת זה היה רק שנה, שנה וחצי אחרי ששת הימים ומה שעשינו בעזה לא נראה לנו מי יודע מה על יד מה שזכרנו מהמלחמה הזאת. אולי יש עוד סיבות, אני לא יודע בדיוק ‒ אבל באמת זה נראה אז אחרת.

*

והיום זה נראה אחרת. הנה יש לנו כאן אותו דבר ‒ עניינים עם בית ספר. בתוך החצר שלהם הם עומדים ושרים את השירים שלהם, וצועקים פלשתין וכל זה. ואנחנו צריכים ראשית כל לצלצל להנהלה בטלפון ולהזהיר אותם שיפסיקו את זה ואם הם לא מפסיקים אנחנו צריכים להיכנס פנימה ולהפסיק את זה בעצמנו. כל פעם שאני נכנס לשם אני מתפלל שהתלמידים האלה לא יזרקו אבנים עלינו, כי אז יכול להתחיל עניין שלם, עם יריות ופצועים, ותחקירים. שאלתי את הסגן-מושל כשנתן לנו את התחקיר, מה איכפת לנו אם הם שרים את השירים שלהם? שישירו עד שיתייבש להם הגרון. עניין שלנו? אבל הוא אמר לי שאני לא אבלבל את המוח עם עניין שלנו, לא ‏עניין שלנו, זאת ההוראה וזהו זה. למה אנחנו צריכים להילחם בילדים האלה, בגלל השירים שלהם שאנחנו אפילו לא כל כך מבינים את המלים שלהם? מה אנחנו מבינים בכלל? לפעמים אני שומע בקשר דברים כאלה שאני לא יודע אם לצחוק או לבכות. סיור בוקר מדווח שיש על הקיר של אחד הבתים כתובת שלא היתה שם אתמול.

‏"מה כתוב שם?" ‏הסגן-מושל שואל אותו.

‏"אני לא יודע. אין לי אף אחד שמבין".

"תתפוס מקומי ותשאל אותו".

עוברות שתיים-שלוש דקות ושוב הסיור מדווח:

‏"אתה באמת צריך לדעת בדיוק? זה משהו נגדנו".

"אני רוצה לדעת מלה במלה".

בסדר: שכל היהודים יזדיינו בתחת".

‏אתה מבין. ואז יוצאת חוליה מיוחדת עם כלים למחיקה. יופי, הרווחנו עוד נקודה. נכון, זה לא הכל משחק, יחסית עכשיו שקט כאן, אבל תמיד צריך להיזהר. כשעוברים ליד מחנה הפליטים כאן, תמיד יש חשש שאיזה אבן תעוף. נכון, בנו כאן גדר ארוכה וגבוהה כזאת לאורך הכביש, אבל הקבלן שבנה את זה, בטח הרוויח הרבה כסף. שם חומרים גרועים ויש הרבה הרבה חורים. אז הם יכולים לראות את הקומנדקר של הסיור ולהעיף איזה אבן או שתיים. לא מסוכן מי-יודע-מה, אבל לא נעים. וגם מאבן יכול לצאת עין.

‏אז מה עושים? נכנסים למחנה וכל אחד שרואים שם מסתובב לוקחים לו את התעודת זיהוי ואומרים לו לרוץ לממשל. והם רצים. כי שם בשטחים להסתובב בלי תעודת זיהוי זה סיפור. אז הם באים לשם לממשל ומחכים שידברו אתם. עומדים איזה מאה, מאה וחמישים בחורים ומחכים, ומישהו מהחבר'ה ‒ שניים או שלושה ‒ עומדים ושומרים עליהם. אם אלה בני אדם ‒ לא קרה כלום. אם אלה קצת חיות, חבר'ה עם לב לא הכי טוב, אז מתחילים הסיפורים של השפלות קטנות, הצקות, מכה פה, בעיטה שם. וזה עוד לפני שמכניסים אותם לחדר וחוקרים אותם. מה קורה שם בפנים אני לא יודע ולא רוצה לדעת. אני אומר לך ‒ מספיק לי מה שראיתי שם בחודש מילואים הזה בשביל לעשות אותי חולה. ומה אני יכול לעשות? להודיע שאני מסרב לשרת בשטחים וללכת לכלא 6? זה לא ‏מתאים לי וזה לא הפתרון. אני אנסה להסתדר. בפעם הבאה אני אבקש במקום זה לעשות עבודות בבסיס. לא אכפת לי במקום עוד פעם להיות שם לשבת ולמלא קיטבגים בימ"ח. משעמם, נכון, אבל לפחות לא אוכל את הלב.

אני באתי למילואים האלה ביומיים איחור. קיבלתי אישור. אבל בשביל זה לא הגעתי בהתחלה למקום הנכון וסיפחו אותי ללילה הראשון לפלוגה אחרת. נסענו בעיר, ככה, הגיע כמעט סוף הסיור, פתאום הנהג עוצר את הקומנדקר ושניים קופצים ומעלים בחור שהלך ברחוב. מה קרה? אני שואל. הוא קילל אותנו, הם אומרים לי. טוב, קילל קילל, אז מה לעשות? הם משכיבים אותו על הרצפה של הקומנדקר ונוסעים. בדרך, משני הצדדים מכניסים לו בעיטות בצלעות, לא מי-יודע-מה חזק, אבל בעיטות. זה כואב, בכל זאת. והוא שוכב ככה מכווץ, הידיים שלו על הראש, לא צועק, לא בוכה, חוטף בשקט. נוסעים עד יער קנדה ושם זורקים אותו מהקומנדקר. שילך ברגל חזרה העירה. עשיתי כבר דברים כאלה בחיים שלי, דברים יותר גרועים מאלה, תאמין לי. אבל הפעם זה עיצבן אותי. אם אלה היו חבר'ה שלי הייתי אומר להם. אולי לא הייתי נותן להם לעשות את זה. אבל לא רציתי להסתבך אתם. גם קשה לי באמת לשפוט אותם. אתה לא יודע מה קורה לבן אדם כשנותנים לו כוח. יש אנשים שזה לא מתאים להם. אסור להם לקבל לידיים כוח. עד אז ‒ הם בסדר, מהחבר'ה. אתה נותן להם כוח, ושם על ידם קורבן קל ‒ הם נהיים חיות.

הנה בשבוע השני של המילואים, אחד החבר'ה סוויסה, היה ביחד אתי במחסום. בן-אדם שכשאתה רואה אותו ככה ‒ הוא נחמד ובסדר גמור. קיבל רשות לישון בבית כי הוא ירושלמי ואשתו בחודש תשיעי ובשמירת-הריון. אתה היית צריך לשמוע אותו ‒ באיזה עדינות הוא מדבר עליה, כמו משורר. והוא גם דתי. בשש בבוקר היה מגיע עם האוטובוס הראשון מתלפיות למחסום. דבר ראשון ‒ מוציא צ'יק צ'אק את התפילין. מתפלל. מקפל את הכל ושם חזרה בשקית. לוקח את הנשק וניגש למחסום ‒ ושם ‒ נהיה ממש חיה רעה.

‏מה זה חיה רעה? פה לא מדובר על זה שיורים, הורגים אנשים, מענים אותם. לא זה. בכל זאת, אנחנו לא עד כדי כך. אבל אני אתן לך דוגמה: נגיד בא אוטובוס מהכיוון של העיר לירושלים. הוא עולה לבדוק תעודות. עכשיו יש כל מיני סוגים של תעודות שביום מסוים מותר להכניס סוג כזה, ואסור להכניס סוג אחר. הוא לא כל כך מתמצא בזה, ומחליט ‒ לפי הפרצוף, מי ימשיך לנסוע ומי יירד ויחזור ברגל לעיר. למה? כי ככה סוויסה רוצה. ואני רואה אותם יורדים מיואשים מהאוטובוס והולכים ברגל חזרה מיואשים על זה שהלך להם יום עבודה, כי ככה הוא רוצה. כי נתנו לו כוח. ופה אין עיתונים ואין בג"צים ואין אומבודסמנים ומה שסוויסה מחליט ‒ זה מה שהולך.

או מה שקרה ‏אתו אתמול. אנחנו עומדים במחסום ובא נער, כזה ציפלון, נוסע על אופניים. מה הוא עשה? לא עבר בדיוק בין הפסים של המסמרים, אלא בצד על המדרכה. וסוויסה רץ אליו בצעקה, מפיל אותו עם האופניים ואומר לו: איפה התעודת זיהוי? והוא אומר לו: וואלה, אין לי, אני רק בן ארבע-עשרה. וסוויסה מתחיל: לא, אתה בן שש-עשרה, תביא תעודה! והוא מתחיל להתחנן, לבכות, לא עוזר שום דבר. ההוא אומר: תשאיר את האופניים כאן ותביא מהבית תעודת לידה שנראה בן כמה אתה. לא רציתי להתערב. אולי טעיתי, אני יודע? חשבתי שזה לא נעים להתווכח בינינו על ידו. אבל כך אמרתי לו ‒ למה, סוויסה? למה עשית לו את זה? והוא לא ענה. רק עשה ככה עם היד, כמו: על הזין. ותאמין לי: בכל הסיפור הזה של הגדה, מה שכואב לי זה לא הדברים הגדולים, שלפעמים קורים כמו תאונות: שיורים, ופוצעים והורגים. מה שכואב לי ומשגע אותי אלה הדברים הקטנים האלה. העוול הזה הקטן, שקורה שם כל יום, כל שעה. לְמה אנחנו מתרגלים שם? לפעמים אתה שם תופס את עצמך עושה משהו שנראה לך נורמלי, למה לא? ופתאום ‒ אתה תופס את הראש: מה אתה עושה?

לדוגמה? לדוגמה מה שקרה לי. אמרו לנו ‒ יש עוד יומיים ביקורת מחנה, צריך לעשות הרבה עבודות בסיס. בסדר. עכשיו מי שרוצה שיילך מאחורי הבניין לאגף של שירות בתי הסוהר ויחתום על עציר שיעזור לו בעבודה. אלה עצירים לא של פח"ע. פליליים רגילים. טוב. הלכתי עם כל החבר'ה לחתום על עצירים ואלה, דווקא היו מרוצים, קצת לצאת לשמש, למתוח את העצמות, לעבוד. ניקו, סידרו, שטפו, עבדו יפה. אבל הנה ‒ פתאום תפסתי את עצמי שואל: מה ‏זה פה? זה צה"ל? לקחתי את העציר שלי והחזרתי אותו. הוא דווקא היה עצוב. אני יודע שזה לא מדיניות וברגע שהחלונות הגבוהים ישמעו על זה יהיו בעיות. אבל הנה זה קורה ‒ עובדה.

‏בשבוע השני שמו אותי במשמרת של האבטחה על הראש-עיר שלהם. שמו אותנו על גג של בית שנמצא עוד בבנייה מול הבית שלו, בשביל לשמור שאף אחד לא יבוא להוריד לו רגל. ההוא יוצא-נכנס-יוצא, לא מסתכל עלינו. לא אומר לנו שלום, כאילו היינו אוויר. קצת עיצבן אותנו. אנחנו שומרים עליו, לא? אבל לך תאשים אותו. העיקר ‒ מה היה יפה שם? מאחורי הבית היתה גינה של בית אחר, ושם היתה מסתובבת בחורה ערביה, מה זה יפהפיה? זה לא מלה, אנחנו לא דיברנו אתה מלה. לך תדע אצלהם אם לא יהיו לה צרות מההורים מזה שהיא מדברת עם זרים. אבל תענוג היה לראות אותה מסתובבת בגינה, משחקת עם האחים הקטנים שלה, צוחקת. והנה אנחנו רואים ‒ כל יום אחרי הצהריים מגיע בחור עומד ככה, תופס מרחק מהגדר של הגינה, ‏אבל מביט חזק חזק בכיוון שלה, והנה גם היא מגניבה מבט פה, חיוך שם, רומן ‏שלם, תענוג לראות. הקבלן שבנה את הבית שעל הגג שלו היתה העמדה ושהיה עולה אלינו לפעמים לשתות ‏קפה סיפר לנו שזה ‏הבחור רוצה אותה וגם היא רוצה אותו, אבל מה ‒ הבטיחו אותה לבן אחיו של אביה. סיפור שלם. וזה העסיק אותנו שמה על העמדה כל הזמן. טוב, דבר אחר מעניין לא היה. הקיצור, לילה אחד מעירים אותנו שנבוא לתת אבטחה. אנחנו עולים על הקומנדקר ונוסעים אחרי מכונית המשטרה, למחנה הפליטים, עוצרים על יד הבית של המוכתר, דופקים לו בדלת, וזה ‒ ‏רגיל כבר ‒ לובש חלוק ובא להראות לנו את הבית. אנחנו מתפזרים מסביב לבית בשביל לאבטח ושני שוטרים נכנסים.

אנחנו רואים אורות נדלקים, קצת צעקות של נשים וצ'יק-צ'אק הם יוצאים עם בחור, נותנים לנו אותו שנשים לו אזיקים על הידיים ושניקח אותו למגרש הרוסים בירושלים למשטרה שם. אנחנו מעלים אותו ומתחילים ליסוע. הלילה קר והוא רק עם חולצה קצרה. דווקא אחד מאצלנו שהוא מגוש אמונים נותן לו שמיכה ואומר לו שיתכסה. בקיצור, אנחנו מגיעים לשמה, ואני ומפקד הסיור יורדים אתו, נכנסים פנימה ומעירים את הסמל התורן. איך שאנחנו עומדים שם ומחכים לו שיתעורר, אני מסתכל על הפנים של הערבי והלב שלי יורד למכנסיים: זה הבחור שהיה בא כל יום לראות את הבחורה ‏שלנו, היפה, בגינה שלה. מה אני אגיד לך? אני לא יודע מה הוא עשה ומה הוא לא עשה, אבל באותו רגע הרגשתי חרא. בא הסמל תורן ‒ בחור שמן, עיראקי ושואל: מה העניינים? המפקד סיור נותן לו את טופס המעצר, הוא מסתכל, אומר: הא, מהשטחים, מה? ואיך שהוא עומד ‒ מכניס לו בעיטה בביצים שההוא מתכופף בבת אחת ‒ כאילו נחתך לחצי, והסמל תורן קורץ לנו בעין וצוחק: זה רק חיפוש, חבר'ה, עוד לא התחלנו.

ואז ‒ מה נשאר לנו לעשות? חזרנו לרכב ונסענו בחזרה, וכל הדרך שתקנו. אולי, בעזה, בשישים ותשע לא היה איכפת לי מכל זה, כי חשבנו שזה ייקח קצת זמן וכל העניין יסתדר. אבל עכשיו ‒ אחרי כל כך הרבה זמן ‒ שוב להיכנס לחצר של בית ספר, ושוב לפזר הפגנות, ושוב המעצרים האלה. אולי, אולי אין ברירה, אני לא יודע, אבל תראה מה זה עושה לנו. עוד שנתיים הבן שלי הולך לסדיר. גם הוא יצטרך לעשות את הדברים האלה. תראה מה שקרה עכשיו בסילואד. לא בסדר, נכון. אבל איך אפשר להאשים אותם, את החיילים שעשו את זה? הם היו סדירים, טירונים. מה הם ידעו? איך עושים עוצר? איך נהיים שוטרים בן-לילה? מה עושים? ואני, בן ארבעים ומשהו כבר, אני יודע מה לעשות? הנה, בשבת ישבתי עם חבר מהפלוגה בבית קפה שלהם, שתינו. באה ילדה קטנה אולי בת שנתיים וחצי-שלוש, קופצת, רוקדת, מחייכת, נעמדה מולי, צוחקת. צחקתי אליה בחזרה. באה והתקרבה אלי, הרימה את הרגל, בעטה בי, ירקה עלי ואמרה בקול הקטן והמצפצף שלה: "יאהוד" והלכה הלאה ‒ צוחקת מבסוטית. מה אני אעשה לה? הסתכלתי מסביב. כל הערבים שישבו שם השתתקו פתאום, הביטו בי במין מתח כזה, כאילו חיכו לראות אם אעשה לה משהו. זה הרג אותי. בדיוק אז החלטתי ‒ אני אמלא קיטבגים בימ"ח, אעשה עבודות בסיסיות, מה שלא יגידו ‒ אני לשם לא רוצה לחזור".

_____

מרכז האירגון הסוציאליסטי בישראל ‒ מצפן‏