הראיון הבא נערך בירושלים בסוף חודש דצמבר 79', על ידי צוות של כתבי "מצפן". המרואיין, מרצה באוניברסיטת ביר-זית, ביקש שלא לפרסם את שמו. הוא הודה כי אילו היה זה ראיון לעיתון ציוני, כמו "העולם הזה", הוא לא היה חושש להזדהות. אך בשל התנאים של חיים תחת כיבוש צבאי הוא מעדיף להימנע מלקשור את שמו בפומבי עם ביטאון של אירגון סוציאליסטי מהפכני כמו "מצפן".
* * *
שאלה: מהו הקשר בין המאבק נגד הכיבוש בגדה המערבית לבין הנהגת אירגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) בביירות? האם המאבק בשטחים הכבושים כפוף להוראות או להנחיות מאש"ף? או שיש לתושבי השטחים עצמאות מסוימת להחליט ולהשפיע על האסטרטגיה של המאבק בגדה?
תשובה: רוב התנועות הפוליטיות בשטחים הכבושים רואות את עצמן כחלק מאש"ף. ההבדל היחידי בין המצב בשטחים לבין המצב בלבנון הוא חוזקן היחסי וייצוגן הפרופורציונאלי. לדוגמא: המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית היא קבוצת מיעוט באש"ף, ומיוצגת במועצה הלאומית הפלסטינית רק על ידי אנשים בודדים. אך בגדה המערבית המפלגה היא אירגון מאסיבי. ולהיפך: ישנן קבוצות שהן חזקות מאוד בלבנון, כמו החזית העממית לשחרור פלסטין, שאינן כה חזקות בשטחים.
עד 1971 שמו כל האירגונים הפלסטיניים דגש חזק על המאבק המזוין, גם בתוך השטחים הכבושים. מאז, ובעיקר אחרי מלחמת אוקטובר 73', עשו כל האירגונים הערכה מחדש של עמדתם, והחליטו שהמאבק הפוליטי חשוב לא פחות, ואולי אף יותר, מהמאבק המזוין. אז נקבעה אסטרטגיה ברורה, שעיקרה אירגון קבוצות בעלות אופי פוליטי לגמרי. שירותי הביטחון והמימשל הצבאי אינם עושים הבחנה בין האירגונים הפוליטיים לבין האירגונים הצבאיים, אף כי הם יודעים על קיומה, והמעצרים כוללים את כולם.
אנשים הגרים בתנאי כיבוש חייבים לעמוד מול לחץ יומיומי שמגדיר בעבורם את תנאי המאבק אחרת מאשר בתנאים כמו בלבנון. לחץ זה כולל את הקשיים בהם נתקלים הפועלים המועסקים בישראל, בעיותיהם של סוחרים וחנוונים נוכח התקנות הכלכליות, מצבם של הסטודנטים העומדים בעימות עם הצבא הכובש וכו'. לכן, אף על פי שהקבוצות בגדה הן שלוחות של האירגונים החברים באש"ף, הרי הסטרטגיה הפוליטית שלהם שונה, הם מתמקדים בנושאים אחרים ומדגישים עניינים שונים. לאחרונה המאבק בגדה המערבית הוא הרבה יותר אוטונומי מאשר בעבר, והחלטות חשובות נקבעות יותר ויותר בתוך השטחים הכבושים. עם התגברות המאבק בשטחים יש תהליך שלפיו יש יותר ויותר נכונות באש"ף לקבל את ההחלטות המתקבלות בשדה המאבק עצמו.
שאלה: מה היתה השפעת "יוזמת השלום" של סאדאת על המאבק בשטחים?
תשובה: עד ביקור סאדאת בירושלים היה ההבדל העיקרי בגדה המערבית בין היסודות הפרו-האשמיים לבין תומכי אש"ף. היו גם כמה פרו-ישראלים, כמו ג'נחו או מוסטפה דודין, שבנו את תוכניותיהם על סידור של אזור אוטונומי תחת שלטון ישראל. הייתי משייך גם את עורך-הדין עזיז שחאדה לקבוצה זו. צריך לציין כי אלה אינם "סוכנים" במובן של אנשים קנויים בכסף על ידי השלטון הישראלי. יש להם בסיס חברתי ותומכים משלהם. אך, עם זאת, הם היו גורם שולי.
לאחר ביקור סאדאת התמוסס הקו המפריד בין הפרו-האשמים לתומכי אש"ף, כאשר גם לאלה וגם לאלה התברר שההסדרים הנדונים כעת אינם מציעים להם דבר. תוצאה מעניינת היא עליית יוקרתו של המשטר הירדני, שהפך לצינור לכספים המוזרמים לגדה ולרצועה מרחבי העולם הערבי. כעת הפכו ההבדלים בין "ימין" ו"שמאל" למשמעותיים הרבה יותר.
שאלה: מהו הקו המפריד בין שמאל וימין בתנועה הפלסטינית, לדעתך?
תשובה: בתוך אש"ף המפריד הוא ההתייחסות לגבי איזה קו לנקוט בתגובה ליוזמת סאדאת, אותה שאלה מפרידה גם בין השמאל והימין בשטחים. קו אחד נקרא בטעות "הקו האמריקאי". התומכים בו מנסים לנצל את הפער שבין עמדות ישראל וארצות-הברית למען הקמת מדינה פלסטינית. זהו הקו של ערפאת. ערפאת מנסה ליצור מוקד כוח חדש, תוך הפעלת מדינות השוק האירופי המשותף, ללחץ על הישראלים לסגת. מטרתו היא להביא למצב שיאפשר כינוס ועידת ז'נבה במסגרת חדשה, שתכלול גם את אש"ף. עד כה לא היתה הצלחה מעשית גדולה לקו זה, אם כי היתה הצלחה מסוימת במישור ההכרה הדיפלומטית באש"ף.
כנגד זה לא הציג השמאל הצעות מעשיות, או קו אלטרנטיבי. השמאל (בעיקר החזית העממית והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין) גם הוצא מכל המהלך ה"אירופי" הזה של ערפאת, שאפילו לא התייעץ עימם לפני שנסע לפגוש את קרייסקי ובראנדט. מה שהשמאל מציג כאלטרנטיבה אלה סיסמאות בדבר "מלחמה עממית" אך לא קו פוליטי מעשי.
שאלה: כמעט כל אחד בשטחים הכבושים מצהיר כי אש"ף הוא הנציג הבלעדי של הפלסטינים, וכי אש"ף הוא הקובע גם בענייני הפלסטינים בשטחים. האם התמיכה הכמעט עיוורת הזאת באש"ף מפריעה במשהו להתארגנות הפוליטית לפעולה במקום?
תשובה: אש"ף איננו אירגון אחיד. הקבוצות בשטחים הולכות אחרי ההחלטות שמקבלים האירגונים בלבנון, אליהם הן מסונפות. אך בעניין בסאם שכעה, למשל, נקבע הקו של ראשי המועצות והעיריות כמעט אך ורק על פי שיקולים מקומיים. והחלטתם היתה שונה מההחלטה שקיבלו האירגונים בביירות, וביירות הלכה אחרי החלטת תושבי השטחים. אם כך, לפחות בעניין זה, קבלת ההחלטות היתה בצורה הפוכה מאשר היצגתם בשאלתכם. זה אומר שלאירגונים המקומיים יש אוטונומיה מסוימת ושאש"ף יודע לשנות את החלטותיו בהתאם.
שאלה: ישנם נושאים חברתיים חשובים לתושבי השטחים הכבושים, שנדחקים לקרן זווית בגלל מתן העדיפות למאבק הלאומי. לדוגמא, לא נעשה ניסיון רציני לארגן פועלים העובדים בישראל באיגוד מקצועי, שהוא חיוני עבורם לא רק ככלי במאבק הלאומי אלא גם במאבקם לשמירה על זכויותיהם כפועלים. (העמדה הרשמית של אש"ף קראה למעשה ללוחמי אש"ף לפגוע בפועלים הנוסעים לעבוד בישראל על ידי תקיפת כלי הרכב שלהם ביריות.) ידוע לנו שהחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין ייחסה חשיבות עליונה להקמת איגוד מקצועי כזה, בפרוגראמה הפוליטית שלה משנת 1975, אך נראה כי דבר לא נעשה. האם הסיבה לכך היא מיקוד כל תשומת-הלב למאבק נגד הכיבוש, המתנהל ברחובות ערי הגדה המערבית וכפריה, ועל ידי ראשי העיריות והמועצות המקומיות?
תשובה: לדעתי אש"ף בלבנון יהיה שמח מאוד אם יהיה איגוד מקצועי של פועלי השטחים, או אם איזשהו אירגון פוליטי בגדה יפעל להניח בסיס לאירגון הפועלים העובדים בישראל, אפילו אם זה יהיה על בסיס כלכלי בלבד. אך אש"ף אינו יכול לעשות זאת מלבנון. זה חייב להיעשות כאן. ואם לאש"ף אין עמדה ברורה בנושא זה, הרי זה משום שהאירגונים המקומיים בשטחים לא גיבשו עמדה משלהם. מביירות קראו לפועלים להתארגן, לשבות. וזה בפני עצמו שינוי למעשה בהשוואה לעמדה מסוף שנות ה-60 שקראה לא לצאת לעבוד בישראל. אך יש בעיות אובייקטיביות באירגון הפועלים הללו. הם מועסקים לרוב במפעלים קטנים, ומגיעים לשם מכפריהם בקבוצות המאורגנות על פי קשרים משפחתיים. אין להם תודעה פרולטארית, לדעתי אפילו לא פוטנציאל לתודעה כזאת. רבים מהם רואים בתעסוקה זו דבר זמני, מקווים לחסוך קצת כסף כדי לנסוע לעבוד במדינות הנפט או כדי לפתוח עסק קטן. מבחינה זו הם בעלי תודעה זעיר-בורגנית מושרשת. לכל הקשיים האלה יש להוסיף, כמובן, את תלותם של הפועלים בהחלטת המשטרה, או המעסיק, היכולים להפסיק את העסקתם ללא התראה מראש ובאמצעים מינהליים.
שאלה: מה מעמדם של האיגודים המקצועיים בגדה המערבית, ומה הם עושים בעניין הפועלים המועסקים בישראל?
תשובה: לפני מלחמת יוני 67' היה איגוד פועלי הבניין האיגוד החזק ביותר בגדה, ועתה הוא מהווה מעין מטרייה לכל יתר האיגודים. תחת השלטון ההאשמי היו האיגודים המקצועיים חוקיים, והם היו חזקים הרבה יותר מאשר היום. המשטר היה מעורב בנעשה באיגודים, והשתדל שעושי-דברו ייבחרו להנהלתם. למרות זאת היו האיגודים עצמאיים, ולא כפופים לשלטון. אחרי הכיבוש נוצר מצב חדש. פועלים רבים יצאו לעבוד בישראל, וקשה היה להגיע אליהם במקומות עבודתם החדשים.
כמחצית מפועלי הגדה מועסקים בגדה המערבית עצמה, והם מהווים את בסיס הכוח של האיגודים. אך כאן נוצרים קשיים מצד המימשל הצבאי, הנוקט צעדי דיכוי נגד פעילי האיגודים המקצועיים: מאסרים, חקירות, מעצרים מינהליים וכד'. דיכוי זה מתמשך עד היום. עם זאת הנהיגו האיגודים מספר מערכות-אירגון מוצלחות, בעיקר בקרב עובדי השירותים. לאחרונה הוכרזו שתי שביתות גדולות, ששתיהן הסתיימו בהסכם לטובת העובדים: שביתת עובדי בתי-המלון בירושלים הערבית, ושביתת עובדי חברת-החשמל. [הראיון נערך לפני הכרזת הממשלה על הפקעת חברת-החשמל מידי בעליה – המערכת]. האיגודים ניצבים בפני קשיים אובייקטיביים, הנובעים מאופי מעמד הפועלים בגדה. פועלים רבים מועסקים בחברות קבלניות קטנות, או אצל קבלני-מישנה, וקשה לארגנם. בכוח העבודה מצויות הרבה נשים שעובדות בתנאים מסורתיים ופאטרנאליסטיים; בגלל מספר מקומות העבודה המצומצם, ובגלל אופי החברה הערבית, רבה התחלופה בקרב הנשים-הפועלות וקיימת ביניהן ניידות רבה, דבר המקשה, כמובן, על אירגונן. באשר לפועלים העובדים בישראל יש קושי נוסף הכרוך בעובדה שלאיגודים המקצועיים בגדה אין שום סמכות במקום העבודה בישראל, ועל כן קשה לפועלים להבין כיצד יוכלו להגן עליהם.
שאלה: בכלי התקשורת הישראליים מוזכר פעמים רבות המקום המיוחד שתופסות נשים במאבק נגד הכיבוש בשטחים. האם נשאר מאבק זה בגדר מאבק לאומי גרידא, או שיש לו השפעות גם במישור החברתי, על מעמד האשה הפלסטינית בחברה?
תשובה: יש להבדיל בין מאבק של נשים למען נשים, לבין תנאים שמשתנים ובכך מקילים על שיפור מעמדה של האשה. בגדה המערבית אין תנועה פמיניסטית; אין מאבק מאורגן של נשים למען זכויות הנשים. קיימים אירגוני נשים חזקים מאוד שנשלטים על ידי נשים בעלות השקפות מסורתיות. אלה הם למעשה אירגונים פילנתרופיים, אירגוני צדקה וסעד. אך גם לאלה היו הישגים גדולים, במיוחד ביצירת תנאים לחינוך נשים וליציאת נשים לעבודה – בתחילה בשטח החינוך אך גם בתעסוקות אחרות, ומכאן גם בקירוב מעמד האשה בחברה הערבית למעמדה בחברות המערביות. אולם, מעמד האשה נשאר נחות בשטחים, על אף ההישגים הנ"ל, ומבחינה זו האשה הפלסטינית, בסופו של דבר, איננה במצב טוב יותר מהאשה הערבייה בכלל, אלא מבחינת התודעה.
המימשל עורר במדיניותו סטודנטים ותלמידים, כולל נשים, לצאת למאבק. סטודנטיות ותלמידות מילאו תפקיד חשוב בהתנגדות לכיבוש. אך אני רוצה להדגיש דווקא את תפקידם של אירגוני הנשים המסורתיים במאבק נגד הכיבוש. נשים אלה עשו עבודה חשובה, וזכו לכן לפופולאריות לא קטנה. לכך יש משמעות חיובית, אך גם שלילית. משום שהתחזקותן של הנשים הללו מחזקת, בסופו של דבר, את ההשפעה המסורתית.
הסביבה הביתית היא עדיין מאוד מסורתית, אם כי הבית הפלסטיני הוא יותר פתוח מאשר בחברות ערביות אחרות. המצב בחברה הפלסטינית דומה לזה שבסוריה ובלבנון, והוא טוב הרבה יותר מאשר בעיראק, או במדינות המפרץ. הסביבה הכפרית הפלסטינית היא נוחה יותר לאשה מאשר החברה הכפרית המצרית, אך גם כך האשה הפלסטינית מוגבלת מאוד בחירותה.
הייתי רוצה לומר דבר שיישמע אולי ככפירה: אני חושב שפיחות הלירה הישראלית עזר יותר לשחרור האשה הפלסטינית מאשר המאבק הלאומי. המצב הכלכלי, התנאים האובייקטיביים, הם שכפו עליה לצאת לעבודה ובכך נוצר הבסיס לעצמאות מסוימת, שבתנאים אחרים צריך היה להיאבק למענה מאבק ארוך וקשה.
שאלה: בזמן האחרון יש סימנים של תחייה דתית מוסלמית בעולם המוסלמי, שאת שיאו מציינת כנראה עלייתו של ח'ומייני באיראן. בבחירות שנערכו לאחרונה לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת ביר-זית זכתה הרשימה הדתית, שבהשראת האחים המוסלמים, ליותר מ-40 אחוזים מהקולות. האם זה מהווה לדעתך אות לפריחה דתית שעלולה גם לפגוע באחדות העם הפלסטיני ובמאבקו לשחרור לאומי?
תשובה: ממבט ראשון נראה שאכן יש איזו תחייה דתית פונדמנטליסטית. יותר נשים בגדה לובשות מטפחות-ראש. אבל החברה הפלסטינית, כמו בלבנון וסוריה, היא חברה הרבה יותר חילונית מאשר במקומות אחרים בעולם הערבי. והיא ממשיכה להיות כזאת גם אם האחים המוסלמים מצליחים זמנית לכפות לבוש והתנהגות מסוימים על כמה נשים. יהיה להם קשה מאוד ליצור תנועה פוליטית-חברתית שתחזיר את הישגי הנשים לאחור. ואכן, הם אינם לוחצים, בהבינם את כל זאת, על הפרדה של נשים מגברים, הם אינם תובעים את החזרת הנשים הביתה או את ביטולם של אירועים חברתיים בהם ההשתתפות היא לגברים ולנשים ביחד. באוניברסיטת א-נג'אח בשכם, שם הם זכו ברוב מכריע, הם לא הצליחו לממש את תביעתם לכלול לימודים איסלאמיים בתוכנית הלימודים. לדעתי זו תנועה שאינה יכולה לגדול יותר.
בביר-זית לא היתה הרשימה הדתית רשימה מוסלמית טהורה. למעשה, למרבה האירוניה, כללה רשימה זאת גם נוצרים, ואילו – לגמרי במקרה – רשימת השמאל לא כללה נוצרי אחד. הרשימה הדתית יצאה בסיסמה: "המסגד והכנסייה נגד הלא-מאמינים". כמובן, רוב הסטודנטים הנוצריים לא הלכו שולל אחרי סיסמה זו, ותמכו ברשימת השמאל. בגלל האופי המתקדם של רשימת השמאל, שכללה סוציאליסטים, מרכסיסטים ולאומיים מגוונים שונים, היה לרשימה הדתית כוח משיכה אצל סטודנטים שבאו מחברה כפרית מסורתית ושעבורם היה השמאל מרחיק-לכת מדי. אך הבעיה היא עמוקה יותר. השמאל הערבי נכשל באופן מסורתי בפיתוח ביקורת התרבות הדתית וביצירת מורשת תרבותית משלו. ביקורת הדת התמקדה בניסיונות מגוחכים להוכיח שמוחמד היה הסוציאליסט הראשון, או המרכסיסט הראשון. המאבק למען חברה חילונית נמצא עדיין בראשיתו.
העובדה שהעם הפלסטיני כולל מיעוט נוצרי גדול, מהווה מכשול אובייקטיבי בפני נסיגת המאבק הלאומי הפלסטיני למאבק על בסיס דתי מלוכד. כי הצלחתו אומרת למעשה נידוי של הנוצרים מהמאבק או קבלתם כמיעוט מוגן באופן המסורתי, כקהילת "דימה". האפשרות הראשונה פוגעת באחדות המאבק הלאומי, ואילו השנייה כלל אינה מתקבלת על הדעת לאחר היסטוריה ארוכה של מאבק משותף. המאבק הלאומי כפה יחסים חדשים בין העדות, שאינם ניתנים לביטול ולהחזרה לאחור.
יש מידה רבה של סקולריזציה בחברה הפלסטינית, ולא רק אצל הנוצרים, המושפעים יותר מהחברה האירופית. לדעתי יש מקום היום להניף את סיסמת האנציקלופדיסטים הצרפתיים מלפני המהפכה הצרפתית: "הדת לאלוהים והמולדת לכולם". בחברה שעדיין איננה חילונית, זהו צעד מתקדם.
שאלה: אש"ף העלה את הסיסמה "מדינה חילונית ודמוקרטית שבה יחיו יחד יהודים, נוצרים ומוסלמים". אך סיסמה זו מחלקת את הפלסטינים לעדות דתיות, ולמעשה היא חותרת לא למדינה חילונית, אלא למדינה תלת-דתית. אך ישנן סטיות אפילו מהסיסמה הנ"ל. הנה נסע ערפאת לאיראן להביע תמיכה בח'ומייני, ואמר שהמהפכה הפלסטינית היא חלק מהמהפכה המוסלמית. כיצד משתלבים הדברים?
תשובה: ראשית, אש"ף הוריד את סיסמת המדינה החילונית כשקיבל למעשה את האלטרנטיבה של פעילות למען הקמת מדינה פלסטינית בגדה וברצועה. הסיסמה ההיא עברה לשדה החלומות ולעתיד הרחוק. קרה כאן מלכתחילה משהו מוזר. כדי להציע פתרון מעשי לבעיית הדה-ציוניזאציה של החברה הישראלית, וכדי להציע משהו מתקבל על הדעת ליהודים, חילק אש"ף את העם הפלסטיני עצמו לקבוצות דתיות, ובכך ביטל כאילו את אופיו הלאומי של עם זה.
המאבק בין הזרם החילוני לבין הלא-חילוני בתוך התנועה הפלסטינית עדיין לא הסתיים. אין זה מקרה, כמו שאין זה מקרה שאש"ף אינו מתמקד על ניסיון לפתור גם את הבעיות החברתיות. זו תוצאה טבעית של האידיאולוגיה של אש"ף כהנהגה זעיר-בורגנית הממשיכה לראות את ההמונים במחנות-הפליטים כיחידה מונוליטית אל-מעמדית. מכאן השקפת אש"ף שקודם כל יש לפתור את השאלה הלאומית, ובעיקר את בעיית הפליטים, ורק אחר כך יש לגשת לפתרון הבעיות החברתיות שהן חריפות פחות מבעיית הפליטים חסרי המולדת.
אך האשמה איננה באנשים המאיישים את הנהגת אש"ף, אלא בעם שהם מנהיגים. זוהי חברה די מונוליטית, שאין בה כמעט התגבשות מעמדית ובוודאי לא תודעה מעמדית, החיה בתנאים של פיגור, בה אין עדיין אפילו תודעה חילונית ראויה לשמה. התנאים הללו הם הקובעים את אופייה של ההנהגה. אין זו ההנהגה הזעיר-בורגנית שמכשילה את ההמונים המהפכניים; אלה הם ההמונים הקובעים להנהגה את קצב התקדמותה ולעתים אף מכשילים אותה. זו הנהגה שמתאימה למצב החברתי ומשקפת אותו. והמציאות היא שאין הנהגה זו חוסמת את דרכה של שום הנהגה מהפכנית, או מתקדמת יותר, אלטרנטיבית.
שאלה: ל"מצפן" יש היסטוריה ארוכה של מגעים ופגישות עם אנשי אש"ף. למעשה היינו הראשונים בישראל לקשור קשרים כאלה. מזה זמן גילינו כי למעשה אפשרי מצב, שאז נראה אולי אבסורדי אך לאחרונה הופך יותר ויותר ממשי, שבו ההתנגדות שלנו, אנשי "מצפן", לציונות תהיה יותר חריפה מאשר ההתנגדות של התנועה הלאומית הפלסטינית. מצב שבו אנו נמשיך להיאבק לשחרור יהודי ישראל מהציונות, ואילו אש"ף ותומכיו יסתפקו במדינה פלסטינית בגדה וברצועה וינטשו את המאבק נגד הציונות. משום שהתנגדותנו לציונות איננה נובעת רק בגלל העוול שעשתה לפלסטינים; עקרונותינו הסוציאליסטיים היו מציבים אותנו נגד הציונות גם אילמלי כן – בגלל הנזק שגרמה ועודנה גורמת ליהודים ברחבי העולם, בהציבה אותם בניגוד עם סביבתם.
ואכן, בזמן האחרון נראה שהנהגת אש"ף מעוניינת יותר במגעים עם ציונים, ונוטה להזניח את הקשרים עם הכוחות האנטי-ציוניים בישראל, ומכאן גם להזניח את המאבק נגד הציונות. האם יש נטייה דומה גם בשטחים הכבושים?
תשובה: בביר-זית אנו נמצאים במגע רצוף עם ישראלים מתקדמים, ואנו חשים ורואים את הקשר הפיזי עם היהודים, הרבה יותר מאשר הנהגת אש"ף. דבר אחד צריך להבין: ככל שהקמת מדינה פלסטינית הופכת לדבר ריאלי יותר, יהיו יותר לחצים על אש"ף ליצור קשרים עם אנשים הקשורים לשלטון בישראל, ולא עם "מצפן" או רק"ח. זה ייעשה דרך אנשים כמו אבנרי ופלד, שריד ואלוני, אך גם דרך אנשים מהמערך ואפילו מהליכוד. המשא-ומתן, אם יתנהל, יתנהל עם הממשלה ולא עם האנטי-ציונים.
לכן היתה תפנית אצל ההנהגה מקשרים רציניים עם השמאל המהפכני בישראל, לכיוון של קשרים אחרים, בעלי אופי תועלתי, עם גורמים ציוניים. זוהי תפנית שהזמן הכתיב. אך ככל שפתרון מיידי עלול להתרחק, עשויים הקשרים עם השמאל המהפכני להתחזק שוב.
בביר-זית, למשל, רואים את הישראלים הסוציאליסטיים כבעלי-ברית, וכגשר אל החברה הישראלית אם יקום שלום בין מדינה פלסטינית וישראל, אם יתקיים דו-קיום ביניהן. בעוד אתם נראים כבעלי-ברית, הקשרים עם הציונים הם רק על בסיס תועלתי, ולא אידיאולוגי. לכן בביר-זית, שם לא מתנהלים מגעים מדיניים כמו שמנהלת הנהגת אש"ף, נוח יותר לדבר איתכם מאשר עם ציונים.
