את מאמרה "שחרור האשה והמאבק המהפכני" ("מצפן" מס' 87) סיימה הח' אמירה בהצגת שאלות ל"שמאל המהפכני", כאילו שאלות אלה לא נשאלו בעבר וכאילו לא נדונו מעולם. נראה כי לא הדיון בשאלות הוא שעניין את הכותבת, אלא שהתשובות שניתנו להן אינן מוצאות-חן בעיניה. את תשובותיה שלה לשאלותיה אין היא מביאה, והיא משאירה לקוראים ולקוראות את המשימה להבין מה כוונתה בקריאה בין השורות.
היא כותבת: "דיכוי האשה היה קיים לפני הקפיטליזם, באופני ייצור שונים. האם לא תיתכן, לכן, מהפכה שתשנה את אופן הייצור הקפיטליסטי בעוד שהשינוי במעמד האשה יצטמצם למישור הכלכלי בלבד, בלי שינוי בחלוקת התפקידים בבית, למשל, כפי שקרה בארצות הגוש המזרחי? וזאת למרות שנשים היו פעילות מאוד במהפכה הרוסית."
ובכן, מהפכה כזו אכן תיתכן, משום שהיא כבר התרחשה, כפי שהיא מודה בעצמה. אך השאלה האמיתית, אותה אין היא מוכנה משום-מה לנסח אף כי אליה היא מתכוונת, היא: האם לא תיתכן מהפכה סוציאליסטית שבעקבותיה לא יהיה שינוי בחלוקת התפקידים בין המינים; האם לא תיתכן חברה סוציאליסטית שבה תמשכנה הנשים למלא את התפקידים שהטילה עליהן המסורת הפטריארכאלית?
תשובתי היא – לא. לא תיתכן חברה סוציאליסטית כזאת. והעובדה שבברית המועצות ובגוש המזרחי לא השתנו היחסים בין המינים בצורה מהותית רק מוכיחה שבארצות אלה לא שורר משטר סוציאליסטי. מרכס עצמו, כפי שציינה הח' אמירה, ראה "בהתקדמות האשה לחופש קנה-מידה להתקדמות החברה". לפי קנה-המידה הזה, אין החברה של ארצות הביורוקרטיה מתקדמת יותר מהחברה הקפיטליסטית המפותחת, ואם כך בוודאי שהיא איננה סוציאליסטית.
הסוציאליזם אין משמעותו רק שינוי אופן הייצור הקפיטליסטי אלא ביטולו; ולא רק ביטולו, אלא הקמת חברה חדשה על בסיס אחר לגמרי – ללא ניצול וללא דיכוי. כל כפייה שתיכפה על הנשים למלא תפקיד זה או אחר משמעה השמטה של הבסיס הסוציאליסטי של החברה. לכן, האפשרות היחידה, והיא לא מתקבלת על הדעת, שהנשים בחברה הסוציאליסטית תשמורנה על מקומן המסורתי, יכולה לקרות אך ורק אם הן תבחרנה בכך מרצונן.
השאלה השנייה שמציגה הכותבת לשמאל המהפכני היא: "האם אין זה חיוני שנשים תתארגנה תוך כדי המאבק המהפכני סביב דרישות המאחדות ומייחדות אותן כקבוצה מדוכאת?"; ומכיון שהכותבת אינה עונה על השאלה הזו בפירוש, היא מצרפת אליה מייד שאלה נוספת שבה מובלעת תשובתה לשאלה הקודמת: "ומה צריכה להיות צורת שילובה של התארגנות זו במאבק המהפכני הכולל?" שהרי בשאלה השנייה אפשר לדון אך ורק אם עונים על הראשונה ב"הן".
מהצגת השאלות הללו, ובצורה הזאת, נובעת מסקנה חמורה ביותר. והמסקנה היא שהשמאל המהפכני הוא עניין לגברים בלבד, ושהתארגנות נפרדת של נשים כקבוצה מדוכאת צריכה להיות משולבת איכשהו במאבק המהפכני הכולל, כאילו אין היא מהווה חלק אינטגראלי של המאבק הזה.
הח' אמירה אינה הסוציאליסטית המהפכנית הראשונה שהושפעה כך על ידי רעיונות הפמיניזם הרדיקלי (הלוחץ על תנועת הנשים להתבדל ולהסתגר מפני הגברים). רעיונות אלה זכו להצלחת-מה בגלל האדישות של גברים רבים בתנועה הסוציאליסטית לבעיות המיוחדות של הנשים, אדישות שלעתים התבטאה בצורה של שוביניזם גברי.
מה שמצער הוא, שהכותבת אינה מנסה להתמודד ברצינות עם השפעה זו. ג'ני סטון, סוציאליסטית ופמיניסטית המעורה בבעיות התנועה לשחרור האשה בארצות האנגלו-סאכסיות, התמודדה בדיוק עם אותה בעיה. לאחר שהיא מראה כמה דוגמאות של התארגנות נשים-פועלות למאבק על זכויותיהן, היא כותבת:
"דוגמאות אלה מראות את כוחן של הנשים העובדות. הן מראות עד כמה חיונית המשימה של בניית תנועה של נשים-פועלות, חיונית גם לשחרור האשה וגם למהפכה הסוציאליסטית. הן גם מציעות פתרון לשאלה שהציקה זה מכבר לנשים בתנועה לשחרור האשה. נשים סוציאליסטיות מחפשות כעת, לפעמים כמעט מתוך ייאוש, איזושהי דרך לשלב את הפרספקטיבה הסוציאליסטית עם אמונתן בחשיבות של שחרור האשה. רק מהפכה פועלית יכולה לשים קץ לחברה המעמדית. אך, כפי שחברות רבות בתנועת הנשים הצביעו בצדק, מהפכה איננה פתרון-קסמים שתשחרר את הנשים באופן אוטומטי. לכך נחוץ מאבק מודע.
"בדרך-כלל מובן המשפט האחרון כאילו משמעותו שיש צורך שתנועת-הנשים תמשיך לפעול גם אחרי המהפכה כדי לפקוח-עין על הנעשה בעניינה. הבעיה היא, שהתנועה נראית אז כמין צורה של התארגנות שהיא חיצונית למהפכה הסוציאליסטית – מעין ועדת-ביקורת ערנית. פרספקטיבה זאת מניחה מלכתחילה את האפשרות שהמהפכה תונהג בעיקר על ידי גברים.
"הטיעון שלנו הוא, שנשים יכולות להנהיג את המהפכה, ששחרור האשה יכול להיות מרכיב מרכזי של המהפכה. ראינו כיצד, במהלך המאבק, יכולות הפועלות להשאיר את עמיתיהן הפועלים הרחק מאחוריהן גם במיליטנטיות שלהן וגם ברדיקליזם שלהן. את המיליטנטיות והרדיקליזם האלה יש צורך לגייס ולארגן. זו הסיבה לכך שבניית תנועת נשים-פועלות היא משימה דחופה גם לתנועה הפמיניסטית וגם לתנועה הסוציאליסטית".
עד כאן ג'ני סטון. הוויתור מראש על ההשתתפות המאסיבית של הנשים במהפכה הסוציאליסטית וראייתה כמין מפעל גברי, מהווים נבואה המגשימה את עצמה. נשים שחושבות כך נוטות לצמצם את הפעילות הפמיניסטית שלהן למסגרות נשיות טהורות ונפרדות, ובהכרח משאירות בידי חבריהן הגברים את זירת המאבק לסוציאליזם, בתור שכזה, ואת ההשתתפות הפעילה באירגון המהפכה. סוציאליסטיות שנוהגות כך מגשימות את מטרותיו של הפמיניזם הרדיקלי, שאינו מאמין בשיתוף-פעולה עם גברים. למרות הרדיקליות שלו אין הפמיניזם הרדיקלי זרם מהפכני, החותר לשוויון מלא בין המינים, אלא זרם בדלני הנגוע בשוביניזם נשי, והאמור לעיל רק מוכיח זאת.
"תורת השלבים" הישנה אומרת שעל המהפכה הסוציאליסטית לבוא בשלבים: קודם השלב הלאומי-דמוקרטי שבו "תיפתרנה בעיות הדיכוי הלאומי", ורק לאחר מכן יבוא תורו של שלב המאבק החברתי והמהפכה הסוציאליסטית; ובכן, לצד תורת השלבים הזו צמחה בשנים האחרונות תורת שלבים חדשה. התורה החדשה פותחה על ידי פמיניסטיות סוציאליסטיות שאומרות שצריך להיות שלב של התארגנות נשית נפרדת לגיבוש ולהעלאת התודעה לפני שאפשר יהיה לעבור לשלב השני, שיכלול גם שילוב גברים בפעילות הפמיניסטית וגם שילוב מלא ושווה של הנשים באירגון הסוציאליסטי. ומה שקרה לחסידי תורת השלבים הישנה, קורה גם לחסידות תורת השלבים החדשה: עבור אלה ואלה השלב הראשון אף פעם אינו מסתיים, ואילו השלב השני עובר לתחום השאיפות והאוטופיות. התנועה הסוציאליסטית המהפכנית ניהלה ומנהלת מאבק נגד תורת השלבים ה"לאומית" ועליה לנהל מאבק דומה גם נגד תורת השלבים ה"פמיניסטית".
