אהוד עין-גיל בהרצאה במלבורן. המארגנים: "יהודים נגד הציונות ונגד האנטישמיות"

 

בחודש אוגוסט 1979 ‏נסע חבר "מצפן" וחבר ועד "הליגה לזכויות האדם והאזרח", אהוד עין-גיל, לאוסטרליה בהזמנת אירגון בשם "יהודים נגד הציונות ונגד האנטישמיות". עין-גיל עמד להופיע כעד לפני טריבונל הרדיו והטלוויזיה האוסטרליים, בתביעה שהוגשה על ידי הקהילה היהודית (שבהנהגה ציונית) נגד תחנת רדיו במלבורן. הציונים האשימו את תחנת הרדיו, 3CR, בהפצת תעמולה אנטישמית, אף כי המדובר היה בשידורים פרו-פלסטיניים ואנטי-ציוניים.

‏ביום בואו לאוסטרליה ביטלו הציונים את תביעתם, אך המארחים ניצלו את ביקורו שם לסדרה של הרצאות באסיפות פומביות ובקמפוסים, במלבורן, בסידני ובקנברה. כמו כן הופיע לפני פעילי איגודים מקצועיים, לפני נציגי ועדים של פועלי הנמלים, לפני אנשי הקהילה הערבית במקום, וכן נפגש עם שרים לשעבר וחברי פרלמנט ממפלגת הלייבור.

‏אוסטרליה היא בין הידידות הטובות האחרונות של ישראל בעולם. אולי משום שאין היא זקוקה ליבוא נפט, אולי משום שקורותיה דומות לקורות התנועה הציונית. אך באוסטרליה היה תהליך הקולוניזציה ממושך הרבה יותר, וזו אולי הסיבה לכך שהתושבים השחורים המקוריים, האבוריג'ינים, מהווים היום רק אחוז אחד מהאוכלוסייה (כ-140 אלף). האבוריג'ינים חיים ברובם בשמורות, אך גם על שארית אדמותיהם מאיימת סכנה: לאחרונה נמצא אורניום בכמה מהשמורות, וממשלת אוסטרליה – בלחץ החברות הרב-לאומיות – מנסה להפקיע מהם את זכותם על הקרקע.

אבוריג'ינים כבולים בשלשלאות. ההתנגדות לכובש האירופי נכשלה

מספר אהוד עין-גיל:

שיאו של ביקורי באוסטרליה היה, לדעתי, בקנברה. בנסיעה מסידני לקנברה התלוו אלי שני פלסטינים, שנסעו במיוחד כדי לערוך ביקור של סולידאריות אצל קבוצה של אבוריג'ינים שהתמקמה על "גבעת הקפיטול". בסוף חודש יולי 79' התכנסו נציגים של קהילות האבוריג'ינים מכל רחבי אוסטרליה, בחרו "ממשלה לאומית", ושלחו את נציגיה לשבת בקנברה על הגבעה המיועדת לבניין הפרלמנט האוסטרלי החדש. כאשר ביקרנו שם, הם כבר ישבו על הגבעה במשך שבעה שבועות. כל קהילות האבוריג'ינים הרימו תרומות לכיסוי ההרצאות, ונתקבלה גם תמיכה מכמה איגודים מקצועיים.

‏על הגבעה שוחחנו עם בילי קרייגי וכמה מחבריו. הנה תמצית דבריהם:

‏כאשר נסע ראש ממשלת אוסטרליה לכינוס חבר העמים הבריטי שנערך בלוסאקה, זמביה, כדי לנאום שם על התנגדותו למשטר הגזעני בדרום-אפריקה, שלחו אליו האבוריג'ינים מכתב ובו קראו לו לנקות את חצרו האחורית לפני שהוא יוצא לדבר על גזענות בחוץ. "אנחנו רוצים אדמה, לא את הפרלמנט שלהם, לא את אנדרטאות המלחמה שלהם, ולא את בתי-הספר שלהם. אנחנו רוצים לדבר בפני האומות-המאוחדות כמו אש"ף, או כמו שהצוענים דיברו. אנו רוצים לקבל הכרה כגוף ריבוני, כדי שתהיה לנו לפחות במה לדבר מעליה". האבוריג'ינים מקווים שכשהעובדות תתגלינה בעולם, תסבול גם אוסטרליה מסנקציות כלכליות כמו רודזיה ודרום-אפריקה.

‏באשר לתביעותיהם, אומר בילי קרייגי: "אנחנו רוצים הגדרה עצמית. אנו רוצים ליצור אומה בתוך אומה. כעת מתנהלת מדיניות של הטמעה מצד הממשלה, אשר קובעת לנו איך לחיות, איך לעבוד, איך להתלבש, איך להשתין ואיך לחרבן. כלי התקשורת הם נגדנו, כי הם נשלטים על-ידי החברות הבינלאומיות המעוניינות באורניום שלנו. אנו רוצים הגדרה עצמית על השטחים הבאים: כל שטחי השמורות העכשוויות, ועוד רצועות קרקע מסביבן כדי להרחיבן. אנו תובעים פיצויים על כל הקרקע שנשדדה מאיתנו. ואנו רוצים ממשלה משלנו שתקבע בעצמה את גורל האבוריג'ינים".

‏האבוריג'ינים נחשבים כאזרחים שווי-זכויות באוסטרליה רק לאחר משאל-עם שנערך ב-1967. אף כי הם מהווים 1% מכלל האוכלוסייה, הנה באוכלוסיית בתי הכלא הם מונים כ-30% מהאסירים! בקווינסלנד, אחת ממדינות אוסטרליה שבה יש מיעוט אבוריג'יני גדול יחסית, המימשל הוא גזעני מוצהר, ומפר בעקביות את החוקים הפדראליים. למשל, הממשלה המקומית קיבלה בשנה שעברה מן הממשלה הפדראלית הקצבה לשיפור מצב האבוריג'ינים. בסוף השנה התברר כי ממשלת קווינסלנד לא השתמשה כלל בסכום זה, והוא רבץ כאבן שאין לה הופכין בבנק. אומר קרייגי: "חוקי האפרטהייד בדרום-אפריקה עומדים בניגוד לכ-26 סעיפים ממגילת זכויות-האדם של האומות-המאוחדות; 'חוק קווינסלנד' מפר 31 סעיפים ממגילה זאת".

‏המצב בשמורות גרוע מאוד. מחוסר עבודה וכתוצאה מהניכור פונים אבוריג'ינים רבים אל הטיפה המרה. עד קבלת "שוויון הזכויות" היו השמורות סגורות, כשטח פרטי. היה מנהל לבן, שהיה אחראי גם ל"ביטחון" בשמורה. כל תושב היה צריך לדווח על יציאה או כניסה לשמורה, והיה צריך לקבל אישור לצאת. "אחד מקרובי עזב בלי רשות את השמורה, כדי לעבוד בבריסביין. כעונש הם לא הירשו לו להיכנס חזרה אפילו ללוויית אמו", אומר קרייגי. עתה הוכרזו השמורות "שטח ציבורי", והמשמעות היא שהמשטרה החלה לכלול את השמורות בסיוריה...

"השמורות סגורות כיום, למעשה, בפני לבנים. אנו מסכימים לכך. כרגע זה חיוני להגנתנו. אין אנו בדלנים. אנו רוצים שוויון עם יתר אזרחי אוסטרליה. אבל במצב הנוכחי לא נוכל אף-פעם להגיע לשוויון. אנו רוצים תקופה שבה נוכל לנהל את עניינינו ללא התערבות מבחוץ, כדי שאנחנו נחליט מתי אנו מוכנים ומוכשרים לצאת ולהתמודד בחברה הכללית מתוך שוויון".

‏ב-1976 חגגו הלבנים באוסטרליה מלאת מאתיים שנה ל"גילוי" אוסטרליה על-ידי הקפטיין קוק, ולסיפוח אוסטרליה לדגל הבריטי. האבוריג'ינים לא חגגו ביום זה. כאות למחאתם על הכיבוש יצאו ארבעה אבוריג'ינים לאירופה, נחתו על החוף הבריטי בדובר, תקעו שם את הדגל האבוריג'יני ו"הכריזו" על אנגליה כשייכת להם...

‏בילי קרייגי מכיר היטב את אויביו, ויודע מי הם ידידיו. לכן קיבל בברכה את הפלסטינים שבאו לבקרו, ואילו בשומעו שאני מישראל היסס מעט, ורק כשמסרו לו שאני אנטי-ציוני לחץ את ידי בחום. "אנחנו מכירים את הציונים", אמר, "התומך הנלהב שלהם באוסטרליה הוא בוב הוק" (מנהיג האיגודים המקצועיים וידיד נלהב של ההסתדרות) "והוא גם מראשי המתנגדים למאבקנו בקרב מנהיגי האיגודים".

‏בעקבות הביקור על הגבעה ערך אהוד עין-גיל ראיון ל"מצפן" עם עדנאן ח'לילי, אחד משני הפלסטינים שהתלוו אליו, ומי שאירגן את סדרת האסיפות והפגישות שלו בעיר סידני.