גילוי דעת זה של "האירגון הקומוניסטי המהפכני האינטרנציונליסטי של אלג'יריה" התפרסם בביטאון האירגון "פועלים מהגרים במאבק" המופיע בשפה הצרפתית בצרפת (גיליון מס' 37, ינואר 1980).
* * *
המתח שנוצר בין ארצות הברית לבין משטרו של חומייני עקב החזקת הדיפלומטים האמריקאיים כבני-ערובה, הלחצים הכלכליים של [נשיא ארצות הברית] קארטר ואיומיו בהתערבות צבאית הביאו להיווצרות איחוד לאומי רחב מסביב לאישיותו של האימאם.
עקשנותו של המנהיג הדתי השיעי העניקה לו מוניטין של איש המתמודד פנים אל פנים עם האימפריאליזם החזק ביותר בעולם, ולהתמודדות זאת יש הדים גם בארצות הערביות: לרבים מן הפועלים המהגרים יש אהדה לאייתוללה, ולו רק בגלל מסע התעמולה הגזעני המנוהל נגדו על-ידי העיתונות הצרפתית.
ה"אנטי-אימפריאליזם" של חומייני הוא אף-על-פי-כן שטחי ביותר: לאחר הניצחון על השאה, הוא אפילו לא סילק באופן רשמי את היועצים הצבאיים האמריקאיים – אלה עזבו בעצמם, בחלקם הגדול. ורק לפני כמה חודשים ניהלו שליחי חומייני משא-ומתן עם ארצות הברית על משלוח נשק לאיראן כדי לחסל את התנועה הכורדית.
למעשה, כמו מנהיגים לאומיים רבים לפניו – מנאצר ועד קאסטרו – מבצע חומייני "בריחה קדימה", שמוכיחה את עצמה כאמצעי טוב, הן כדי להתמודד עם הבעיות הפנימיות והן כדי לנסות ולהתגבר על לחצי המעצמות הגדולות. ובינתיים, לחומייני לא מזיקה העובדה שהרבה מפלגות, שמתיימרות להגן על האינטרסים של מעמד הפועלים, מצטרפות מאחורי דגלו. מפלגת ה"טודה" (המפלגה הקומוניסטית האיראנית) לא היססה להצביע בעד חוקה שלא מזכירה בכלל את זכויות הפועלים, המיעוטים הלאומיים והנשים, ונותנת את השלטון למנהיג דתי שיוכל לפטר, לפי רצונו, את נשיא הרפובליקה. האינטרנציונל הרביעי הטרוצקיסטי מתלהב מהרדיקליות של חומייני, וכותב בעיתונו "אימפרקור" מס' 65 ש"נדיר למצוא מנהיגות לאומית שמתמודדת עם האימפריאליזם בצורה עד כדי כך מרחיקת-לכת". מזל שחומייני הוא דתי, כי אם לא, היו נמצאים בוודאי אנשים שהיו מכריזים שהוא בונה "מדינת פועלים" בלי לשים לב!
למרות זאת, אם בודקים מקרוב את משטרו של חומייני, אנו נוכחים לדעת שלאחר תבוסת השאה, לא נקט חומייני בשום צעד לטובת ההמונים, ועוד פחות לטובת מעמד הפועלים: לא רפורמה אגרארית, ולו הקטנה ביותר, סירוב להכיר בזכות השביתה, סירוב להכיר בזכות ההתארגנות של הפועלים, מינוי סמכותי של מנהיגים הכפופים למשטר לראש אירגוני הפועלים שקמו בתקופת השביתות נגד השאה, התקפות נגד הזכויות האלמנטאריות ביותר של הנשים, סירוב להכיר בזכות המיעוטים הלאומיים (הכורדים, התורכמנים, הבאלוצ'ים ועוד) לקבוע בעצמם את עתידם.
הרדיקליזם של חומייני הצטמצם בהכרזות מילוליות ובהוצאות-להורג של פוליטיקאים ממשטרו של השאה, שנזרקו כ"סוכריות" לאוכלוסייה. ואפילו במושגים של מדיניות בינלאומית, לא הוחלט על הסירוב לקבל תשלומים בדולרים אלא לאחר החלטתו של קארטר להחרים את הנפט האיראני. חומייני היה מעדיף, ללא ספק, להמשיך את העסקים עם האמריקאים, אבל האחרונים היו מוכרחים לעשות משהו כדי לשמור על כבודם.
פרשת השגרירות האמריקאית נראית לכן משולבת היטב במאמצים לחזק משטר שמתמודד עם קשיים רבים. חומייני והמועצה המהפכנית שלו מעדיפים את האיומים מבחוץ על פני האיום מצד אלה ש"מעוררים בעיות חברתיות", או במילים אחרות – שמעוררים שביתות, והעדפה זאת מסתייעת בתירוץ של הצורך באיחוד כל האיראנים נגד הסכנה האימפריאליסטית.
הדמאגוגים הלאומיים, מסוגם של נאצר, מוסטפה כמאל או צ'אנג קאי-שק היו תמיד אויביו המושבעים של מעמד הפועלים, וידיהם אדומות מדם פועלים.
למעמד הפועלים ולהמונים העניים של איראן אין למה לצפות, לא מהאנטי-אימפריאליזם שעל פני השטח של חומייני, ולא מיומרות המהפכה האיסלאמית שלו.
