שימרו על הצעקה – אלי לבל

באמצע שנת 1976 שלח מרכז "מצפן" חוזר לחברי "מצפן" שבמרוצת השנים עזבו את הארץ והשתקעו (מי לתקופה קצרה ומי לתקופה ממושכת יותר) בחו"ל. הכוונה היתה לעשות מעין "התפקדות", לוודא מי רואה עצמו עדיין כחבר "מצפן" ומוכן לקחת על עצמו את המחויבות הנובעת מכך, כדי לארגן בצורה טובה יותר את הקשרים בין האירגון לבין חבריו בחו"ל, וכן את פעילותם. להלן הנוסח המלא של תשובתו של החבר אלי לבל, שהתאבד בפאריס ב-4 באוקטובר 1979. שימרו על הצעקה! ¹

אלי לבל עם בנו

לחברים שלום רב,

המכתב-החוזר שלכם הגיע אלי בזמן שהייתי בחופש, וכרגע אני עובד במלוא המרץ על גיליון מס' 4 של "חמסין". זה בשביל להסביר את האיחור בתשובתי.

אני רואה את עצמי כחבר "מצפן", ובדרך-כלל מכירים אותי כאן בחוגי השמאל המהפכני כחבר "מצפן". אני מסכים עם עמדות האירגון באופן כללי, ואפילו יותר מ"כללי", אלא שקשה כמובן לחבר להסכים כליל לעמדות והחלטות ספציפיות שהוא אינו שותף לקבלתן – כפי שזה המצב של החברים מחוץ לישראל. כדאי היה להעביר לנו טיוטא של עמדות או החלטות שעומדות לדיון כדי שנוכל להביע דעתנו, אך זה כמובן דורש צורת אירכון ועבודת מזכירות משוכללת, מעל לכוחותינו כנראה ². זו לא ביקורת

במקרה של חילוקי דעות, נהגתי לפי ההחלטה שנתקבלה בשעתו באישראק"א ז"ל ³, דהיינו – לא לפרסם דעות שהן בפירוש בניגוד גמור לאלה של האירגון, אך גם לא בהכרח להביא את דעות האירגון לידיעת הציבור. למעשה לא היה מקרה של ניגודים חריפים, רק היו ניאנסים, ואז – הן בכתב והן בהרצאות – ייצגתי את דעת האירגון, ואחרי זה, בהדגישי שזו דעתי הפרטית, את דעותי ואפילו ביקורת על עמדות מצפן. אני מתכוון להתנהג כך גם להבא.

כדי להמחיש בדוגמא: בגיליון "מצפן" מס' 51 מדצמבר 1969, התפרסם מאמר מאת א. סעיד ⁴  ו-מ. מחובר, "המאבק הפלשתינאי והמהפכה במזרח-התיכון". במאמר זה נדחתה באופן מוחלט כל תוכנית של הקמת מדינה ערבית-יהודית בפלשתינה. נמסר לי שמאמר זה התקבל לאחר פירסומו כעמדה רשמית של האירגון. בהרצאותי הצגתי עמדה זו וההנמקה שלה, אך הוספתי שאישית אינני שולל את האפשרות של הקמת מסגרת מדינית משותפת בפלשתינה, מסגרת דו-לאומית, כאחד הפתרונות האפשריים לעתיד.

עיקר הפעילות שלי בשנים האחרונות מוקדשת למאבק במזרח התיכון, ובמיוחד – בזמן האחרון – להוצאת העיתון "חמסין". בעניין זה יש חדשות: סיכמנו עם מו"ל באנגליה ("פלוטו פרס") להוציא את "חמסין" באנגלית, החל מגיליון מס' 5. כמו כן יופיע ספר עם מבחר המאמרים מגיליונות 1 עד 4 (בערך 300 עמ'). נפסיק כמובן את המהדורה הצרפתית. סבורני שאת "חמסין" באנגלית אפשר יהיה גם להפיץ בישראל ובשטחים. יש גם חברים שהיו מוכנים לעבוד בשיתוף עם מצפן על הוצאה בערבית. ייתכן שאוכל להביא הצעות מעשיות בנדון בעוד כמה חודשים.

האם יש לכם הצעות בעניין זה? בכלל, מה דעתכם על "חמסין"? למשל, מה הם הנושאים שהייתם רוצים שנטפל בהם במיוחד בגיליונות הבאים? בפגישה האחרונה שלנו הכנו רשימת הנושאים הבאים: המזרח-התיכון והשוק העולמי (מס' 4, החומר מוכן לדפוס בחלקו הגדול; בוודאי יופיע לפני סוף השנה), יהודי המזרח (כנראה גיליון מס' 5, החומר בחלקו מוכן); הנשים במאבק הפלסטיני (כמה חברים בפאריס עובדים על הנושא); המפלגות הקומוניסטיות במזרח התיכון (מריו מטפל בהכנת החומר); הערבים בישראל (ח'ליל ואבישי מטפלים בחומר).

קיבלתי בינתיים את "מצפן" מס' 78-79. הנה יש שוב דוגמא של ניגודי דעות בין עמדת האירגון ועמדתי, שאינם מהותיים אלא מקורם בהערכה שונה של המצב. כוונתי להחלטת האירגון מ-16.8.76 על המלחמה בלבנון. בגיליון מס' 4 של "חמסין" נפרסם את עמדת האירגון, וייתכן שנוסיף גם ויכוח עם עמדה זו מצד לפיף אל-אחדר. במה מדובר? אתם כותבים: "המוני הלוחמים הפלסטיניים הצביעו ברגליהם, כשנשק בידיהם, למען גיבוש סטראטגיה מהפכנית שתקשור את מאבקם למאבק ההמונים המנוצלים בעולם הערבי. כך יש להבין את הברית שנכרתה, ללא טקסים וללא גינונים, בין הפלסטינים לבין הלבנונים". מתי, איפה? אולי זה קרה בשלב הראשון, באביב 1975. ההנהגה של אש"פ, ובעקבותיה החיילים המאורגנים באירגונים הפלסטיניים השונים, לחמו מההתחלה, ובוודאי מאז קיץ 1975, והתייצבו נגד ההמונים המהפכניים, או ליתר דיוק נגד הניצנים של צורות מאבק מהפכניות עממיות. הם לקחו את העניינים בידיים. דבר זה נכון במיוחד במה שנוגע לאירגון "א-צעיקה" וצבא השחרור הפלסטיני, שהיו עד מאי 1976 חלק מאש"פ. אבל לא רק שני האירגונים הללו. כלפי ההמונים בלבנון, לבנונים וגם פלסטינים, הם הופיעו כמדכאים של מאבקם.

והנה, בגלל זה שהאירגונים הפלסטיניים כבר היו מנותקים מההמונים בלבנון, ואפילו שנואים עליהם, יכול היה הצבא הסורי להתקיף אותם באופן גלוי וישיר באביב 1976. העדות החשובה ביותר, שכל אחד שמכיר את העניינים מאשר אותה, היא זו של חבר "החזית העממית לשחרור פלסטין" שהופיעה בגיליון של "מריפ רפורטס" על המלחמה בלבנון: האירגונים הפלסטיניים (א-צעיקה וצבא השחרור הפלסטיני) היו הראשונים שפתחו בהפצצות-ללא הבחנה של אזורים (בביירות) וכפרים שלמים. בכך גם גרמו, בין השאר, לגיבוש הרוב המכריע של ההמונים הנוצריים מסביב להנהגה המסורתית שלהם. דהיינו, תרמו לגלישת המלחמה למאבק שבעיקרו הוא עדתי-דתי.

אין זה נכון לכתוב באוגוסט 1976 ש"הברית הלבנונית-פלסטינית מהווה אתגר לכל מישטרי הניצול בעולם הערבי", כפי שאין זה מספיק לכתוב ש"ג'ונבלאט ודומיו אינם מייצגים קו סוציאליסטי-מהפכני אלא קו רפורמיסטי-בורגני. הוא נאבק להפיכת לבנון למדינה חילונית ודמוקראטית – הווה אומר: בורגנית". ומי ב"ברית הלבנונית-פלסטינית" מציע דבר אחר? קבוצת "אל-חוריה" ⁵, למשל, בפירוש הכריזה שמטרתה במאבק זה אינה אלא זו: לבנון חילונית. עד כדי כך שפייר ג'ומאייל יכול היה להכריז, ובצדק, שבדרישתו לחילוניות הוא מרחיק לכת מג'ונבלאט ודומיו, כולל קבוצת "אל-חוריה".

העיקר, מתקבל הרושם מקריאת עמדת האירגון, שלדעתנו המאבק בלבנון הוא בין מחנה שמאלי (בהנהגת מנהיג לא כל כך שמאלי, ואפילו בורגני, הוא ג'ונבלאט) ומחנה ריאקציוני. לדעתי, המאבק הוא, לפחות מאז קיץ 1975, בין שני אגפים של הבורגנות. מלחמה זאת אינה מלחמתנו, ולכן צריכה להיות דרישתנו העיקרית: הפסקת המלחמה, הסוף לטבח, שלום.

הדרך הטובה ביותר בשביל להעלות סיסמה ודרישה זאת היא בהוקעת כל הצדדים המעורבים במלחמה, החל מסוריה ובעלי-בריתה הפלסטיניים. אני כותב "החל מסוריה", כי המלחמה התחילה בהתערבות סורית, דרך האירגונים הפלסטיניים הנתונים לפיקוח סורי. סוריה וגם משטרים ערביים אחרים, אך בעיקר סוריה, חששו מהמצב שהיה קיים בלבנון לא בעת המלחמה (חוץ מהשלב הראשון – אביב 1975) אלא לפני המלחמה: מצד אחד שחיתות גדולה, אך מאידך חופש ביטוי גדול שלא היה דומה לו בשום משטר ערבי, בחישה ברעיונות מהפכניים, שביתות פועלים שלפעמים גלשו לעבר אוכלוסיה שלמה (למשל, הדייגים בצידון ערב המלחמה), ובכלל מצב עם חומר-נפץ מהפכני.

סוריה קיוותה לחסל את הסכנה לקיומה, שהיוותה ביירות של התחלת שנות ה-70 ובזה פחות או יותר הצליחה. סוריה בפירוש היתה מעוניינת בהחרפת הלחימה, ולכן גם תמכה בהתחלה בשני הצדדים: הירשתה מעבר של נשק סעודי (ואולי של מדינות אחרות) בשביל הכוחות המארוניטיים (ראו מאמר אריק רולו על הנושא), ותמיכה לכוחות הפלסטינו-לבנוניים (עד מארס 1975) שתפקידם היה לדאוג להתפשטות ההתלקחות והפיכתה למלחמה עדתית-דתית בעיקרה (הפצצות של רובעים נוצריים שלמים בביירות, וכפרים נוצריים, לא הבחנה).

מבחינתה של סוריה היה זה מסוכן שרק המחנה הנוצרי-מארוניטי יופיע כלוחם עדתי-דתי; יותר נכון, חשוב היה לסורים "ללכלך" גם את הצד השני (ה"מוסלמי-פרוגרסיבי" כאילו), כדי שלא תופיע שום אלטרנטיבה מהפכנית. בזה הצליחו, בגלל החולשה של ההנהגה של כל האירגונים הפלסטיניים, ולכן גם אין לנו היום שום אפשרות אחרת אלא להוקיע את המלחמה ולהעלות את סיסמת השלום. מכאן גם תבינו כמה אני סולד מקריאת הסיום של עמדת האירגון על "אותיות של גבורה" בקשר למאבק תל אל-זעתר. היה זה טבח, כשאלה שחטו (המחנה הנוצרי), ואלה שלחו לטבח ביודעין כדי לזכות בסמל (המחנה הפלסטינו-לבנוני), שגם לא עזר להם במאומה.

זהו זה.

בידידות רבה לכל החברים
אלי

פאריס, התחלת אוקטובר 1976