נימוק ידוע המועלה על-ידי תומכי "גוש אמונים" להצדקת פעולותיו הוא שחברי ה"גוש" "מאמינים" שכך הם צריכים לעשות. אנו מוצאים גישה כזאת במקומות שונים ומשונים. כך למשל ב"שדמות", ביטאון התנועות הקיבוציות כולן, בשיחת מערכת תחת הכותרת "מה שעמד במבחן", אומר אחד המשתתפים, מרטין בן-מורה, כדברים האלה: "יש עניין של אידיאות. אם איש דתי, באוהל במלחמת יום הכיפורים, בסואץ, אומר לי שהוא רוצה את שכם – זוהי אידיאה בשבילו. ולא חשוב לו שיש מאה אלף ערבים בשכם. בשבילו ה'צריך' המינימלי זה שכם. בשבילי לא. אבל משום כך הוא אדם לא מוסרי? לא". ו"עונה" לו משתתף אחר בשיחה, הנרי ניר: "זה לא נכון! הוא לא מוסרי כמוך. הוא מאמין כמוך, אבל אינו מוסרי כמוך".
נניח ל"מוסר" של אותו מרטין בן-מורה, ונתייחס למה שמוסכם על שניהם (ודבר זה כנראה מוסכם גם, בעקבות שטיפת-המוח של כלי התקשורת, על רוב הציבור היהודי בישראל): אם יהודים מאמינים במשהו, הרי יש בעצם האמונה הזאת, ותהיה אפילו מנוגדת לכל מוסר כמו בדוגמא הנ"ל, מין "ערך", מין הצדקה חלקית או שלמה. כמובן, עוד לא שמעתי שאותם אנשים מייחסים גם "ערך" למה שמאמינים בו לא-יהודים, אבל זאת כבר בעיה אחרת.
כבר אמר אדם חכם, שמי שאינו לומד היסטוריה נידון לחזור עליה. במאה ה-18 תקפו פילוסופים כמו וולטייר בחריפות את הטענה שהאמונה, ובמיוחד אמונה תנ"כית, נותנת הצדקה לדיכוי ולנישול ולכל מיני מעשי עוול אחרים. הם עשו זאת באמצעות לעג וצחוק. לדעתי עלינו לנקוט בדרך דומה וללעוג לאותן האמונות היהודיות, ולאותם החלקים בדת היהודית (והם הרוב!), המהווים באמת את היסוד של "גוש אמונים".
כדי לתת דוגמא קלאסית לפעילותו של וולטייר בתחום זה, הריני מביא פה את תרגומו של החלק הראשון במאמר על "אמונה" שפורסם לראשונה ב"מילון הפילוסופי" פרי עטו ב-1764:
פעם אחת נפגשו האפיפיור אלכסנדר השישי והנסיך פיקו דלה מיראנדולה, בביתה של הבארונית אמיליה, בדיוק כאשר לוקרציה – בתו של האב הקדוש – עמדה ללדת. ברומא לא היה ידוע בדיוק אם אבי התינוק העומד להיוולד הוא האפיפיור עצמו, בנו צזארה, או בעלה של לוקרציה אלפונסו לבית אראגון – שנחשב אימפוטנט. מייד נעשתה השיחה ערה מאוד, והרי מקצתה כפי שמוסר לנו הקרדינל במבו: 'פיקו חביבי', אמר האפיפיור, 'מי לדעתך הוא אבי הנכד החדש שלי?'. 'אני חושב שזה חתנך'. 'הוי, איך אדם חכם כמוך יכול להאמין בשטות כזאת?' 'זה כוחה של אמונה'. 'אבל אתה הרי יודע היטב שאימפוטנט אינו מוליד?' 'אבל זאת בדיוק היא האמונה', ענה פיקו, 'להאמין בדברים מפני שאינם אפשריים ואין בהם כל היגיון; ומלבד זה, הכבוד וההדר של משפחתך דורשים שלא נאמין שבנה של לוקרציה בתך נולד מגילוי עריות. והרי זה דבר קל. האם אינך גוזר עלי להאמין בדברים שבהם קשה יותר להאמין מאשר בזה? האם איני חייב להאמין שנחש דיבר, ושכתוצאה מדיבור זה נגזרה מיתה על כל בני-האדם; האם איני חייב להאמין שגם אתונו של בלעם הצטיינה מאוד בכוח הדיבור, ושחומות יריחו נפלו בגלל תקיעות שופר?'
פיקו המשיך ומנה אחד-אחד את כל אותם הדברים החשובים, שבכולם – כך הדגיש – הוא מאמין באמונה שלמה. אלכסנדר השישי צחק עד שנפל על הספה שעליה ישב. 'אני מאמין בכל אלה כמוך', אמר, 'מפני שאני יודע טוב מאוד, שמה שיציל אותי זו האמונה ולא המעשים הטובים'. 'הוי, אבי הקדוש', אמר פיקו, 'אתה אינך זקוק לא למעשים טובים ולא לאמונה. חילוניים1 מסכנים כמוני זקוקים לאלה, אך אתה – ממלא מקומו של האל – אתה יכול גם לא להאמין וגם לעשות מה שאתה רוצה. אבל באשר לחילוני כמוני, אני בטוח שאני הייתי צריך פרוטקציה גדולה כדי להיכנס לגן-עדן אם הייתי שוכב עם הבת שלי ואם הייתי משתמש לעתים קרובות כל כך בפלדה וברעל כמו הוד קדושתך'.
לאלכסנדר השישי, עם כל מגרעותיו, היה חוש הומור. הוא צחק, אבל אחר-כך אמר: 'הבה נהיה רציניים לרגע. תגיד לי, מהי התועלת אם אנו אומרים לאלוהים שאנו משוכנעים בדברים שבהם באמת אי-אפשר להשתכנע? איזה סוג של הנאה זה נותן לאלוהים? בינינו לבין עצמנו, להגיד שאנו מאמינים בדברים בלתי-אפשריים זה בדיוק כמו לשקר'. פיקו דלה מיראנדולה עשה מייד סימן גדול של צלב. 'הוי, אבי שבשמים!' הוא קרא, 'יסלח לי הוד קדושתו, אבל אינך נוצרי בכלל'. 'באמונה, לא', ענה האפיפיור. 'כך חשבתי כבר מזמן', ענה פיקו דלה מיראנדולה.
עד כאן וולטייר, לפני 315 שנה. הדברים נכונים לא רק לגבי "גוש אמונים" ואמונתם, אלא גם לגבי שני הרבנים הראשיים, כל שאר הרבנים, האימאמים, הקאדים, הכמרים וכל יתר אנשי האמונה הדתית למיניהם…
- במקור כתוב "לא מאמין" או "כופר", אך אני תרגמתי לפי המושג הרווח בישראל של היום. ↩