מחקר שפורסם בדצמבר 1979 על-ידי ה"וורלד-ווטש אינסטיטוט" מגלה כי למרות השינויים המעמיקים בדרום-מזרח אסיה, המניע העיקרי להגירה מארץ לארץ בעשור האחרון הוא כלכלי, ולא פוליטי או בריחה ממלחמות. לפי מחקר זה הפכה הגירת הפועלים ל"תופעה מרכזית במערכת הכלכלית העולמית". כותבי המחקר מכנים את הפועלים המהגרים בשם "פליטים כלכליים", ומראים כי פועלים אלה מתרכזים בעיקר באירופה המערבית, בצפון-אמריקה ובמזרח התיכון. הם מעריכים כי 20 מיליון פועלים, בלוויית בני משפחותיהם שמספרם אינו ידוע, חיים כיום מחוץ למולדתם.
במאמר זה אנסה לגעת בסיבות הכלכליות, החברתיות וההיסטוריות של הגירת הפועלים, אנסה להראות את תפקידם במערכת החברתית-כלכלית ואתייחס גם לתנאי עבודתם וחייהם. אתרכז כאן באירופה המערבית, אולם יש לזכור כי גם באזורים אחרים הופיעה תופעה זו מסיבות דומות, היא ממלאת שם תפקידים דומים ותנאי עבודתם וחייהם של הפועלים המהגרים בכל אתר ואתר דומים לאלה שנראה להלן, אם לא גרועים יותר.
מלחמת העולם השנייה יצרה את האפשרות לבסס מחדש את המערכת הקפיטליסטית בארצות מערב-אירופה, שהיתה שקועה במשבר עמוק ערב המלחמה. המאמצים לחיזוק המערכת הקפיטליסטית בארצות אלה, בתמיכתה המאסיבית של ארצות-הברית, הביאו להצבר הון אדיר ולשגשוג כלכלי עצום בהן. כתוצאה מכך בוצרה בהן תעסוקה מלאה, ובראשית שנות הששים החלו להרגיש במחסור בכוח-עבודה. ההיצע הקטן בכוח-העבודה, לעומת הביקוש הגובר, גרם לעליית השכר הריאלי, דבר שהפך לאיום ישיר על רווחי הקפיטליסטים.
מצד שני, ייבאו ארצות רבות של "העולם השלישי"1 מכונות חקלאיות והכניסון לשימוש בהיקף גדול, דבר שהביא לנישול המוני עובדים מן החקלאות. התיעוש המוגבל ביותר, שהתירו המדינות האימפריאליסטיות לארצות העולם השלישי, לא היה מספיק לקליטת המוני המנושלים מהחקלאות, וכך הגיע שיעור המובטלים במצבת כוח-עבודה הכולל באותן ארצות לאחוזים גבוהים.
ובכן, נוצר מצב של מחסור בכוח-עבודה בארצות הקפיטליסטיות המפותחות ועודף מקביל של כוח-עבודה בארצות העולם השלישי, ולגמרי לא במקרה. עידוד המוני המובטלים להגר היה כדאי מאוד הן למעמדות השליטים של העולם השלישי והן לאלה של הארצות המתועשות. בארצות העולם השלישי היתה ההגירה מפחיתה את ממדי האבטלה, ומקילה בכך את הלחצים הכלכליים והחברתיים שגורמת האבטלה. מטבע החוץ ששולחים הפועלים המהגרים לארצותיהם משפיע בכיוון חיובי על מאזן התשלומים של ארץ-האם (הפועלים התורכיים שעובדים באירופה, למשל, הכניסו ב-1975 לארצם כמיליארד דולר; הייצוא התורכי הסתכם באותה שנה בכ-2.3 מיליארד דולר).
במדינות הקפיטליסטיות המתועשות מהווים הפועלים הזרים את צבא המילואים של המשק. צבא מילואים זה מבטל את המחסור בכוח-העבודה, ויוצר לחץ על השכר הריאלי של הפועלים המקומיים. בתקופות של שפל כלכלי אפשר להתגבר על האבטלה פשוט על-ידי כך ששולחים את הפועלים המהגרים חזרה לארצות מוצאם. ייבוא פועלים, שרבים מהם בעלי מיומנות מקצועית, פוטר את המדינה המעסיקה אותם מהוצאות משמעותיות לחינוכם ולהכשרתם של הפועלים.
אנו רואים איפוא, שהגירת הפועלים (כמו האינפלציה והאבטלה) היא תופעה שנוצרה בגלל הסתירות של המשק הקפיטליסטי, ועם זאת היא משמשת בידי הקפיטליסטים כגורם המרסן משברים במערכת האימפריאליסטית בשתי קצותיה, כל עוד הם שולטים, כמובן, בממדי התופעה.
באירופה מצויים כ-10 מיליוני פועלים מהגרים. הם מועסקים בגרמניה המערבית, שבדיה, צרפת, בלגיה, הולנד, אוסטריה, שווייץ, בריטניה ולוקסמבורג. רוב הפועלים המהגרים באירופה הם יוצאי איטליה, יוגוסלביה, תורכיה, ספרד, פורטוגל, אלג'יריה, יוון, מרוקו, פינלנד ותוניסיה. לבריטניה וצרפת מגיעים פועלים כמעט מכל מושבותיהן-לשעבר. בצרפת, שבה המספר הגדול ביותר של פועלים מהגרים באירופה, הם מהווים כ-10% מכלל האוכלוסייה הפעילה וכ-20% ממעמד הפועלים!
סיפורם של הפועלים המהגרים אינו נגמר בעזיבתם את ארצם לחפש פרנסה בארצות אחרות; הוא רק מתחיל אז. בנוסף לניצול המעמדי, עימו עשו הכרה כבר בארצם, הם טועמים גם את טעם האפליה הגזענית, את טעם האפליה על בסיס המוצא הלאומי וכל שאר האפליות למיניהן בארצות בהן הם מועסקים. לא רק ששכרם נמוך משכר הפועלים המקומיים, הם גם אינם יכולים ליהנות מהתנאים הסוציאליים הרגילים הניתנים לעמיתיהם בני המקום. הפועלים המהגרים מועסקים בעבודות הקשות, המאמצות והמלוכלכות ביותר, שבהן אין הפועלים המקומיים מעוניינים לעסוק. פועל זר שפוטר מאבד את מעמדו הרשמי כפועל-מהגר, ובכך הוא עומד ישר תחת לחץ לעזוב ולחזור לארצו, שם מובטח לו להיות מובטל. המדינות "המארחות" מעמידות קשיים רבים בפני פועלים המבקשים להביא את משפחותיהם. הרי הבורגנות זקוקה רק לכוח-העבודה, וכל הנלווה אליו הוא לגביה בגדר עושה-צרות.
הפועלים המהגרים נתקלים בקשיים ועיכובים שונים בקבלת קיצבאות עבור ילדיהם שנותרו בארצות-מוצאם. וכאשר הם חוזרים הביתה, הם נתקלים בסירוב מוחלט של המדינות בהן הועסקו להחזיר להם את הסכומים שנוכו ממשכורותיהם לביטוח ולפנסיה. בגרמניה המערבית, למשל, שילמו הפועלים הזרים 21 מיליון מארק לקרן הפנסיה בלבד, בין השנים 1974-1957. אכן, לאימפריאליסטים יש סיבה טובה לסרב לוותר על הכנסה משמעותית שכזאת.
מלבד הפועלים המהגרים באופן רשמי, יש גם פועלים מהגרים "בלתי-חוקיים". אלה מגיעים בדרכים שונות לארצות המתועשות, ומועסקים בהן באופן בלתי-חוקי. בעיותיהם של פועלים אלה – המהווים כ-10% מכלל הפועלים המהגרים באירופה – קשות כפליים, שכן הם משוללים אף מהזכויות המעטות הניתנות לפועלים המהגרים החוקיים. ה"אי-לגאליים" מועסקים בדרך-כלל במפעלים פרטיים בינוניים וקטנים, שם הם סובלים מניצול חמור במיוחד. הם חיים בתנאי תעסוקה, בריאות ומגורים מחרידים. ההון הגדול לוחץ לרדיפתם ולגירושם, מפני שהם מהווים בסיס חשוב ליכולת העמידה האיתנה בתחרות של המפעלים הפרטיים הבינוניים והקטנים. כמובן שבעלי מפעלים אלה מעודדים את ההגירה הבלתי חוקית בדרכים שונות. הפועלים המהגרים ה"בלתי חוקיים" מהווים צבא מילואים נפרד בתוך צבא המילואים הכללי של הפועלים המהגרים.
להגירת הפועלים יש השלכות חברתיות הרסניות, מעבר לתנאי החיים שמקצתם תוארו לעיל: הפועלים המהגרים עוברים ממבנה חברתי-כלכלי של העולם השלישי למבנה חברתי-כלכלי שונה מאוד של הארצות הקפיטליסטיות המתועשות, ולכן הם מתקשים מאוד להסתגל לאופן החיים החדש. קשה להם לתפוס במהירות את מערכת הערכים של החברה החדשה לתוכה הם נכנסים שלא מרצונם. גם בני החברה המקומית מתקשים להסתגל לאורחים הבלתי קרואים המגיעים מבחוץ. התוצאה היא שהמהגרים חיים ב"קולוניות" חברתיות סגורות ומבודדות, מצב שגורם למשברים אישיים וחברתיים בקרבם. הילדים שהמהגרים מצליחים להביא איתם למרות הקשיים סובלים יותר מכולם. ילדים אלה חיים בתוך סתירות עמוקות: הערכים המסורתיים (של ארץ מוצאם) שהם מקבלים בתוך המשפחה מצד אחד, ומולם התרבות של החברה הקפיטליסטית המתועשת, בה הם פוגשים מחוץ לבית, מצד שני; בנוסף לכך הם משוללים לרוב אמצעי חינוך מתאימים, וכל זה גורם להתפתחות זהות עצמית המנוכרת לשני סוגי החברה. ילדים כאלה מתקשים להסתגל לחברה שבה הם חיים עתה, ויתקשו אולי עוד יותר להסתגל לחברה בארץ המוצא של משפחותיהם, אם וכאשר ישובו אליה.
המעמדות השליטים מעודדים בכל הדרכים האפשריות את אי-הסתגלותם החברתית של הפועלים המהגרים בארץ המארחת, ובעת משברים כלכליים הם מסתייעים בעובדה זו כדי להסית את הפועלים המקומיים נגד הזרים; בכך הם מקווים להסתיר מפני כל הפועלים את הסיבות האמיתיות שגרמו למשברים, לגרום לסכסוכים בתוך מעמד הפועלים, ולהפריע לאיחודם ולגיבושם של העובדים כולם מסביב לאינטרסים האמיתיים המשותפים שלהם.
המדינות המעורבות בהגירת הפועלים עושות ניסיונות-סרק לשיפור מצבם. בוועידה השישית של "ארגון העבודה הבינלאומי", שהתקיימה ב-1975, אושר הסכם שנועד לשמור על זכויותיהם הבסיסיות של פועלים אלה, אולם רובן של המדינות ה"מייצאות" פועלים, שתמכו בהסכם, אינן נוקפות אצבע לדאוג לביצועו. כל דאגתן להיפטר מן הפועלים העודפים כדי להפחית את ממדי האבטלה שלהן. מצבם של הפועלים היוצאים אינו מעניין אותן. מדינות אלה מוטרדות רק כאשר כמות מטבע החוץ המוזרמת חזרה על-ידי הפועלים פוחתת, או כאשר הם חוזרים הביתה.
בהסכמי ועידת הלסינקי, שהתקיימה אותה שנה, הנושאים את חתימותיהן של 35 מדינות, התחייבו המדינות ה"מייבאות" פועלים "להביא לשוויון בין הפועלים המקומיים והזרים בעניין תנאי העבודה, התעסוקה והביטחון הסוציאלי, ולדאוג לתנאי דיור משביעי רצון לפועלים המהגרים"; באותם הסכמים צוין גם, שבמקרה של אבטלה "ייהנו הפועלים הזרים מאותן אפשרויות של השגת עבודה חדשה מהן נהנים הפועלים המקומיים".
רק תמימים יחשבו שהסכמים אלה יקוימו. הטבת מצבם של הפועלים המהגרים עשויה להתממש רק כתוצאה ממאבקם שלהם. והדרך לפתרון בעיותיהם עוברת דרך התארגנות משותפת של הפועלים המקומיים והמהגרים למאבק משותף נגד האויב המעמדי.
* * *
אי אפשר לכתוב בישראל על פועלים מהגרים או "זרים", מבלי להתייחס, ולו בקצרה, למעמדם הדומה של הפועלים הפלסטיניים כאן. תפקידם בכלכלת ישראל זהה לזה של אחיהם באירופה, הם מופלים לרעה כמותם, אם לא יותר, וגם תנאי חייהם אינם משופרים יותר. אך אם לפועלים המהגרים באירופה יש "נחמה" שכל זה נעשה להם בארץ שאינה ארצם, הנה הפועלים הפלסטיניים סובלים מאותן בעיות בארצם שלהם. הם נחשבים "זרים" במולדתם. וגם כאן עשויה הטבה במצבם לבוא רק כתוצאה ממאבקם שלהם. וגם כאן עוברת הדרך לפתרון בעיותיהם דרך התארגנות משותפת של כלל מעמד הפועלים – ערבים-פלסטינים ויהודים-ישראלים – למאבק משותף נגד הניצול ונגד הדיכוי.
- הכוונה במונח "ארצות העולם השלישי" לארצות הניאו-קולוניאליות שנמצאות בשליטת האימפריאליזם. יוצאות מן הכלל במקרה זה הן איטליה ויוגוסלביה, שמספקות חלק ניכר מהפועלים המהגרים. אומנם, איטליה לא משתייכת ל"עולם השלישי, אך היא גם אינה בדיוק ארץ קפיטליסטית מפותחת". הגורמים להגירת הפועלים ממנה דומים לאלה שבארצות העולם השלישי. לגבי יוגוסלביה, שאמורה להיות מחוץ למערכת הקפיטליסטית, דרוש, כנראה, הסבר מיוחד. ↩