שינוי שם הלירה ל"שקל" יש בו כדי לסמל יותר מכל את אופייה של ממשלת בגין: האמונה המיסטית בכוחה של המילה, והיעדר הבחנה בין מדיניות לבין "הסברה". אם השימוש במילים "יהודה ושומרון" במקום הגדה המערבית יכול למנוע הגדרה-עצמית מתושבי האזור; אם השימוש בצירוף "האירגון המכונה אש"ף" יכול למנוע הכרה בינלאומית באירגון זה; אזי מדוע שלא יהיה ניתן, באמצעות "חזרה למקורות", לחזק את המטבע הישראלי ולהחזיר את האמון ביציבותו?
אולם, מעבר להצגה משעשעת זאת, אליה מפנים לזמן-מה את אור הזרקורים, מתרחשים כמה שינויים. כניסתו של יגאל הורביץ לתפקיד שר האוצר נועדה לשכנע את ציבור הפועלים להסכים לפיטורים ולהרעת תנאי העבודה והשכר במסגרת שלמאבק, כביכול, באינפלציה. תקציב המדינה החדש כולל קיצוצים בשירותים ותחזית לרבבות מובטלים מצד אחד, והקצאת סכומי-עתק להתנחלויות, מצד שני.
ממשלת בגין-הורביץ-שרון מנסה לשכנע אותנו, שאיננו יכולים לבחור אלא באחת משתי האפשרויות שהיא מעמידה בפנינו: אינפלציה ועליית-מחירים, או צמצומים ואבטלה. האמת היא, שכל עוד אין ציבור העובדים-השכירים בוחר בדרך השלישית, היא דרך המאבק, ממיטה עלינו תוכנית הממשלה גם אינפלציה ועליית-מחירים וגם צמצומים ואבטלה.
הצלחת השביתה ליום אחד, אותה אירגנו 12 הוועדים "הגדולים" בסוף ינואר בניגוד לדעת ההסתדרות, יכולה לתת רמז לכוח העצום הטמון בהתארגנות עצמאית של העובדים. אך בפני התארגנות כזאת ניצבים עדיין כמה מכשולים, שעל הצבתם וטיפוחם שוקדות הממשלה, הבורגנות וההסתדרות כל ימיהן. התוצאה היא מצב של היעדר סולידריות בין קבוצות עובדים שונות, שלהפרדה ופיצול בשורות מעמד הפועלים.
- מצב בו פיטורי פועלים ערבים מתקבלים בהסכמה על-ידי פועלים יהודים;
- מצב בו פיטורי נשים מתקבלים בהבנה על-ידי פועלים גברים;
- מצב בו פיטורי עובדי "שירותים" מתקבלים בסלחנות על-ידי עובדי "ייצור";
- מצב בו פגיעה בבעלי משכורות גבוהות מתקבלת בשמחה-לאיד על-ידי בעלי משכורות נמוכות.
במצב דברים כזה קשה לצפות להתעוררות פתאומית של סולידריות, ללא מאבק המלווה במאמצי הסברה אינטנסיביים מצד קבוצות העובדים שנפגעות באופן ישיר. אילו התארגנו, למשל, כל עובדי קרית-שמונה, לא רק ליציאה חד-פעמית אל הכנסת, אלא למאבק עקבי נגד האבטלה, אין ספק שגם עובדי עיירות-פועלים נוספות היו מתעוררים ומצטרפים למאבק, ואז אי-אפשר היה לפטר עובדים בקלות כזאת.
אילו קראו עובדי "אל על", למשל, לקבוצות עובדים אחרות לשבות לאות סולידריות איתם, תוך הבטחה להשבית את "אל על" במחאה נגד פיטורים במקומות עבודה אחרים, אין ספק שהתכתיבים הדיקטטוריים של [יו"ר מועצת המנהלים של "אל על", בומה] שביט לא היו חייבים להסתיים בכניעת העובדים, ובהסכמתם לפיטורי מאות מהם.
אילו התארגנו, למשל, פועלי הבניין הערבים לשביתה כללית נגד פיטורים, ספק אם ניתן היה לפטר יותר מ-15 אלף פועלים מהשטחים הכבושים, כפי שקרה בחודשים האחרונים.
וגם אם אחד המאבקים האלה, או כולם, לא היה מסתיים בהצלחה מלאה, הוא היה יכול להוות דוגמה ומופת למאבקים רחבים יותר בעתיד, שעשויים לשאת הרבה יותר פירות.
מאבק של פועלים ערבים, אם הוא מלווה בהסברה נכונה, יכול לעורר הערכה, כבוד וגם ביטויי סולידריות מצד פועלים יהודים. והדברים נכונים גם כשהמדובר בנשים-שכירות. הצמצום ב"שירותים" פירושו בעיקר פיטורי נשים: 84% מהנשים העובדות גם מחוץ לבית, מועסקות בשירותים, אך קיצוצי התקציב יפגעו גם במעונות-יום, דבר העלול, בתורו, לאלץ שכירות שהן גם אימהות לחזור הביתה. התארגנות של נשים להגנה על זכויותיהן עשויה לעורר קבוצות עובדים אחרות לתמוך במאבקן. תמיכה כזאת אינה רק סולידריות-לשמה; שהרי צידו השני של מטבע הפיטורים הוא הלחץ על הפועלים הנותרים להסכים להרעת תנאי העבודה והשכר שלהם. ואילו הקיצוץ בשירותים פירושו גם הורדת רמת-החיים של העובדים כולם, על-ידי הפגיעה ברמת החינוך, הרפואה ועוד.
