ב-10 בדצמבר 1979 הופיע בברית-המועצות ביטאון פמיניסטי עצמאי ראשון, והוא מופץ באופן בלתי-רשמי כ"סאמיזדאט" (שם כולל לפירסומי האופוזיציה בברית-המועצות). שלוש מעורכות הביטאון, שנקרא "ספר-שנה – על נשים ולמען נשים", כבר הוזמנו לחקירה ב-ק.ג.ב. והוזהרו כי הן צפויות למאסר (שלוש עד שבע שנים) אם תוצאנה גיליון נוסף של ביטאונן. שלוש העורכות – סופיה סוקולובה, טאטיאנה מונומובה ויוליה ווזנסנסקאיה – מתגוררות בלנינגראד, שם גם התפרסם הביטאון. "ספר השנה" הוא יוצא-דופן בפירסומי המחתרת בברית-המועצות, משום שהכותבות חתמו בשמותיהן האמיתיים, ואף צירפו את תמונתן למאמרים. המאמרים נדפסו במכונת-כתיבה, וכותרותיהם צויירו ביד.
‏מערכת "מצפן" השיגה תרגום לאנגלית של מאמר המערכת ומאמר נוסף של "ספר השנה", ולהלן קטעים מהם – לראשונה בעברית.

*     *     *

"כאשר מה ששמור בסוד מתגלה ברבים – יש אור!"

אחיות יקרות,

בקושי באנו לעולם וכבר אנו חשות על בשרנו את כובד משקלו של גורל הנשים הרובץ עלינו.

‏בתחילה, אין אנו יכולות להאמין בקיומם של המלחציים האדירים האלה, אשר פוגעים בנו ומשפילים אותנו: זה נראה ארעי, מקרי. אין אנו יכולות להאמין שהחיים צריכים להעניש ככה יצורים חפים-מפשע, פשוט בגלל שנולדו נשים.

‏האנושות כולה אינה מוכנה עוד להסכים לסבל כלשהו, והיא חותרת מייד להקל על הסובל ולגרום לסיבלו להיעלם; רק לא בעניינן של הנשים. מצבנו הוא כה בלתי-נסבל, עד שהוא חייב להיעלם מעצמו כמו חלום-בלהות.

‏אך שום דבר אינו משתנה מעצמו.

‏אנו יכולות להיות בטוחות, שאף אחד מלבדנו לא יעזור לנו. אם נתכנס יחד כדי לדבר על המרירות שלנו ועל הסבל שלנו, אם נבין את ניסיוננו ונתחלק בו בינינו, רק אז נוכל למצוא פתרון. רק בדרך זאת נעזור באמת לעצמנו, אנו ואלפי נשים שסובלות כמונו.

‏לכן החלטנו להוציא את ביטאון הנשים החופשי הראשון ברוסיה. על דפיו נפרסם את מצב הנשים במשפחה, במקום העבודה, בבתי-החולים וכאימהות; את מצב ילדינו; ואת בעיית זכויותיהן המוסריות של הנשים. נפרסם כתבי-יד של נשים: תרומות ספרותיות, מאמרים על החיים הפוליטיים או החברתיים, דיווחים מלאים על גורל הנשים בדורנו.

‏אנו מבקשות אותך לכתוב לנו על מה שמפריע לך ועל מה שמרגיז אותך. שילחי לנו את רשמייך מהאחיות, האימהות והחברות שלך.

‏בעת הצורך, ובמידה שאמצעינו יאפשרו זאת, תבואנה כתבות הביטאון שלנו לראות אותך ולסייע בידך.

‏אנו מקוות שמאמצינו המשותפים יחזירו וירחיקו אותנו מסף האסון; שהם יקלו מעל סיבלן של הנשים, ויעלו את שיחרור האשה אל דרך-המלך.

למען שיחרור אמיתי!

‏הבעיות העיקריות של החיים הגיעו ברוסיה למבוי סתום כזה, עד שהספקנות הפכה לצורת ההתנהגות הנורמאלית. דבר זה גלוי לעין במיוחד במקרה של הנשים, שהן הגורם הרגיש ביותר בחברה. האידיאל האמיתי של הפאטריארכליות הישנה והטובה – נשים כנועות, אימהות נכנעות, מלאכים-של-משק-הבית – ובכן, אידיאל זה איננו קיים עוד. אך משקלם של המסורת ושל אורחות-חיים מאובנים ממשיך לעשות את האשה למשענת הבית, או, ליתר דיוק, למשענת הדירה המשותפת, שאותה היא מחזיקה בידיה ... לנשים אין אפשרות להתחמק מן המגבלות הלא-אנושיות האלה: אם הן משחררות את ידיהן, מתמוטט הבית. ואף על פי כן, המיתוס בדבר "חולשת" האשה עדיין חי וקיים, ואם היא עוזבת את הבית היא צריכה לשלם על כך.

‏מאחר שהחובה והאחריות ללדת רובצת על האשה, יחד עם חובתה ואחריותה להשתתף בעבודה החברתית כמו גם לבצע את אותו חלק של עבודת-הבית שעדיין קרוי ללא-בושה "נשי", אין זה אלא נורמאלי שעול מוגזם כזה יעורר תסכול אצל האשה; בדיוק כמו שעול זה משייך את האשה לשוליים, על פי התפיסה שפותחה על ידי הפאטריארכליות, ואשר נדבקת לעורה כמו דבק.

על זכויות שוות הצהירו פורמאלית זה מכבר; אך במציאות, זוכות התביעות הלגיטימיות של הנשים לתווית של "תובענות-יתר". החשש מתחרות (ומעל הכל תחרות על המשרות הגבוהות ביותר, הניתנות לנשים רק טיפין-טיפין) והחשש מאובדן היוקרה, אלה בדיוק הדברים שדוחפים את אותם הגברים שמהללים את התפקידים האקסקלוסיביים של האשה כאם ורעיה. הצבועים הללו מתחזים כאילו אינם רואים שהנשים הן אלה שמושכות את העגלה, שאותה מדרבנים הגברים ממושב העגלון ...

‏המכבש הנע תמיד של חיי היומיום שוחק את אישיות האשה באינטנסיביות אם כי בעקיפין. מנטאליות העבד שלה עדיין לא עזבה אותנו, והיא לובשת צורה פחות גלויה ויותר מפלצתית. התנאים המשפילים במרפאות האם והילד, במרפאות ההפלות ובדירות המשותפות הם בבחינת זלזול בכבוד האנושי. הערכים השולטים הם עדיין גבריים: ההערכה החברתית את הנשים והערכתן העצמית תלויות עדיין במידת דימיונן לגברים. יחסים מעוותים אלה תובעים יותר ויותר קורבנות מן הנשים, אף על פי שניתן היה לצפות שקורבנות אלה ייתבעו מהחברה בכללה. כי מה שקרוי "בעיית האשה" הוא נקודת-מפתח במאבק הכללי למען עולם חדש.

‏אם כי אסור להכחיש, שרמתן התרבותית של הנשים עלתה, הרי תנאי הקיום שלהן הם עדיין כמו לפני המבול. שיחרור אמיתי, ולא רק על פני השטח, הולך ונעשה בבירור התביעה החברתית החשובה ביותר בזמננו. נחוץ בהחלט לקבוע מה מיוחד לעמדת האשה במשפחה ובייצור: כדי שבמקום לצרף לעצמה את העבודה החברתית לצד עבודת-הבית, ובמחיר קורבנות אין-ספור, היא תוכל סוף-סוף להרגיש את עצמה כיצור אנושי בעל זכויות שוות...

‏לרוסיה הסובייטית, ולנציגיה הדגולים, היתה גישה נכונה ואובייקטיבית ל"שאלת האשה". כאשר היה לנין פונה אל ההמונים, הוא לא שכח אף פעם את הנשים. התביעה לשוויון כל בני-האדם לא הוציאה מן הכלל את מחצית האנושות. המהפכה היתה יותר מאשר רק שפיכות דמים: היא עוררה גל של רגשות אצל האנשים כפרטים, ואצל הציבור ככלל. ההתלהבות ההמונית ברוסיה של שנות ה-20 ידועה וגם מובנת: התקווה לזמנים חדשים, ליחסים חדשים בין בני-האדם, למשפחה חדשה, תקווה זאת היתה בכל מקום כוח אקטיבי. למהפכה הרוסית היה הד בכל רחבי העולם, והעולם השתנה בהשפעתה. הליברליזאציה של החברה בכלל שינתה בהדרגה גם את ההתייחסות לנשים בכיוון ליברלי יותר. אבל ברוסיה נעצר תהליך זה בזמן פולחן-האישיות של סטאלין...