‏מה יכולים לעשות אלה, שרואים בהסכם הישראלי-מצרי רק שלום בין מדינות ולא שלום בין העמים? מה יכולים לעשות אלה, שיודעים כי לא יהיה שלום בין הע‏ם היהודי-הישראלי לבין העמים הערביים ללא פתרון הבעיה הפלסטינית? האם עליהם להמשיך פשוט בדרך בה הלכו לפני בואו של סאדאת לירושלים? האם לא מוטל עליהם – נוכח הסטראטגיה החדשה של הבורגנות המצרית – להגיב בסטראטגיה חדשה משלהם? רוב זרמי התנועה הלאומית הערבית, אם לא כולם, עונים למעשה על שתי השאלות האחרונות בחיוב: שום דבר לא השתנה, צריך רק לסלק את ה"בוגד" סאדאת ועגלת הלאומיות הערבית תשוב אל דרך המלך. כדי להשיג זאת צריך לעצום את העיניים או לטמון את הראש בחול, לדמיין כאילו ההסכם הישראלי-מצרי איננו קיים, להחרים את הישראלים שבאים לבקר במצרים ואת המצרים שאינם מחרימים אותם, ואז, כבדרך פלא, יבוא הכל על מקומו בשלום. על-פי חריפות הביטויים המוטחים ב"בוגד" סאדאת נבחנת מידת נאמנותו הלאומית של הדובר, והתחרות על תואר "אלוף הנוק-אאוט המילולי" בקרב נגד סאדאת נמצאת בעיצומה.

‏אין אנו חושבים שמתנגדי סאדאת חייבים ללכת בדרכו, להשלים עם הציונות ולהתפשר עימה. אולם, אנו יודעים היטב שרבים ממחרימיו של סאדאת וממקלליו דהיום מוכנים בהחלט ללכת בעקבותיו, לו הובטח להם תשלום (טריטוריאלי) הולם. אסד היה שמח לחתום הסכם-שלום עם ישראל ולהחליף עימה שגרירים תמורת נסיגה ישראלית מכל רמת-הגולן הכבושה; ועל זכויות הפלסטינים היה אסד מוכן להתפשר תמורת נתח של שטח או השפעה בלבנון. ואם כך אסד, על אחת כמה וכמה האויבים-הידידותיים חוסיין וערפאת, שהיו מוכנים – כל אחד לחוד או שניהם ביחד – ללכת בדרכו של סאדאת תמורת נסיגה ישראלית מהגדה המערבית ומרצועת-עזה והסכמה ישראלית להקמת ישות פלסטינית עצמאית-כביכול, או פחות עצמאית אף מזה.

אילו התממשה אחת מהאפשרויות האלה או כולן, ולדעתנו הן אפשרויות ריאליות (ומה שהופך אותן לפחות ריאליות זו רק ההתנגדות הישראלית לשלם מחיר הוגן), היו עתידים אז כמה לאומיים ערביים להישאר בצד, משום שהם "יותר לאומיים" מכל האחרים. ואלה – יהיו הם עיראקים, לובים או אף פלסטינים – עתידים גם אז להמשיך, כמובן, במדיניות האהובה עליהם: להחרים את הישראלים ואת כל מי שנדבר איתם. מאחר שאין הם מבדילים בין ישראלים ציוניים וישראלים אנטי-ציוניים, הרי הם היו נשארים עד מהרה במצב שבו הם מחרימים את כל היתר. כלומר, הם היו אז מחרימים בעצם את עצמם...

‏הסכם-השלום הישראלי-מצרי אינו סיבה לא לבכות ולא לשמוח: הוא סיבה טובה לנסות להבין מה הניע את סאדאת, ואת מי הוא מייצג. להבין אילו שינויים התחוללו בחברה הערבית בכלל, והמצרית בפרט, שאיפשרו מהלך סאדאתי שכזה.

‏לדעתנו מבטאת מדיניותו של סאדאת את האינטרס המעמדי של המעמד השליט במצרים, של הבורגנות המצרית ובעלי-בריתה, של מיליון "החתולים השמנים" והחתולים הרזים החולמים להשמין מן השיירים.

‏מעמד זה נבנה, התבסס והתעצם תחת משטר "הסוציאליזם הערבי" הנאצרי, ומשהתחזק – פרק מעליו את מיגבלות הדמאגוגיה הסוציאלית (שנועדה להפיס את דעת המוני הפועלים והפלאחים) והחל לנהל מדיניות מעמדית ללא כחל ושרק. אויבתו של מעמד זה איננה הציונות: אויבו ‏ המסוכן של מעמד זה הוא העם המצרי – המוני הפועלים והפלאחים. בהתקוממות ינואר 77' נתן העם המצרי עדות לכוחו ולדעתו על המישטר; היה זה אות לבורגנות המצרית, כי הגיעה העת להשלים עם ה"אויב" החיצוני כדי לשחרר את ידי הצבא לטיפול באויב הפנימי ו"לשקם" בדרכה את "החברה המצרית".

האם מסמלים הזעזועים הפנימיים הנוכחיים בסוריה את ראשיתו של תהליך דומה בקרב הבורגנות הסורית? לא, אין זו שאלה דמיונית; ומי יכול להסתכן ולענות עליה בשלילה?

‏מה אפשר, אם כן, לעשות? מה צריך לעשות?

‏בשעה שמשני צידי הגבול הישראלי-מצרי צופות קבוצות חברתיות ופוליטיות ומחפשות בעלי-ברית מן העבר השני, שעה שהבורגנות המצרית מחפשת את בעלי-בריתה במחנה הציוני, שעה שאנשי-עסקים מפה מתקשרים עם אנשי-עסקים משם, שעה שפוליטיקאים משם מתקשרים עם פוליטיקאים מכאן, שעה שאנשי-צבא מכאן מתקשרים עם אנשי-צבא משם, האם יכול השמאל – מכאן ומשם – להרשות לעצמו חוסר כל מגע הדדי? האם בגלל שסאדאת השלים עם הציונות חייבים אנשי השמאל בישראל ובמצרים להיות היחידים שלא ייפגשו אלה עם אלה?

‏לדעתנו, אסור לנו להשאיר לאויבינו המעמדיים את המונופול על התיאום ההדדי ועל שיתוף-הפעולה. אם הם חותמים הסכמים משותפים נגדנו, עלינו להתארגן לפעולה משותפת נגדם. להחרים את הישראלים? – לא, לא להחרים: לדבר איתם, להסביר להם, לנסות לשכנע אותם שלא יהיה שלום בין העם המצרי לבין הישראלים כל עוד לא נפתרה הבעיה הפלסטינית. להוכיח להם כי מצרים וישראלים יכולים לשתף-פעולה, לא רק במישור של הממשלות – נגד העמים, אלא גם במישור העממי – ונגד הממשלות!

*     *     *

‏העולם הערבי ניצב בשנים האחרונות על פרשת-דרכים. עובדה זו קבענו כבר לפני ארבע שנים. תמה תקופה היסטורית, תם זמנה של התנועה הלאומית הערבית, שהגיעה לשיאה בסוף שנות ה-50. הלאומיות הערבית, כאידיאולוגיה שמוציאה המונים לפעולה, מיצתה את עצמה ברוב חלקי העולם הערבי. שרידיה ממשיכים להכות שורשים רק בקרב העמים הנלחמים עדיין לשחרור לאומי: הפלסטינים ובני סהרה המערבית.

‏בשנות הגיאות של הלאומיות הערבית צמחה בארצות הערביות השונות בורגנות גדולה וחזקה. כל בורגנות כזאת היא קודם-כל "מצרית", "סורית", "ע‏יראקית" או "לובית", ורק אחר-כך היא "ערבית". כל בורגנות כזאת דואגת קודם-כל לאינטרס של המדינה שלה, ורק אחר-כך לאינטרסים כלל-ערביים (כלומר, לאינטרסים המשותפים לכל הבורגנויות הערביות). סיסמת ה"איחוד" היתה ונשארה עבור הבורגנויות הערביות כסות אידיאולוגית להשתלטות בורגנות אחת על רעותה, או כאליבי בעיני ההמונים. האיחוד המצרי-סורי, למשל, הפך בדיעבד לניסיון השתלטות של הבורגנות המצרית על השוק הסורי ועל המשק הסורי. זאת היתה ונשארה הסיבה האמיתית לכשלונם של כל הניסיונות לאיחוד מדינות ערביות עד כה: שום בורגנות לא היתה מוכנה לוותר על חלק מזכויות-היתר שלה בארצה לטובת בורגנות ערבית אחרת.

‏התנועה הלאומית הערבית מיצתה את עצמה, ואיננה מסוגלת להציע היום שום פתרון מעשי לבעיות היומיומיות, החברתיות והפוליטיות, של ההמונים הערביים. דעיכתה יצרה מעין חלל ריק, אידיאולוגי ופוליטי. מאחר שהשמאל הערבי (ובעיקר הקומוניסטים) היה עסוק, ראשו ורובו, בפתרון הבעיות הלאומיות במנותק מן הבעיות החברתיות, הוא לא הצליח – לא להבין בזמן את התהליכים המתחוללים באזור ולא להתכונן ולהציע אלטרנטיבה מעשית כדי למלא את החלל הריק שנוצר.

אך אין טבעו של חלל ריק להישאר ריק. משנכשל השמאל בתפקידו, ולא הצליח לפתח תוכנית-פעולה שתענה על צורכי ההמונים, מצאו אלה תחליף – ותחליף גרוע מאוד – בדת, באיסלאם. אך הדת מציעה רק הסבר דתי, ולא פתרון ממשי, לבעיות הריאליות של ההמונים. לניצול ולדיכוי עונה הדת בהסבר אלוהי: הכל ברצון האל.

‏אפילו כאשר הופכת הדת, כביכול, לאידיאולוגיה של שינוי מדיני וחברתי, כמו שקרה באיראן, היא ממשיכה להיות האידיאולוגיה של המעמד השליט. ובאיראן הסתבר עד מהרה, כי הדת נהפכה מייד עם הפלת השאה לאידיאולוגיה של הבורגנות הפרסית.

*     *     *

‏מול שקיעת הלאומיות הערבית ועליית האיסלאם, אסור להמשיך כאילו שום דבר לא קרה. לא די בפעולות-ייאוש נוסח משמר-עורפי של מחנה נסוג; יש צורך בפרספקטיבה של הנחת יסודות למחנה חזק, כלל-אזורי, שיציב אתגר ללאומיות ולדת – וינצח.

אין אלטרנטיבה ללאומיות ולדת מלבד האלטרנטיבה של מהפכה סוציאליסטית. הפעולה להנחת היסודות להקמת המחנה שיבצע את המהפכה הזאת, היא הפעולה היחידה שהצלחתה – אומנם לא במהרה – מובטחת.

‏בעקרונות-היסוד שלנו חרתנו את נכונותנו לתמוך ולהשתתף במשימה הכבירה הזאת. וכך אמרנו:

"פתרון הבעיות הלאומיות והחברתיות של האזור (ובכלל זה הבעיה הפלסטינית והסכסוך הישראלי-ערבי) יכול לבוא רק במהפכה סוציאליסטית של האזור, אשר תפיל את כל המשטרים הקיימים בו ותקים תחתם איחוד מדיני של האזור, בשלטון העובדים... בהתחשב עם מטרותיו אלה תומך 'מצפן' בגיבוש סטראטגיה משותפת ואחדות פעולה של כל הכוחות הסוציאליסטיים המהפכניים באזור".

‏זוהי האלטרנטיבה שלנו. המהפכה לא תפרוץ מחר, זאת אנו יודעים; אך הכנתה צריכה להתחיל כבר היום, למען המחרתיים.

‏התיעוש החלקי, והמודרניזאציה החלקית, שביצעה הבורגנות הערבית בשיתוף עם האימפריאליזם ועם הביורוקרטיה הסובייטית, לא פתרו שום בעיה חברתית של החברה הערבית. אך במהלכם הלך ונוצר מעמד-פועלים גדול וחזק. קם הצבא הפרולטארי המסוגל לשאת את המאבק למען מהפכה סוציאליסטית של האזור על כתפיו.

‏הגיעה שעתו של הסוציאליזם המהפכני במזרח הערבי!