במשך שנים נהגה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) להציג בפנינו תנאי-בל-יעבור, כמעט מקודש, לכל שיתוף-פעולה: הסכמה להחלטה 242 של מועצת הביטחון של האומות-המאוחדות, מ-22 בנובמבר 1967. ומה שתבעו לא היתה הסכמה בעלמא, אלא חתימה רשמית ומפורשת. אנו, כידוע, התנגדנו לכך.

התנגדנו להחלטת מועצת הביטחון בחדרי-חדרים ובדיונים המייגעים על שיתוף-פעולה, בחוגי-בית ובהרצאות פומביות, מעל דפי "מצפן" ובכרוזים.

התעקשנו על כך גם כשהתעקשות זו גזרה עלינו בידוד והשמצות; ולו מן הטעם הפשוט, שהחלטה זו אינה תומכת במימוש הזכויות האנושיות והלאומיות של בני העם הערבי-הפלסטיני. העם הפלסטיני כלל אינו נזכר בה, באותה החלטה שהפכה לנס ולדגל בידי רק"ח.

והסוף ידוע: החלטה 242 התפגרה, ונבלתה הושלכה אל פח-האשפה של הפוליטיקה הבינלאומית והדיפלומטיה הדו-מעצמתית.

עתה נזקקת המפלגה הקומוניסטית לאמתלות אחרות, כדי לסכל שיתוף-פעולה עימנו. באורח דומה נוהגים ציונים "שמאליים" רבים (כמו, למשל, אנשי של"י), כדי למנוע מראש שיתוף-פעולה עם אנשים כמונו, האמונים על הסוציאליזם המהפכני ונאבקים בציונות. הם מציגים בפנינו תנאי-בל-יעבור ומקודש לכל שיתוף-פעולה: לקבל את הנוסחה של "מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל" (או, בקיצור: "מדינה לצד מדינה").

אנו מסרבים לקבל תכתיב זה, הנראה תמים ופשוט, ממש ריאליסטי ובהישג-יד. איננו מתנגדים לנוסחה "מדינה-לצד-מדינה" בגלל תמימותה, פשטותה, הריאליזם שבה או האפשרות לממשה במהרה בימינו. אנו מתנגדים לה באורח רעיוני, מכיון שהיא מבטאת נאמנות למדינה הציונית, היא מדינת ישראל (ראו עיקרון מס' 11 מתוך עקרונות היסוד של "מצפן"). ובאורח פוליטי, מפני שזוהי נוסחה כוזבת לפתרון הבעיות הלאומיות והחברתיות של עמי האיזור, ובכלל זה הבעיה הפלסטינית והסכסוך הישראלי-ערבי (ראו עיקרון מס' 12).

אנו נאבקים למען ההכרה בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, ובכלל זה הזכות להקמת מדינה עצמאית. היינו הראשונים בישראל, שהעלו את הסיסמה "הלאה הכיבוש" עוד ב-1967, ויחד עם המפלגה הקומוניסטית תבענו את פינויים המלא, המיידי והבלתי-מותנה של כל השטחים הכבושים.

יכריעו הפלסטינים בשאלת הגדרתם העצמית, ויקבעו הם את הצורה הראויה להגדרה זו – זוהי תביעה דמוקראטית אלמנטארית שאנו תומכים בה בלב ובנפש. אך יחד עם זאת, נמשיך ונדחה את התנאי האולטימטיבי של רק"ח ושל"י – להצהיר נאמנות לנוסחת המדינה הפלסטינית לצד מדינת ישראל. וכי מה יקרה אם יחליטו הפלסטינים ביום מן הימים לכונן פדראציה, או קונפדראציה, או איחוד עם מדינה ערבית או מדינות ערביות אחרות?! כלום יחייבו אז רק"ח ושל"י מדיניות של כוח, במטרה לקרוא את הפלסטינים לסדר ולהחזירם אל הגבולות הקודמים?! האם יאשימו אותם בהפרה של הנוסחה המקודשת – "מדינה לצד מדינה"?!

ומה יאמרו הקומוניסטים והציונים ה"שמאליים" לכוח פוליטי שייאבק בתוך ישראל (למשל, כמונו), כדי לכונן איחוד מהפכני של עמי האיזור על הריסות המיסגרות המדיניות הקיימות?! כלום יתייצבו נגד כוח כזה בשם הסטאטוס-קוו הקדוש של "מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל"?!

אין אלה שאלות בעלמא. הקומוניסטים והסוציאליסטים חייבים לתת עליהן תשובות ברורות.

אנו פותחים את עמודי עיתוננו לניהול ויכוח גלוי ופומבי בשאלות אלה. אנשי רק"ח ובני הכפר, חברי שס"י ושל"י, מוזמנים ליטול חלק בוויכוח זה.

אנו קוראים להם להיאבק בצוותא:

  • למען פירוק כל ההתנחלויות ונסיגה ישראלית מלאה מכיבושי 67'!
  • למען הכרה באש"ף כנציגו של העם הערבי הפלסטיני!
  • למען הכרה בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, לרבות הקמתה של מדינה עצמאית!
מערכת "מצפן"