אפרטהייד בגליל - גילה פ. (גילה פלינט)

10 באפריל 1980

in גיליון-88: אביב 1980

הנסיגה מסיני והחשש לנסיגות שתבואנה בעקבותיה מן השטחים הכבושים האחרים, המריצו את השלטונות להכביד ידם על אותו חלק מבני העם הערבי-הפלסטיני שנמצא בתחומי הקו-הירוק. העובדה שרוב אוכלוסיית הגליל הינו ערבי, שימשה מזה שנים מקור דאגה לכל המפלגות הציוניות בישראל. דיבורים כגון "שוד אדמות הלאום", "הערבים קובעים עובדות בשטח", "תפיסת קרקע שיטתית על-ידי ערבים", "אדמת הגליל בוערת" – מופיעים בעיתונות היומית חדשות לבקרים.

תוכניות גזעניות ללא ספור עובדו במשך שנים, במטרה לשנות את הקרוי "המאזן הדמוגראפי". כשלונן של תוכניות "יהוד הגליל" הביא בשנה האחרונה את השלטונות לנקוט במדיניות חדשה. במקום "יהוד הגליל" הנכסף, אך הבלתי-מושג, בא "יהוד אדמות הגליל", הניתן להשגה באמצעות הפקעה, גידור ותיחום באמצעים אדמיניסטרטיביים.

מן המתפרסם בעיתונות, הוקמו בשנה האחרונה כ-17 מצפים מתוך שלושים מתוכננים. אלה הם מקומות התיישבות פוטנציאליים המוקמים בנקודות גבוהות במרכז אזורים שמיושבים בצפיפות באוכלוסיה ערבית. מצפים אלה, המאוכלסים בקומץ אנשים מזויינים, מוקפים בגדרות-תיל ומזכירים את המבצרים באזורי-הספר האמריקאיים בראשית ההתנחלות ונישול האינדיאנים. גם מטרתם דומה – פיקוח על האוכלוסיה המקומית תוך יצירת לחץ פסיכולוגי והפגנת אדנות פוליטית, ותקיעת יתד ראשונה להתנחלות תוך הפקעה שרירותית ושבירת רציפות הישוב המקומי.

תוכנית המצפים היא פרי רעיונו של ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, פרופ' רענן וייץ, וזכתה גם לתמיכתו של שר החקלאות, אריאל שרון. התוכנית כוללת שני סוגי מצפים: 10 מצפים קטנים ו-20 גדולים. בכל אחד מן המצפים הקטנים ייושבו כ-7 עד 10 משפחות. הם יוקמו במקומות שבהם אין אפשרות להקים ישוב של ממש. הקמת 30 המצפים תצריך השקעה של 250 מיליון ל"י לפחות, לפי חשבון של 9 מיליון למצפה גדול, ו-5.5 למצפה קטן.

במאמר תחת הכותרת "גליל הגויים משווע ליהודים" ("דבר", 25.4.79) אומר המחבר, אחד ארנון מגן, שהמדיניות הציונית היום היא להעלות "יהודים גבוה ככל האפשר על גבעות נישאות, כדי לשלוט על סביבתן... שליטה על קרקעות המדינה הפרוצות עתה לכל פולש". אין המחבר מפרט, כמובן, שהביטוי "קרקעות המדינה" הינו שם קיבוצי לאדמות שהבעלות עליהן נמצאת – במקרה הטוב – בדיון משפטי, ובמקרה הגרוע הן אדמות שיש כוונה להפקיען בעתיד.

ממשיך המחבר ואומר: "יודעי דבר אומרים כי את המטרה הזאת יוכלו המצפים להשיג. עצם נוכחותם של מספר יהודים על פסגת הר קטנה, בתוספת הדרכים המובילות אליה, הגדרות שיגדרו שטחי מרעה – מבטיחה את ההחזקה על אלפי דונאמים סביב. הם מספרים שקומץ היושבים בקיבוץ לוטם הביא להסתלקותם של הערבים מאדמות לא-להם וגם ריככה את ליבם למכור אדמות פרטיות שהיו שייכות להם כדין, בעוד שקודם לכן סירבו בעקשנות לעשות כן - - - תוכנית המצפים היא איפוא 'פתרון אלגנטי' וזול לבעיה הדוחקת של השמירה על קרקעות המדינה, תוכנית הנראית היום כדרך יחידה להתפרס ברחבי הגליל במהירות ובלי הקצאת משאבים אדירים".

באיזור הכפרים עראבה, סחנין ודיר-חנא נבנו מצפור (שם אחר למצפה) עצמון – בו יושבים כיום שומרים המתגוררים בצריפים – ומצפור אשחר. שני מצפורים אלה חולשים על הכפר סחנין, ממזרח וממערב. תושבי קיבוץ בית-רימון עוברים בדרכם לקיבוץ וממנו דרך הכפר דיר-חנא – הכביש לקיבוץ עובר דרך הכפר ואין לכפר כל זכות על הדרך הזאת. האיזור ששימש למרעה לרועי הכפר הוכרז כשמורת-טבע, וגם השטח היחיד ששימש כמקור פרנסה למסגד הכפר נסגר בצו המושל הצבאי.

זאת, כנראה, הכונה הברורה של אותם המצפים: להקיף, לכתר, לגדר, לבודד ולהפוך את הכפרים הערביים ל"שמורות" סגורות. אדמותיהם של תושבי הגליל הערבים מופקעות ונגזלות מידיהם, וכפריהם הולכים ומוקפים גדרות-תיל ומגדלי שמירה.

הישובים היהודיים, הזוכים לשירותי-רווחה, חינוך ובריאות בהיקף ובאיכות שאין לה כל מקבילה בכפרים הערביים, שומרים בקנאות על "אופיים היהודי" בעזרת חוקי המדינה וחוקי הקק"ל, ויוצרים מציאות שניתן לכנותה בשם "אפרטהייד". ולכך הרי התכוון ישראל קניג במסמך הידוע לשמצה הנושא את שמו:

"...להרחיב ולהעמיק את התיישבות היהודים באזורים בהם רציפות האוכלוסיה הערבית בולטת ומספרה עולה יתר על המידה על האוכלוסיה היהודית, ובדיקת אפשרות דילול ריכוזי אוכלוסיה ערבית קיימת..."

התמונה של היעילות והפעלתנו הציונית משתבשת כאשר מתברר שאין די יהודים לאיכלוס הישובים המתוכננים, גם כשמדובר בנוכחות סמלית בלבד. הסכסוכים שפרצו בין התנועות המיישבות – הקיבוץ הארצי, הקיבוץ המאוחד ותנועת המושבים – על חלקה של כל אחת מהן ב"עוגת" המצפים, לא הצליחו לכסות על העובדה שלתנועות אלה אין מועמדים במספר מספיק לאיכלוס הישובים. התוצאה הנלעגת: הקמת קבוצות-מתנדבים, שמטרתם לשהות במצפה כשבועיים-שלושה, עד להחלפתם על-ידי קבוצה אחרת, כדי למנוע מתנועה קיבוצית מתחרה "לחטוף" לעצמה את המקום.

למדיניות הגזענית של 1980 יש, אם כן, מכשיר רב-עוצמה בדמות החוק הישראלי, צווי-הפקעה ופקודות בתי-משפט. המכשיר השני, שחייב להשלים את הראשון, דהיינו – קיום מאגר של בני-אדם שמוכנים לבצע מדיניות זו בגופם – נעדר היום כמעט לחלוטין.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: