לקראת הבחירות לכנסת ב-1977 אירגנה רק"ח את "החזית הדמוקראטית לשלום ולשוויון"; הנהגת רק"ח, וגם רבים מחברי השורה של המפלגה ומאוהדיה, ראו בחזית זו את הגוף שיסחוף אחריו את הרוב המכריע של הציבור הערבי בישראל. ואכן, מנהיגי החאמולות ומשתפי-הפעולה המסורתיים עם המפלגות הציוניות נחלו תבוסה בבחירות, ובפעם הראשונה הצביעו רוב המצביעים הערביים למען רק"ח, למען חד"ש. ואף-על-פי-כן לא היו הקומוניסטים מאושרים. בקרב הציבור הערבי בישראל קמו להם מתחרים. בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו בסוף 1978 נאלצה רק"ח להתמודד לא רק עם משתפי-הפעולה למיניהם, אלא גם עם רשימות לאומיות עצמאיות בשורה של כפרים. רשימות אלה, שנודעו בציבור הישראלי בשם "בני הכפר", הציבו אתגר לרק"ח לא רק במישור המאבק למען זכויות העם הפלסטיני אלא גם במישור המאבק החברתי בכפר, נגד המיבנה החאמולתי המסורתי המהווה כלי חשוב במערכת השליטה הממשלתית בציבור הערבי.
האתגר שהוצב אז לרק"ח היה חמור, מבחינתה, עוד יותר בגלל העובדה שאת ה"חזית" שלה היא הקימה עם ראשי חאמולות, אשר – כדברי דובר "בני הכפר" מאום אל-פחם, רג'א אגבריה – "ינקו את חלב הציונות" ממפלגת העבודה שבה היו, וחלק מהם עדיין ממשיכים להיות, חברים. חלק מהם, כמו טארק עבד אל-חי מטירה, הם "אנשי ש.ב. מובהקים", כהגדרתו. ומוסיף דובר "בני הכפר": "בעלי ברית אלה באו, למעשה, במקום הכוחות הפלסטיניים הפטריוטיים והמתקדמים… בהתאם להחלטות שנתקבלו בוועידה האחרונה של רק"ח, שבה הם (הקומוניסטים) החליטו להקים חזית עם השמאל הציוני ולא עם השמאל האנטי-ציוני והכוחות הפטריוטיים הפלסטיניים בקרב הפלסטינים החיים בארץ. חזית זו, במצעה ובהרכבה, הרחיקה את הפטריוטים הפלסטיניים מהתמיכה ברק"ח והביאה, למעשה, להימנעותם מהצבעה (למען רק"ח), ואלה שהצביעו בלית-ברירה, עשו זאת כיחידים וללא גיוס קולות". לדעת דובר "בני הכפר" הגיע אחוז ההימנעות מהצבעה, בפעם הראשונה בתולדות הערבים בארץ, ל-34%.
תנועת "בני הכפר" זכתה להיות מותקפת מכמה כיוונים. התקיפו אותה שוביניסטים כמו אמנון לין, החותר למעשה להוצאת התנועה אל מחוץ לחוק; התקיפו אותה עיתונאים רבים המשתייכים לקשת רחבה של השקפות ציוניות; והתקיפו אותה גם חברי רק"ח, ואלה עשו זאת לעיתים בצורה חריפה ביותר. כל זאת בשל העמדות הפוליטיות של התנועה. הפעולות הפוליטיות שלה זכו גם לכיסוי בכלי התקשורת הישראליים. מה שלא זכה לכיסוי הוא מה עושים חברי התנועה בכפרים, כיצד הם פועלים, וכיצד הם ממלאים את תפקידם כנציגי הציבור במועצות המקומיות.
כתב "מצפן" יצא לשלושה כפרים במשולש להתחקות אחרי התשובות לשאלות אלה.
טייבה:
שתי החאמולות פחדו מ"א-נהדה"
הראשונים לרוץ בבחירות למועצות המקומיות ברשימה אנטי-חאמולתית היו אנשי טייבה. כבר ב-1965 חשבו כמה אנשים, ברובם חברים או אוהדים של תנועת "אל-ארד" שהוצאה באותה שנה אל מחוץ לחוק, להתמודד בבחירות המקומיות. אך הקבוצה לא היתה מגובשת, והרעיון לא יצא אל הפועל, לא במעט בגלל פסילת הרשימה לכנסת ("הרשימה הסוציאליסטית" שבראשה עמד סאלח בראנסי, תושב הכפר). ב-1969 היתה לקבוצה כבר עמדה יותר ברורה ומגובשת. הורכבה רשימה שנקראה "א-נהדה" ("התחיה"), ופהמי ג'בארה נבחר לעמוד בראשה. הרשימה זכתה ב-239 קולות; 19 קולות חסרו לא-נהדה כדי לקבל ייצוג במועצה. רק"ח יוצגה אז במועצה על-ידי שני חברים.
בשנת 1973 שוב התייצבה א-נהדה לבחירות, והפעם הצביעו עבורה 304 איש ואשה. עוראבי ג'בארה, שעמד בראש הרשימה, נבחר כחבר מועצת טייבה. התמיכה ברשימת רק"ח ירדה, ורק הראשון ברשימתה, עבד אל-חמיד אבו-עיטה, נכנס למועצה.
אומר עבד אל-עזיז אבו-אסבע, מוותיקי א-נהדה: "מטרתה של א-נהדה איננה עצם ההשתתפות במועצה המקומית. אלא שהמדיניות הנפשעת של המימשל עוברת דרך המועצות המקומיות; דרכן הם שולטים בציבור הערבי, באמצעות אנשים שלהם שעובדים איתם ומשרתים אותם. כדי להיאבק בהצלחה נגד מדיניות המימשל הישראלי אנו חייבים להביס את שליחיו במועצות המקומיות. ההשתתפות במועצה איננה רק מטרה לכשעצמה, אלא היא גם אמצעי להגשמת מטרות נוספות".
בבחירות האחרונות למועצות המקומיות כמעט הוכפלה התמיכה בא-נהדה. הרשימה זכתה ב-565 קולות, אך עדיין רק בנציג אחד במועצה – עוראבי ג'בארה. הפעם לא התייצבה רק"ח ברשימה עצמאית, אלא הצטרפה ל"חזית" עם אחת החאמולות, בראשות עבד אל-רחים חאג' יחיא. אותו עבד אל-רחים היה ראש המועצה ביום האדמה, 1976, והודח מייד לאחר מכן בגלל התנגדותו לשביתה. רק"ח הצביעה אז להדחתו, ושנתיים אחר-כך הקימה איתו "חזית דמוקראטית".
מוסיף אבו-אסבע: "כל זמן שאנו לא משיגים אחדות של כל הכוחות שלנו בכל הכפרים, וכל זמן שאנו לא ננצח בכל הכפרים, המצב יישאר פגום. כי מדיניות השלטון עוברת דרך כל המועצות. המאמץ הפוליטי חייב להיות באחדות של כל הכוחות כדי להביס את המדיניות הזו בכל הכפרים. בשטח הזה לא הישגנו הישגים מרשימים. יש דיאלוג בינינו לבין כוחות דומים בכפרים אחרים. אנו מקווים לאחד את כל הכוחות האלה בתנועה מגובשת רשמית. מחשבה זו היא ברורה מאוד אצל חברי א-נהדה. ואנו חושבים להגשים אותה. בטייבה, על כל פנים, הפכה א-נהדה לכוח רציני. היא אחד הגורמים המרכזיים בחיים הפוליטיים בכפר, וכל גוף החושב להציע משהו לוקח בחשבון קודם כל מה תהיה עמדת א-נהדה ביחס להצעתו".
בתקופת המועצה הקודמת הגישו אנשי א-נהדה תוכנית בשטח החינוך, שכעת הוחל בביצועה על-ידי המועצה הנוכחית. א-נהדה הציעה להקים מחלקת-חינוך בכפר, שתהיה מורכבת לא מחברי המועצה אלא מאנשי מקצוע. חברי התנועה ניהלו דיונים ממושכים עם מורים ומחנכים כדי לגבש ביחד תוכנית שתנתח את הבעיות ותציע דרכים לפתרונן. ביחס לבית-הספר התיכון בכפר הציעה א-נהדה להקים ועדה של אנשי ציבור שתבדוק את מצב בית-הספר. הוועדה הוקמה, ניהלה חקירה יסודית והמועצה כבר החלה לטפל בהמלצותיה. הודות לפעולתה בשטח החינוך קיבלה רשימת א-נהדה את ראשות ועדת-החינוך של המועצה.
תנועת א-נהדה מאורגנת בצורה דמוקראטית. הגוף המנהל את הפעולה היומיומית הוא המזכירות, המונה שלושה חברים. אלה נבחרים מתוך הוועד-המייסד, המונה עשרים וארבעה חברים, והמתכנס בערך פעם בחודש. הוועידה, שבה משתתפים כל תומכי התנועה, מכונסת על-פי הצורך. לפני כל ישיבה של המועצה המקומית מתכנסת המזכירות כדי לדון בעמדה שיביע נציג התנועה ביחס לנושאים העומדים על סדר-היום. בנושאים חשובים, במיוחד אלה הנוגעים לעניין החינוך או התכנון, מכנסים את הוועד-המייסד והוא המכריע.
התנועה מקיימת חוגי-בית לעיתים מזומנות להסברת עמדותיה ופעולתה. לאחרונה הוקמו אף שלוש ועדות מקרב חברי הוועד-המייסד: ועדת כספים, ועדת הסברה ו-ועדה להנהלה פנימית. כמו-כן פועלת ועדת ביקורת, הנבחרת על-ידי הוועד-המייסד.
בנושא התכנון הכפרי תבעה א-נהדה שתוקם מחלקת תכנון בכפר. התברר שזהו עניין כאוב, הנוגע לכפרים רבים. לא במעט הודות ללחצה של התנועה תהיה בטייבה (וגם בטירה) ועדת תכנון החל מ-1 באפריל 1980. עד כה היתה הוועדה משותפת לכפרים ולישובים רבים וממילא לא יכלה לטפל ביסודיות בבעיותיה של טייבה.
חברי התנועה מתלוננים על בעיות תקציביות של המועצה. יש תוכניות רבות, והם מודים כי המועצה עושה מאמצים לבצען, אך הרבה נתקל בקיר אטום מצד הממשלה. משרד החינוך הבטיח להקציב לשנת 1979 ארבעים מיליון ל"י להקמת בית-ספר חדש, ולא התקבלה אגורה אחת. למרות שטייבה הוא הכפר הגדול ביותר באיזור (כ-18,000 תושבים) אין בו בית-ספר של חטיבת הביניים. בעיות תקציביות מקשות גם על ביצוע תוכניות של מערכת-הביוב, ובגלל מדיניות הקרקעות של הממשלה סובל הכפר מהתפוצצות אוכלוסין, ואין אפשרות לבנות דירות לזוגות צעירים. פירותיה של מדיניות זו הוצגו לאחרונה בכלי-התקשורת בצורה מעוותת, כאשר דובר על "כנופיות פשע וסמים" בכפר, אך לא על הנסיבות שהביאו לעליית הפשיעה.
אומר פהמי ג'בארה: "לא היה איכפת להם עבריינים וסמים אלא בשעה ששמעו שיש אנשי-צבא שבאים לכפר לקנות חשיש, ועד שהעבריינים התחילו לגנוב מחוץ לכפר. כל זמן שזה פגע רק בנו, זה לא היה איכפת להם. להיפך, אולי הם עודדו את זה על-ידי אי-ההתערבות שלהם".
ומוסיף אבו-אסבע: "לפני זמן, כשבא איש שירותי-הביטחון לתת לי את צו איסור הכניסה לשטחים הכבושים אמרתי לו, כשהתלונן שהתושבים אינם משתפים פעולה עם המשטרה: איך אתה רוצה שישתפו פעולה עם המשטרה אם זו רק מתעסקת עם הפוליטיקאים, שזה לא עניינה, ולא עושה כלום בעניין שלשמו היא קיימת…"
א-נהדה היא כיום לשון המאזניים במועצה. לפני הבחירות הציעה לרק"ח ללכת ברשימה משותפת אך נענתה בשלילה. רק"ח העדיפה להתקשר בברית עם אחת החאמולות.
"יש לנו קשרים טובים עם שני הצדדים במועצה. אנו לא בקואליציה אך גם לא נחשבים כאויביה, כמה פעמים הציעו לנו, בעת הקדנציה הקודמת, את ראשות המועצה. משרת סגן ראש המועצה פתוחה לפנינו תמיד. אבל תמיד סירבנו, כי בהסכמתנו היינו הופכים לתלויים באחת החאמולות, וזאת לא רצינו. איננו נותנים אמון בחאמולות", קובע אבו-אסבע. ופהמי ג'בארה מעיר: "רוב חברי המועצה רואים את עצמם כנציגי חאמולות. אצלם העיקר הוא שלכל חאמולה יהיה נציג, ולא חשוב להם מה הנציג הזה מבין".
מסכם אבו-אסבע: "בתור רשימה הפועלת כפי שאנחנו פועלים אנחנו מהווים כוח הלוחץ על הגושים המשפחתיים הללו. ככל שאנו מגבירים את הלחץ אנו חושפים את פשיטת-הרגל שלהם. אם איננו עושים זאת אז אנו פשוט מאפשרים להם להמשיך. עלינו להגביר את הלחץ הזה כדי להביאם לפשיטת-רגל פוליטית וחברתית. עובדה: לפני הבחירות האחרונות הם כבר לא פחדו אחד מהשני. שתי החאמולות פחדו מא-נהדה. ביום הבחירות הפיצו שתי החאמולות שמועות כאילו א-נהדה תומכת ברשימה השנייה. העיקר בשבילם היה לשבור את ההתארגנות הזאת שאיננה על בסיס חאמולתי".
אום אל-פחם:
בית ספר דתי בכפר – שירות לשלטונות
תנועת "אבנא אל-בלד" באום אל-פחם ידועה בציבור הישראלי יותר מא-נהדה. שמה, שבתרגום לעברית הוא "בני הכפר" (אם כי אפשר לתרגמו גם כ"בני הארץ"), התקבל כשם המתאר גם תנועות דומות בכפרים אחרים.
מבחינות רבות עשתה התנועה באום אל-פחם צעדים אירגוניים ופוליטיים שהציבו אותה בעמדה של "חלוץ העובר לפני המחנה". הביטוי הבולט לעמדה זו הוא קבלת ראשי פרקים של פרוגרמה פוליטית, בשנת 1979, ובה התייחסות לקשת רחבה של נושאים מתולדות המאבק הפלסטיני נגד האימפריאליזם והציונות, דרך תולדות הציונות וניתוח אופייה כתנועה קולוניאלית גזענית, ועד התייחסות ל"בעיה היהודית". מאחר ובציבור הישראלי הוצגה התנועה (לא במעט הודות להשמצות אנשי רק"ח ושל"י) כשוביניסטית, נצטט כאן את אשר מציעה התנועה לערבים הפלסטינים וליהודים בארץ – "לממש את זכותם להגדרה עצמית במסגרת חברה (מדינה) חילונית דמוקראטית-סוציאליסטית בארץ כחלק אינטגראלי מעולם ערבי מאוחד ומתקדם, חברה שבה תובטחנה כל הזכויות הלאומיות, הדתיות והתרבותיות של כל המיעוטים הלאומיים והדתיים". ראשי הפרקים הנ"ל אושרו עד כה רק על-ידי התנועה באום אל-פחם.
מוחמד אבו-סלאמה, מפעיליה הוותיקים של התנועה, מספר כי ההתארגנות הראשונה החלה בשנים 68'-69', בצורה של ביקורי-בית ללימוד הבעיה הפלסטינית. הרעיון להציב רשימה לבחירות למועצה המקומית התגבש לאחר הבחירות ב-1968, שעה שהימנעות סיעת רק"ח במועצה איפשרה לאחד ממשרתי השלטון הבולטים – אחמד ג'אבר ג'בארין – להיבחר לראשות המועצה. עד אז ראו ברק"ח את הכוח היחיד העומד מול החאמולות ומחוץ להן, אך נתברר שרק"ח מוכנה לעתים להשתתף במשחק החאמולתי. ומכאן הגיעו למסקנה: לא חאמולות ולא רק"ח. ב-1972 נערך כינוס של חברי התנועה. נכחו כשישים חברים. כבר אז עלתה השאלה אם ההתארגנות עומדת להיות מקומית בלבד. הוצגה השאלה: אם תהיה הריסת בית בכפר אחר, האם תתנגד התנועה, או רק אם ההריסה נעשית באום אל-פחם? רבים אמרו שאינם מוכנים לנקוף אצבע ביחס למה שקורה מחוץ לכפר. אבו-פריד, כיום נציג התנועה במועצת הכפר, אמר להם אז: "אנחנו, כמייסדי התנועה פה, רואים בהריסת בית בווייטנאם כאילו הרסו בית באום אל-פחם, ועל אחת כמה וכמה אם הורסים בית באיכסאל או בערערה". אז עזבו את התנועה כמה שאמרו שזה דבר פוליטי ולא רק מקומי.
ב-1973 התייצבה רשימת אבנא אל-בלד לבחירות בכפר, עברה את אחוז החסימה, ועו"ד מוחמד קיוואן היה הראשון לייצגה במועצה. במהלך הקדנציה נערכו חילופין, ואת קיוואן החליף אחמד מחמוד מחאג'נה.
לקראת הבחירות ב-1978 יזמה התנועה הקמת חזית, שתכלול גם אנשים התומכים בפעילות התנועה ובמטרותיה אך אינם חברים בה. כך ניגשה לבחירות רשימה שנקראה "התנועה הלאומית המתקדמת, אבנא אל-בלד וחוגים עממיים". בראש הרשימה וכמועמד לראשות המועצה, הוצב ע'סאן אגברייה, אסיר פוליטי שריצה אז עדיין את עונשו על השתתפותו בארגון "החזית האדומה" בראשית שנות ה-70. שר הפנים פסל את מועמדותו בתואנה שעבר עבירה שיש בה "קלון", והמאבק שניהלה התנועה לבטל את החלטתו לא נשא פירות. כך ניגשה התנועה לבחירות ללא מועמד לראשות המועצה, ואנשיה הצביעו רק עבור מועמדי התנועה למועצה המקומית. הרשימה זכתה בשני מנדטים, ושני הראשונים, מוחמד פריד מחאמיד וחוסיין אבו-חוסיין נבחרו לייצגה במועצה.
בספטמבר 70' השתתפו חברי התנועה באיסוף תרומות למשלוח מזון לאנשים בירדן. נשלחו אז שלוש משאיות, אך אין יודעים לאן הגיעו. בחורף 72'/73' אספו חברי התנועה כסף לרכישת תנורים לחדרי הלימוד בבתי-הספר במקום, וכן דאגו להתקנת תאורה בהם (בתי-הספר עדיין נאלצים לשכור חדרים בבתים פרטיים ככיתות לימוד). ביום האדמה 1976 לקחה התנועה חלק פעיל, וכן בימי הזיכרון ליום האדמה. הוועד המקומי להגנה על האדמות באום אל-פחם הוקם ביוזמת "בני הכפר" ובמועדונם, בעוד רק"ח מסרבת לשתף פעולה; רק כשנהפך הוועד לעובדה קיימת, הצטרפו אליו גם חברים מרק"ח ומהחזית הדמוקראטית שלה. בקיץ 1977 יזמה התנועה והשתתפה בשביתה ובהפגנה בשל המחסור במים (גם לשתייה!) ממנו סבל הכפר. התנועה מחזיקה מועדון בכפר ובו פעילות קבועה. מתנהלים חוגי-נוער, הצגות, סרטים, הרצאות, תערוכות. בקיץ 78' נערכה תערוכת ציורים פלסטיניים מישראל ומהגדה המערבית, ובפתיחה נכח גם ראש עיריית שכם, בסאם שקעה. התנועה מקיימת הפגנות ב-5 ביוני כל שנה, במחאה על הכיבוש הישראלי של 1967. נערכות אסיפות גם ב-1 במאי. ב-1 במאי האחרון השתתפו בהפגנה ובאסיפה מאות מתושבי הכפר. נשאו דברים פעילי התנועה, נציגים מתנועת הסטודנטים, מתנועות-אחיות של אבנא אל-בלד בכפרים אחרים וכן נציג "מצפן". האופי החברתי המתקדם של התנועה בלט כאשר על הבמה נשאו דברן גם נשים, שביטאו את מחאתן לא רק על המדיניות הציונית אלא גם על המגבלות שמטילה החברה הכפרית על הנשים.
שני נציגי התנועה במועצה המקומית הם באופוזיציה. עו"ד חוסיין אבו-חוסיין מביא דוגמאות לפעילות התנועה במועצה: "חבר מועצה אחד רצה להתמנות כמורה בבית-ספר תיכון בכפר. המועצה אישרה את המינוי, ואילו הוא נשאר חבר במועצה. ראינו בכך טעם לפגם. פנינו לממונה על המחוז להכריז על המינוי כבלתי חוקי. ואכן, בהתערבותו הובא העניין לדיון מחודש במועצה והוא נאלץ להתפטר מחברותו בה".
דוגמא נוספת: משרד החינוך הודיע למועצה שהוא לא מסכים למינוי שלושה מורים, אחד מהם תושב הגדה המערבית שבעבר לימד כבר בכפר בהסכמת משרד החינוך . "נלחמנו בתוך המועצה ומחוץ לה להשאיר את המורים בתפקידם, היות והנימוקים לפיטוריהם היו פוליטיים. אני אישית נסעתי עם ראש המועצה וחברי הנהלתה למשרד החינוך בירושלים. נפגשנו עם מנכ"ל המשרד ועם המפקח על רשת החינוך הערבית, קופלביץ'. אנו טענו שהמורים עומדים בדרישות הפדגוגיות ופיטוריהם חסרי כל בסיס חוקי. עמדת משרד החינוך היתה שהם לא יתירו לאדם ש'מסית נגד המדינה' לכהן כמורה". בסופו של דבר, ולא במעט הודות ללחצה של תנועת אבנא אל-בלד, לחץ שהביא לעמדה מלוכדת של המועצה, נכנע משרד החינוך ושניים מהמורים מועסקים עד היום. השלישי, המורה מוסא השהש מחברון, קיבל מהמימשל הצבאי צו לאיסור לינה בתחומי הקו הירוק ובדרך אדמיניסטרטיבית זו הוא פוטר למעשה.
מאבק נוסף שניהלה התנועה בתוך בית-הספר והמועצה המקומית הביא, לדברי דובר התנועה, ל גיוס כללי של המועצה, אשר התערבה אצל השלטונות והחזירה את המורה לעבודה וללינה בכפר עד סוף שנת הלימודים הנוכחית. "אבל ברור כבר עתה", אומר רג'א אגברייה, "שאין סיכוי שהוא יורשה לחזור לאום אל-פחם לעבוד בשנה הבאה".
לאחרונה הציעה הקואליציה, שבתמיכת רק"ח ובהשתתפותה, להקים בית-ספר תיכון דתי בכפר. עמדת אבנא אל-בלד, אומר אבו-חוסיין, היא שאין צורך בבית-ספר דתי. התלמידים יכולים ללמוד קוראן והיסטוריה דתית גם בבתי הספר הנוכחיים. הצעת הקואליציה אושרה, ואילו אנשי רק"ח תירצו את תמיכתם בה בכך שאין זו הצעה ריאלית העומדת להתממש, ואילו תמורת תמיכתם הם יקבלו את תמיכת הדתיים בעניינים אחרים… מעיר רג'א אגבריה: "רק"ח נכנעה ללחציהם של הדתיים במועצה המקומית, וגם ללחציהם של ראשי המועצות המקומיות במשולש הצפוני ש'הגו' את הרעיון. יש לציין, שראשי מועצות אלו הם נציגי מפלגות ציוניות ואנשי חאמולות, והם עשו שירות טוב לשלטונות בהגותם רעיון זה, כי כוונת השלטונות להפוך בית-ספר זה למעוז ריאקציוני, שיתנגד בעתיד לכוחות המתקדמים ברחוב הערבי, כמו שעושים האחים המוסלמים עתה בעזה ובגדה המערבית הכבושות…"
אף כי התנועה נמצאת באופוזיציה במועצה, משתתפים חבריה בכל הישיבות. הם אינם מתנגדים לכל הצעה, ותומכים בהחלטות "שעולות בקנה אחד עם הקו שלנו מבחינה רעיונית".
אך כתבה זו אינה עוסקת, כאמור, בקו הרעיוני של התנועה, אלא יותר בהצגת פעולותיה ומאבקיה בתוך הכפרים.
ערערה:
מאבק מוצלח לפסילת הבחירות
רשימת "אל-פג'ר" ("השחר") בכפר ערערה הוקמה על רקע שונה מהקודמות. בשנת 1976 פרץ בכפר סכסוך אלים בין החאמולות שתבע שני קורבנות. ההתארגנות האל-חאמולתית, שעשתה אז את צעדיה הראשונים, לא עמדה במבחן, והנאמנויות החאמולתיות גברו על הנאמנות לרעיון. אך לא אצל כולם. בספטמבר 1978, זמן קצר ביותר לפני המועד האחרון להגשת רשימות המועמדים לבחירות למועצה המקומית, נפגשו אנשים בודדים מחאמולות שונות, חיברו כרוז ובו הודיעו על הצטרפותם למערכת הבחירות. אחמד מסארווה, חבר "מצפן", נבחר לעמוד בראש הרשימה, שמנתה בסך-הכל חמישה מועמדים. ארבעת האחרים היו: עבד אל-אילאה יונס, מוחמד נטור, טלעת ג'זמאווי ועבד ח'טיב.
הקבוצה המייסדת ראתה את עצמה כגרעין יוזם בלבד ולא כאירגון ממוסד. בכרוז הראשון קראו החברים לכל האנשים שאיכפת להם מה שקורה בכפר "לא להצטרף אלינו אלא להשתתף איתנו".
אחת-עשרה רשימות התמודדו בבחירות בערערה. תשע מהן חאמולתיות, אחת של חד"ש ורשימת אל-פג'ר. שתי האחרונות לא עברו את אחוז החסימה. חד"ש קיבלה 100 קולות, ואל-פג'ר 105. אך כבר ביום הבחירות התברר לפעילי הרשימה כי מאחורי הקלעים מתנהלת פעילות ענפה של רמאויות וזיופים. אנשים שהיו בעלייה-לרגל למכה "הצביעו". גם כמה מתים "הצביעו". אחמד מסארווה מספר כי ההחלטה להגיש ערעור על תוצאות הבחירות נבעה מהרצון להראות לראשי החאמולות, וגם לכלל תושבי הכפר, כי לא הכל אפשרי, כי החאמולות אינן כל-יכולות. "זה לא היה בגלל שרצינו להכניס נציג למועצה בכל מחיר, אלא כדי לחשוף את ראשי החאמולות ולהראות כי לבוחרים, בתור פרטים, יש מה להגיד".
אחמד מסארווה: הרשימות החמולתיות זכו גם בקולות המתים
הערעור נדון בבית-המשפט המחוזי בחיפה. את הרשימה ייצגו עורכי-הדין חוסיין אבו-חוסיין, ריאד אניס וחוסני אבו-חוסיין, שלושתם מאום אל-פחם. אף כי בתי-המשפט נוהגים להימנע מפסילת תוצאות בחירות, היו הפעם הוכחות חותכות לזיופים. בית-המשפט החליט על עריכת בחירות חוזרות באחד משלושת אזורי הבחירות בכפר.
בפברואר 79' נערך הסיבוב השני. גם הפעם נערך "גיוס מלא" של כל הבוחרים על-ידי החאמולות, אך אף-על-פי-כן הצביעו פחות מאשר בסיבוב הראשון – עדות לעודף המזויף אז. באיזור בחירות זה קיבלה אל-פג'ר 32 קולות בסיבוב הראשון, וכמספר הזה גם רשימת חד"ש. כאות לשינוי הלך הרוחות עקב מאבק הרשימה לעריכת הבחירות מחדש, קיבלה אל-פג'ר בסיבוב השני 85 קולות, ועברה את אחוז החסימה. אחמד מסארווה נכנס למועצה כנציג; רשימת חד"ש קיבלה הפעם 25 קולות בלבד.
אך היסודות החאמולתיים שנחלו תבוסה וקלונם נתגלה בציבור, עדיין לא הרימו ידיים. ב-3 באוגוסט 1979 ארבו שבעה-עשר אנשים ממשפחת יונס לאחמד מסארווה, והיכוהו באבנים שהחזיקו בידיהם. אחמד הצליח להתחמק מידיהם, אך נזקק לאישפוז בבית-חולים, שם נתפרו לו החתכים שנגרמו בראשו.
נציג אל-פג'ר במועצה הוא למעשה אופוזיציה של אחד. כל הרשימות החאמולתיות עובדות מתוך הסכמה הדדית. כך לדוגמא אושרה הצעת התקציב, שאמורה להתוות את מדיניות המועצה בשטחים השונים, למרות שסעיף ההוצאות שלה היה קצר ומעורפל:
הנהלה כללית: 1,334,000
שירותים מקומיים: 1,300,100
שונות: 9,896,000
תוכניות: 1,115,000
________________
סה"כ: 13,645.100 ל"י
ב-18 באפריל 79' נערך הדיון על התקציב במועצה. מספר מסארווה: "אני טענתי שצריך להגיש הצעה מפורטת הרבה יותר לחברי המועצה, ולעשות זאת מספיק זמן לפני הישיבה כדי שניתן יהיה לעיין בה, וכדי שכל חבר מועצה יוכל לדעת על מה הוא מצביע. נכחו בישיבה שמונה (מתוך אחד-עשר) חברים. שבעה התנגדו להצעתי ואישרו את הצעת התקציב ללא שינוי".
בישיבה השביעית של המועצה, שנערכה ב-23 במאי 79', עמד על סדר היום סעיף של אירגון מחדש של סגל בית-הספר התיכון. הוצע לפטר את כל הסגל, להוציא מכרזים על כל המשרות ולקבל את המורים לעבודה אך ורק לפי שיקולים מקצועיים. הסיבה היתה הרמה הירודה של ההוראה בבית-הספר. אחמד מסארווה הצביע בעד, אבל "זו היתה החלטה על הנייר בלבד. שום מכרז לא נעשה, אותו סגל חזר לעבודה. למעשה הם מועסקים היום על-ידי המועצה בניגוד להחלטתה, וללא כל מינוי רשמי". לכן כונסה הישיבה ה-17 של המועצה, בדצמבר 79', כשעל סדר-היום "מינוי מורים ומנהל לבית-הספר התיכון". הקואליציה רצתה למעשה לאשר בדיעבד את המצב הקיים. "אני קראתי לפניהם את החלטת המועצה מישיבתה השביעית", אומר אחמד, "וטענתי שאנו כפופים להחלטה הנ"ל והצעתי לבצעה. בגלל התערבותי לא הועלתה לבסוף הצעת הקואליציה להצבעה, והמצב נמשך כמקודם".
בספטמבר 79', לאחר מותו של ראש המועצה ובחירת מחליפו, נערכה ישיבה לתיקון הרכב הוועדות. סגן ראש המועצה, מחמוד אבו-הלאל, קרא רשימה של 14 ועדות כולל שמות החברים בהן, והציע להצביע "אן-בלוק". נציג אל-פג'ר עירער: "בהזמנה לישיבה נאמר שייערך 'תיקון' בהרכב הוועדות, אד בישיבה מציעים הרכבת הוועדות מחדש. אנשים שהוצעו לעמוד בראש ועדות לא נוכחים בישיבה. בגלל ריבוי הוועדות והחברים קשה אפילו לזכור מי מכהן באיזו ועדה. אותי לא כללו בשום ועדה אף כי אני היחיד באופוזיציה, והחוק מחייב שיושב-ראש ועדת הביקורת צריך להיות מהאופוזיציה". ההצעה אושרה ברוב של שבעה כנגד שניים.
במשך שלוש שנים פעיל אחמד מסארווה להקמת בית-ספר תיכון מקצועי בכפר, בתוקף תפקידו כמזכיר "האגודה לקיום חינוך מקצועי על-שם דוד ארנפלד ז"ל". חבריו ומשפחתו של ארנפלד תרמו על-פי הצעתו של אחמד סכום למטרה הנ"ל. ב-79' הגיע גובה הסכום לשלושה וחצי מיליוני לירות. במשך השנים נערכו עשרות פגישות עם מהנדס, ארכיטקט, עם משרד החינוך, משרד העבודה, הממונה על המחוז ועוד. האגודה קיבלה את תוכנית הבניין כתרומה ממהנדס. המועצה היתה אמורה להשלים את הסכום הדרוש למפעל, ולאשר את התוכנית להקמתו. אך המועצה רצתה לקבל לידיה את הכסף ללא פיקוח, סירבה לקבל את תוכנית הבניין שהוצעה בחינם על-ידי האגודה ובאישור משרד החינוך והתעקשה לשכור מהנדס מסוים אחר, בתשלום!
וכך, בניגוד לאינטרסים של הכפר ובגלל שיקולים חאמולתיים צרים, עיכבה המועצה את אישור התוכנית. הממונה על ביצוע צוואת דוד ארנפלד החליט, לאור אי-הנכונות והעיכובים, להעביר את הסכום כתרומה לבתי-חולים בישראל…